"אחות, כואב לי, אני חייב שתביאי לי משהו בשביל הכאבים האלה, בבקשה כל דבר", שמעתי את המטופל שהגיע הבוקר, קורא לי מחדר מספר חמש, בקול כואב ויבש. דבריו של ד"ר מילר לא להתקרב אליו עד הבוקר ולא להביא לו כלום, עדיין הדהדו לי בראש. אני שונאת איך שהרופאים מרגישים שהם יכולים לדבר אליי כאילו אני ילדה קטנה ומורידים לי הוראות בלי להסביר לי את כל הסיפור. איך אני אמורה עכשיו להעביר משמרת של שמונה שעות בלי להתייחס לקריאות שלו?!
"אחות בבקשה, אני מתחנן, אני ממש סובל. אין אויר כאן בחדר, אני צריך שתפתחי לי חלון, בבקשה!" הוא קרא לי שוב. טוב די, זה ממש מגוחך, עכשיו אחת לפנות בוקר ודליה האחות האחראית ירדה למיון למקרה חירום והשאירה אותי לבד במחלקה עם עשרה חולים. למזלי כולם ישנים עכשיו, אבל הבחור הזה באמת סובל. בשביל מה לכל הרוחות, השקעתי ארבע שנות לימודי סיעוד, אם לא בכדי לעזור לחולים שסובלים?! אני בטוחה שאם אפתח לו את החלון ואתן לו קצת מים עם כדור אקמול, זה יעזור לו. זו התרופה היחידה שאני יכולה לתת לו גם בלי לדעת אם הוא סובל מאלרגיות כלשהן. טוב, די אני הולכת אליו, החלטתי והלכתי לעגלת התרופות ולקחתי כדור וכוס עם מים. על התיק הרפואי שלו רק היה כתוב אלמוני תחת שם המטופל ומידע ראשוני ורק שטחי על כך, שהיה מעורב ונפצע בתאונת דרכים קשה בכביש 6, שהיו בה גם שלושה הרוגים. הוא הגיע באמבולנס לבד, לא היו עליו מסמכים והוא ישן עד עכשיו אז גם לא ידעו את שמו או איך ליצור קשר עם קרוביו. היו לו כוויות דרגה שתיים בעשרים אחוז מגופו ובעיקר בגפיים התחתונות וככל הנראה זעזוע מוח, אז איך לא יסבול ויכאב!?
ניגשתי אליו לאט ובזהירות, החדר היה חשוך ורק האור שחדר מהמסדרון איפשר לי מבט טוב יותר בצללית שלו וכך יכולתי לראות שהוא באמת גבר צעיר בשנות השלושים כפי שהעריך הפרמדיק שהביא אותו למיון. גופו היה חשוף בחלק העליון ורק סדין דק כיסה את שאר גופו מתחת למותניים ועל הרגליים החבושות. התקרבתי אל מיטתו והוא מיד הרים את ראשו שהיה מופנה עד כה לצד השני והביט ישר לתוך עיניי. הוא היה נראה מופתע שהגעתי, ככל הנראה לא היה בטוח ששמעתי אותו או שאולי חשב שאני מישהו אחר. התקרבתי קרוב יותר למיטתו והגשתי לפיו כוס מים עם קש לאחר שהרמתי קצת את המיטה בעזרת השלט. פניו נגלו עם כל סנטימטר שראש המיטה התרומם והתקרב לכיווני. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך מלווה בשאריות כאבים כשהתחיל לשתות, כאילו שאפילו פעולת מציצת הקש היתה מהולה בכאב . הגשתי לו את כדור האקמול לכיוון פיו ופתאום הוא תפס עם ידי עם היד שלו וקירב אותה לאט עד שהכניס את הכדור לפיו. הוא לא הסיר ממני את מבטו בכל הרגעים האלה וסיים את התרופה עם ליקוק של שפתיו כאילו סיים ללקק גלידה טעימה ומשובחת. היה משהו בפעולה הפשוטה הזו שאני עושה כל יום כבר חמש שנים, שגרמה לי לחשוב אחרת פתאום על עבודתי בבית החולים- עד כמה אני מרשה לעצמי באמת להתקרב למטופלים ועד כמה אני פועלת באופן אוטומטי ולפי ההוראות מבלי לבחון מקרוב את המטופלים והסיפור של כל אחד ואחד מהם. זה נכון שעומס העבודה והמשמרות הקשות שוחקות ובכל זאת הם פה לזמן מוגבל ומתחלפים כל הזמן. פנים חדשות, פצעים אחרים שיש לחבוש ושמות שכבר איני זוכרת או עוקבת אחרי. הוא עזב כעת את ידי ורק אמר "תודה רבה". רציתי לשאול אותו מה קרה שם בכביש 6, כי מעיניו יכולתי לראות כאב מעבר לכאב הפיסי הנורא שסבל ממנו. כן בהחלט, היה שם משהו נוסף. הוא היה נראה אבוד כל כך, כמו כלבלב שאיבד את אמו וכעת מחפש הורים מאמצים אחרים שישגיחו עליו ויאהבו אותו. אני אוהבת כלבלבים, תמיד אהבתי כלבלבים ובסוף תמיד אימצתי כאלה. היו לי ארבעה כאלה בדירה הקטנה שלי. משהו בראש שלי אמר תחזרי לדלפק האחיות, אבל משהו אחר לחץ לי בתוך הלב שלי ולחש לי "אם רק הייתי יכולה לאמץ גם אותו".
התעוררתי מהחלום בהקיץ הקצר שלי לאחר שהוא שחרר לבסוף את ידי ועצם שוב את עיניו, כאילו ממתין לכדור להתחיל להשפיע. בדקתי את החיבורים שלו לאינפוזיה של הנוזלים שהוא קיבל וגם את זו של המורפיום שטפטף באיטיות לתוך ורידיו. כנראה שהכאב שחווה היה חזק יותר מכל תרופה שקיבל, אם עדיין סבל מכאבים.
לקחתי את הכוס וזרקתי לפח ובדיוק ברגע שהתכוונתי להנמיך חזרה את המיטה למצב שכיבה הוא אמר " יש לך עיניים טובות". הופתעתי מהמילים ולא ממש ידעתי איך להגיב ורק אמרתי בשקט "תודה" והרכנתי את ראשי במבוכה. אף פעם לא ידעתי לקבל מחמאות ותמיד התביישתי במראה שלי, למרות שסביבתי תמיד החמיאה לי ולא הבינה למה אני סובלת מביטחון עצמי כה נמוך. אני מניחה שזה קשור לעובדה שגדלתי רק עם אבי ואחי הצעיר. בבית ללא דמות נשית, לא היה מי שיטפח אצלי את הידע ואפילו את הצורך בהתעסקות במראה החיצוני שלי.
לא דיברנו בבית אף פעם על חסרונה של אמי בבית, וכל מה שידעתי עליה, היה שהיא בחרה לעזוב אותנו שנה אחרי לידתו של אחי ומאז נעלמה.
אחרי מותו של אבי, לפני שבע שנים, לקחתי על עצמי בגיל עשרים וארבע להמשיך את הטיפול באחי הצעיר, ארי, שלמרות שהיה כבר בן שמונה עשרה, היה זקוק לי כחייל צעיר. ארי היה רגיל שאני יותר מאשר אחות בשבילו, הייתי יותר כמו אמא כל חייו בשבילו והוא ידע להראות שהוא מעריך את זה מאד. בהתחלה גרנו יחד בדירת שני חדרים ישנה בבת ים, ששכרתי בעזרת עבודת המלצרות שלי במסעדה איטלקית, בזמן לימודי הסיעוד שלמדתי באוניברסיטת תל אביב וגם מדמי המלגה שקיבלתי מקרן מלגות מצרפת שנועדה לסייע למועמדים מתאימים ללימודי סיעוד.
בשלוש שנים האחרונות אני מתגוררת לבדי באותה דירה ישנה ואחי עבר לגור בתל אביב עם שותפים.
אני והכלבלבים מסתדרים מצוין לבדנו ואנחנו לא זקוקים לאף אחד בחיינו. הימים שלי מורכבים בעיקר מעבודה, בית וריצה מתי שאני רק יכולה, תחביב שהתחלתי בתיכון ומצאתי אותו מאד מנחם, כמעט טיפולי אפילו.
"הפצוע" שוב העיר אותי מחלומי בהקיץ ואמר עם חיוך "את בהחלט האחות היפה ביותר שטיפלה בי, אבל לא הכי מרוכזת.. נכון?!". הנחתי שהכדור אקמול ותוספת המורפיום האוטומטית שהמכונה שחררה כל כמה שעות, התחילה להשפיע עליו אם הוא חוזר להתנהג כמו גבר טיפוסי, אז לא אמרתי מילה ורק הנמכתי חזרה את המיטה ויצאתי מהחדר. למזלי, החדר היה מספיק חשוך, כך שלא חשפה את פניי הסמוקים מהמחמאה המפתיעה.
דליה חזרה מהמיון ונשמתי לרווחה שאני כבר לא לבד איתו. אחרי שעדכנתי אותה במעשיי, היא הלכה לחדרו לבדוק וראתה שהוא שוב נרדם וכך חזרנו לשגרת הטיפולים שלנו במחלקה.
בבוקר לפני שעזבתי את המשמרת שלי הגיעה להחליף אותי אורית, שהיתה גם חברתי היחידה, אותה הכרתי מלימודינו יחד לתואר. אורית עבדה איתי ביחידה לטיפול בכוויות בשנתיים האחרונות מאז שהתחתנה וילדה את מאיה, בתה בת השנה.
כשהגעתי עם אורית לחדרו של "הפצוע" כפי שכיניתי אותו, דיברתי בשפה טכנית ויבשה והשתדלתי לא להרים את עיניי מהגיליון הרפואי לכיוון עיניו שהיו פקוחות והביטו רק בי מהרגע שנכנסתי לחדר. "בוקר טוב יפה" אמר לי הפצוע ואני לא הגבתי אפילו בחיוך. אורית נראתה מהורהרת מההערה שלו ולא הבינה למה אני מתעלמת ממנו. היא היתה האחות היותר חברתית ותקשורתית מבין שתינו ומיד ענתה לו "בוקר טוב גם לך, סלח לרונה שלנו.. היא קצת עוף מוזר לפעמים, אבל אנחנו משאירים אותה כאן כי אנחנו ממש אוהבים אותה".
"עוף מוזר יפה ומאד רחמן" ענה לה "הפצוע". כאחת שמתחמקת מרגעי מבוכה כאלה, ניסיתי להמשיך את הסבב של החלפת המשמרות הכי מהר שיכולתי ורק הנדתי עם ראשי אליו והתחלתי לצאת מהחדר. אורית יצאה דקה אחת אחריי עם חיוך ענק "מישהי כאן מוצאת חן בעיני הפצוע האלמוני שלנו" והרימה אליי זוג גבות מושלמות.
"עזבי אותך, זה רק המורפיום מדבר מפיו, את יודעת איך זה" עניתי לה בביטול והתחלתי להרים את חפציי כדי להתכונן ללכת הביתה וסוף סוף לישון אחרי המשמרת הארוכה. אורית סובבה אותי אליה כך שאהיה חייבת להסתכל עליה כשהיא מדברת אליי "תקשיבי לי רונה, את לא יכולה להסתגר מכל העולם, את בחורה צעירה ויפה ויש לך עתיד מבטיח. אין שום סיבה שלא תמצאי גם אהבה בחיים שלך. זה מגיע לך, את רק נתת כל החיים שלך, לאבא שלך כשטיפלת בו עד יומו האחרון ולאחיך שעד היום את שם בשבילו. הגיע הזמן שתעזרי גם לעצמך, חוץ מזה ראית איזה חתיך ,הפצוע" שלך". חייכתי אליה ונשקתי לה במצח. " קודם כל הוא לא "הפצוע שלי" ודבר שני אל תדאגי לי, יש לי את כל האהבה שאני צריכה בעולם עם הכלבלבים שלי, ארי,איתך ועם מאיה כמובן". התחלתי להסתובב וללכת ואז אורית זרקה לאויר את המשפט שהפתיע אפילו אותי, " אני ראיתי את התגובה שלך ושלו כשנכנסו לחדר, קרה משהו ביניכם בלילה, אני מרגישה את זה בעור ברווז שנוצר לי כשראיתי אותו מביט בך. זו פעם ראשונה שאני רואה את התגובה הזו ממך וגם אם לא תודי בכך בקול רם, כדאי שתכירי בכך". היא הסתובבה והשאירה אותי עומדת פעורת פה ותוהה. האם יש משהו בדבריה?, בנסיבות האלה? ומבלי שאפילו אדע את שמו או מצבו מחוץ לבית החולים?. הלכתי הביתה והחלטתי שבמשמרת הבאה שלי אבדוק את התיאוריה שלה טוב יותר ולו רק כדי להוכיח לה כמה שהיא טועה.
