The sound of signs

הטיפ השבועי ואין צורך למספר אותו...אחרי שבוע ראשון בארה"ב אני מבינה על מה כל המהומה מהמקום הענק והקסום...זה נכון שאני עדיין רוצה לחזור בסופו של דבר הביתה לישראל, אבל כאן ב-USA באמת קל לחלום בגדול...מעניין מה היה קורה לנובלה שלי אם היתה מתורגמת לאנגלית ומופצת אפילו בקטנה כאן.... לחלום מותר....

פלייליסט של הנובלה שלי "קול הסימנים".

פלייליסט של הנובלה "קול הסימנים": http://www.youtube.com/playlist?list=PLGU1FBBcajwTOLT0s3_QMw3elGUwzScG-

גולד דיגר- פרק 13

"גולד דיגר"- פרק 13

הדבר האחרון שחלמתי עליו בחיים שלי היה לפגוש את אחותו של אבי עשרים וחמש שנים אחרי שנעלם מביתנו יום אחד בהיר. לא ידענו מה עלה בגורלו כל הזמן הזה ואחרי שנתיים של חיפושים כבר אמרנו נואש והבנו אחד משני דברים, משהו רע קרה לו וייתכן שכבר אינו בן החיים או שהחליט להיעלם למשפחתו היחידה.
אני די בטוחה שאם נייט לא היה מגיע איתי, הייתי קורסת בסלון ההוא ולא מתאוששת מזה לעולם.
המידע שנגלה לאוזניי לא היה יכול להגיע בתקופה יותר גרועה מזו. אחרי כל השנים האלה בהם בחרתי לחיות על -פי עומק הכיסים ולא על-פי עומק האדם שעמד מולי או הרגש שביטא אליי.  בדיוק בזמן שבו החלטתי שאני משנה את כל המסלול של חיי ועתידי בגלל החלטות לא טובות שהיו מבוססות על מידע מוטעה ובדיוק בזמן שבו נייט נכנס אל חיי בסערה לא צפויה. דוקא אז הייתי צריכה לגלו שכל חיי היו מבוססים על הנחות מוטעות, מסכת שקרים שבה אבי היה המו הראשית שהוליכה שולל שתי משפחות.
אני לא יודעת מה יותר גרוע כבר בשלב הזה, לדעת את מה שאני יודעת או לחיות בבורות מלאה, מוכרת ונוחה שהתרגלתי אליה במשך כל חיי. אם הבחירה היתה בידיי, אני חושבת שהייתי בוחרת להמשיך לחיות בחשכה שלי ולגדול בתוכה לאחר כל השגיאות שנעשו וכל השנים שאיבדתי בחיפוש אחר האוצר האבוד. היום הזה, ייזכר לעולם בליבי כיום שבו אדמה הקיאה את האמת ממני. איך אפשר להרגיש אחרת ביום בו מגלים שאביך הקריב את חייו למען משפחתו בצעד הכי לא אנוכי שאני שמעתי עליו מעולם. העובדה שהוא עשה מעשה אמיץ ומטורף של עזיבת משפחתו למען משפחתו בהתחלה לא היה הגיוני בעיניי, אבל ככל שנקפו השעו הבנתי כמה הוא היה בעצם האבא הטוב ביותר בעולם במשך עשרים וחמש שנים גם בלי שאף אחד מאתנו היה מודע לזה.
האשה המבוגרת שפתחה לנו את דלת הכניסה היום היתה בת דודתו והיחידה מבני משפחתו בניו יורק שידעו את האמת מאחורי סיפור היעלמותו והיחידה שידעה לספר לאחר מותו את רגעי החלטתו שקיבל באותו יום גשום כשהייתי בת חמש וחיינו היו מושלמים לכאורה. לא  מספיק היה שאבי גילה שבועיים לפני כן שהוא סובל מסכיזופרניה שמקורה בגן תורשתי, הוא הבין כי מצבו מתדרדר מהר יותר מהחיים הלחוצים שלו בתור בנקאי בכיר. אבא שלי היה איש גאותן מדי כדי לשתף א משפחו בבעיות ובמחלה שלו והוא החליט שהדרך הטובה ביותר היא פשוט לקום ולעזוב את כולם ולא לתת לכל המשפחה להידרדר יחד איתו למצב שבו הוא גם לא מסוגל לתפקד כמפרנס וגם הופך לנטל על משפחתו ליום.
כל החיים שלי הסתובבתי בתחושה  שלי נטש את משפחתו למען עצמו וכל השריטות שלי הונחו כמו טיל שיוט למטרה אחת שהיא פיצוי על החוסרים שהוא השאיר אחריו. מחסור באבא ומחסור בכסף בכל השנים הקריטיות עלולים להביא בדיוק לתוצאה שהם הביאו אותי אליה. איזה בזבוז של חיים אלה היו. כל הגברים, הכסף והזמן שבזבזתי על כל אלה לא הועילו לי בכלום בסופו של דבר והפכו אותי לאדם ציני ואומלל ולולא כניסתו של נייט הם היו ממשיכים במחזוריות של הרס עצמי.
אם חשבתי שקיבלתי החלטות לפני שידעתי את האמת אז היום אני יודעת בדיוק איך ראוי שאחיה את חיי באופן שיחזיר לי את האיזון שהפרי במשך רוב חיי.

אפילוג – שנה לאחר הגילוי
-נייט-

אני מחכה למטה במכונית כפי שאני עושה מדי בשעה הזו של היום ומחכה לה שתצא מדלתות הזכוכית הירוקות שעליהן מוטבע לוגו החברה שהיא הקימה "יו אר גולד".
כרגיל היא מתעכבת כל יום עוד כמה דקות כדי להספיק עוד משהו אחד לפני שהיום ייגמר, רק לא להפסיד ולא לשכוח משהו נוסף שיכול לקדם את המחקר של השנה האחרונה.  לא היה קשה להשיג את המימון לפרוייקט חייה, הקמת מעבדה לזיהוי מוקדם וטיפול בגן האחראי על התפרצות מחלת הסכיזופרניה. אמה ידעה עוד באותו יום שהיא לא תיתן למשפחה אחת נוספת לעבור את מה שעברה משפחתה בגלל המחלה הקשה.
את המימון לפרוייקט אמה גייסה בעזרת אותם כישורים שהיו תמיד קיימים אצלה כשידעה לאתר גברים עשירים שהיו מספקים לה את מה שהיא חשבה שכל כך חסר לה בחיים. טיילור היה אחד התורמים הגדולים שלה ואף ישב בראש חברי הנהלת העמותה שהיא הקימה למטרה.
אני ואמה כבר יוצאים שנה שלמה ובכל הזמן הזה היא לא הסכימה שאני אנהג בה כפי שנהגו בה עד כה. היא התעקשה לקחת חלק בתשלום של כל ארוחה וחופשה שבילינו בה.
אבא שלי התרצה בסופו של דבר מהחלטתי להישאר לצידה של אמה ואף למד להעריך אותה לאחר שפגש אותה באירוע ההתרמה הראשון שהיא ארגנה לבדה למטרת הקמת העמותה. אין לי ספק שהוא ראה את ההשפעה הטובה שלה עליי. היום שאני יושב בהנהלת החברה הוא סוף סוף נחשף ליכולות שלי ואני רואה איך הוא משחרר לאט את המושכות ואת הסמכויות שלי לפעול במחלקות השונות.
הוא ווסט הם היחידים בסוד העניינים לגבי מה שיקרה בעוד שעתיים מעכשיו.
אני יודע שהרעיון לעשות את מה שאני הולך לעשות בבית קברות הוא לא סטנדרטי אבל לבחורה כל כך לא סטנדרטית מגיע לסגור מעגל חיובי מכל הרע שראתה עד היום.
אנחנו נכנסים כרגיל לביקור החודשי שלנו בקבר של אביה ומביאים איתנו זר פרחים חדש בכל פעם. אמה מרגישה צורך להיות קרובה לאביה ולספר לה על ההתקדמות ולפעמים על האתגרים העומדים בפניה בפרויקטים האחרונים של המחקר.
אני ממשש את כיס המעיל שלי כל שתי דקות בערך כדי לבדוק שלא איבדתי אותו שזה כבר מתחיל להיראות מוזר מדי לאמה והיא מדי פעם מציצה עליי ומרימה גבה.
אנחנו מתקרבים לקבר והיא עוצרת מטר וחצי לפני הקבר שלו ומסתובבת אליי בפתאומיות ומחייכת. "אני יודעת מה אתה עושה". אני מופתע שהיא עלתה עליי ואני מיג מנסה להכחיש אבל היא לא מוותרת. "אני רק רוצה להגיד לך שלא משנה מה את אתה הולך לעשות היום אני מתכוונת להגיד לה כן ועכשיו אני יכולה להמשיך אז בוא"  אני עומד המום ממה שהיא הרגע אמרה כי אני יודע כמה היא עקשנית ולא אוהבת הפתעות ושוב אני זה שנשאר מופתע מהשינוי שחל בה בנה האחרונה. אבל היא לא היחידה שהשתנתה בשנה האחרונה. אנחנו שנינו עשינו הרבה שינויים ובעיקר מה שהשתנה היה היחס שלנו לכל נושא המשפחה והיחסים שלנו. אני כל כך שלם עם מה שאני עומד לעשות אני אפילו לא מתרגש כמו שאני אמור להיות כבר בשלב הזה.
" אני לא יודע מה את חושבת שאני מתכוון להציע או להגיד לך אבל אני בהחלט מצפה שתמיד תגידי לי כן, כאן, בבית ובעיקר במיטה שלנו". היא מחייכת ואני יודע על מה היא חושבת בדיוק ברגע הזה. אנחנו צוחקים כי שנינו מבינים בדיוק על מה אני מדבר והזכרון הזה של מה שקרה לנו לפני כמה ימים במיטה הוא בדיוק השינוי שאני מדבר עליו והפתיחות שלנו לחוות את החיים עד הסוף.
מהצד מגיחים אבא שלי, ווסט, אמא שלה ואחותה ודודה שלה ג'ולי שלאחרונה נישאה לרופא שעבדה עמו בעשר השנים האחרונות. כולם נרגשים ואני מופתע שכולם היו בסוד העניינים. אני מביט באבי ורואה את החיוך על פניו. הוא מרים את כתפיו וראשו מופנה כלפי אמא של אמה וכך הוא מסביר לו שהוא לוקח אחריות על הזמנתן לסוד העניינים. כן, גם הוא עבר שינוי בדיוק כמו כולנו ואני מחייך כי אני חושב שעלינו על מחלה מדבקת חדשה שכורמת לשינוי מהותי באופי של אנשים. אמה נראית מופתעת כי בטח לא ציפתה, בדיוק כמוני לקהל המיוחד הזה במקום הכי מיוחד עבורה בשנה האחרונה.
ברגע המתאים ווסט מפעילה את הנגן עם הרמקולים ושמה את השיר שביקשתי של אריאנה גראנד. בי מיי בייבי...ואז אני אני כורע ברך כמיטב המסורת המתבקשת ומביט למעלה אל עבר אשתי לעתיד ואם ילדיי. החיוך שלו והראש שנע למעלה ולמטה הם כל מה שאני צריך כדי לדעת שברגע זה התחילו חיי. אני אוהב את החיים החדשים שלי, את האהבה שלי ואת כל מה שקשור אליה.

הסוף.

"קול הסימנים" נובלה שלי למכירה

הנובלה שלי "קול הסימנים" יצאה לאור לפני שבועיים... באתר ביבוקס ונמכרת בדיגיטלי ובמודפס...היא נמצאת במקום השני מספיק זמן...רמז רמז...למי שעוד לא הזמין....(רק 15 ש"ח לדיגיטלי ו-35 למודפס שיגיע עם הקדשה אישית ממני).....

bbooks.co.il/book/%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%93%d7%a8-%d7%92%d7%91%d7%a2%d7%aa%d7%99-%d7%9b%d7%94%d7%9f/

גולד דיגר- פרק 12

"גולד דיגר" – פרק 12

-נייט -

אני דופק פעם ועוד פעם על הדלת, בכתובת שרק בזכות הידע המקצועי של החברה של אבי הצלחתי לחשוף ולהגיע אליה. החותמת המיוחדת של החברה המתחרה שלנו נמצא בכל מעטפה של דואר רשום ועליו מספר סידורי ייחודי כדי למנוע טעויות. לפי השיטה החדשה הזו, ג'ימי יכל להיכנס למאגר נתונים של החברה המתחרה בעזרת קוד מיוחד שקיבל מחברה שלו לשעבר שעובדת שם. אני לא יודע מה אמה מצפה לפגוש אחרי כמעט עשרים וחמש שנים ואני מקווה שמה שהיא תראה שם לא ישבור אותה ובכל מקרה אני אדאג להיות לצידה לאורך כל הדרך. לא קל להיות חזק כשאני על קביים ונשרך מאחור וכואב, אבל השהות לידה היא משככך הכאבים היחיד שאני צריך. כל לילה מאז הפעם הראשונה שעשינו אהבה, היינו יחד, מתנים אהבה מתוקה וטובה, כל כך טובה. אני רק עומד לידה והתחתונים שלי נמתחים ועם אני מוסיף לזה זכרונות שהולכים ומצטברים של תנוחות, נגיעות ושפתיים במקומות הכי מענגים, אני מקבל צמרמורות בגוף. אני מרגיש שאני מתמכר לאמה, לגוף שלה, לראש שלה, למילים הכואבות שלה, לצער שלה וליופי שלה. אני לא יכול לדמיין איך יעבור יום כשאני לא לצידה ואני חושב שהשיחה שלי עם טיילור אתמול היתה קשה אבל הכרחית. אני כל כך מבין אותו, מבין איך התמכר לבחורה המדהימה הזו, אבל הוא חייב לדעת שהיא עכשיו שלי. אמה לא יודעת, אבל אני מכיר את טיילור קונור רוב חיי. הוא לא ידע שזה אני כשהוא דאג שיתקפו אותי, אחרת בחיים הוא לא היה גורם לכך. טיילור היה השותף הראשון של אבי לפני שהחברה שלהם נמכרה ודרכיהם התפצלו. אני תמיד ידעתי שהוא מחזיק נשים נוספות בצד ועד היום לא חשבתי עליהן, אלא רק על אשתו המסכנה שלא מבינה כלום על מה שבעלה עושה מאחורי גבה. אמה היתה בחורה צעירה ותמימה כשנפלה ברשת שלו, בתמימותה חשבה שהיא הפילה אותו ברשתה, כמה מעט ידעה שהוא זה שאיתר אותה כמו את כל השאר. האובססיה שלו אליה התחילה  לאחר שרצתה לצאת ממקום שבו הרגישה את המחנק שיצר עם טבעת חנק סביב צווארה וברגע שרצה להגביל את התנועה שלה ואת ההתקדמות שלה בחיים. הוא לא ידע  אז שאמה היא לא בחורה רגילה, אלא אישה עם הרבה שכל ושאיפות והוא היה אמור להיות רק אמצעי לקידום המטרות שלה בחיים ולא המנה העיקרית...טיילור אף פעם לא ידע לקבל את המילה לא. למען האמת הוא זה שלימד את אבי איך לדאוג לעולם לא לקבל את המילה לא בעסקים ומחוצה להם. במובן מסוים טיילור היה אחראי גם לכך שאבי למד להיות קשוח יותר ותובעני כלפי הסביבה ובסוף גם אליי. זה אולי קצת מוזר אבל ברגע שהבין שהיא שלי הוא נרגע שהיא בידיים טובות וזה היה אמור להקל עליו ולהסיר דאגה מלבו על שלומה. הוא לא אהב אותה, אבל הגיע למצב שהוא חש אחריות עליה כמו בין אב לבתו.

אשה מבוגרת עם שיער שיבה וסינר שכבר ראה ימים הרבה יותר טובים, פותחת לי ולאמה את הדלת וקול חריקת הדלת מוכיח את מה שהעיניים שלנו נחשפו אליו, המקום הזה ישן ואפילו מתפורר. לא ברור איך מישהו יכול לחיות במקום הזה, מקום שהאור היחיד שקיים בו נכנס מהתריסים השבורים והרצפה בו חורקת עם כל צעד.
"האם ג'ון אנתוני גר כאן" אמה שואלת בקול רועד ומנסה להתעלם מכל מה שנמצא מסביב לאשה המבוגרת. אני בטוח שהיא לא רוצה להאמין שאבא שלה חי במקום הזה, מה גם שזה לא מסתדר עם המידע שהיא חיה איתו כל חייה לגבי העובדה שאביה גנב כסף מהבנק.
"מי רוצה לדעת על ג'ון?" שואלת האשה ומביטה באמה בחשדנות.  "אני, הבת שלו אמה גולד" אמה עונה ודמעה ראשונה חורשת שביל רטוב על הלחי שלה. המראה שלה ככה שובר לי את הלב ואני רוצה להיות כבר שעה אחת קדימה כדי לקחת אותה מהמקום הזה ולהחזיק אותה רחוק מכל מה שהיא נחשפת אליו עכשיו.
האשה בוחנת את אמה מכף רגל ועד ראש, כאילו לוודא שזה בכלל ייתכן שאמה היא בתו. היא פותחת עוד את הדלת ומכוונת עם היד שלה שניכנס לתוך הבית. אנחנו מביטים אחד בשני ואני מניד בראשי לאשר לה להיכנס ולא לפחד. היא נוגעת בידי ואנחנו מתקדמים פנימה לבית החשוך הישן שמריח כמו מוות.
האשה מגיחה מאחור וממהרת לפגוש אותנו בסלון "אני אלמה" אומרת האשה ומחייכת חיוך שחסרות בו לפחות ארבע שיניים. "אני אמה וזה ידיד שלי נייט", אמה מצביעה עליי ואני מרים לה גבה לנוכח הצגתי כידיד. היא מרימה את כתפיה ואני מבין שזו שיחה לאחר כך.
"בואו תשבו, אני מצטערת שאין לי מה להציע לכם אבל אני גרה כאן לבד ואין לי תמיד כוח לצאת לקניות", היא מתנצלת ואנחנו מתיישבים על ספה מרופטת ומאובקת.
"ג'ון נפטר לפני כשנה" היא זורקת עלינו את הפצצה ואני מביט בפניה ההמומות של אמה. "ממה הוא נפטר" אמה שואלת ומנסה לשמור על קור רוח.
"מהתקף לב והוא רק בן 56, חבל" היא עונה. אמה מצרפת עוד כמה דמעות חברות לדמעה הקודמת ועכשיו זה סופי, היא נשברה וצריך ללכת מפה.
"אמה, קיבלת תשובות לשאלות עכשיו בואי נלך" אני מנסה לשווא כי היא מתחילה לירות שאלות בחלל האויר, למה, איך ומתי. אני מניח לה לקבל את התשובות עד שאני מרגיש שהיא מיצתה ואז אני מודה לאלמה ומלווה את אמה החוצה מהר מהבית. אנחנו נכנסים לרכב ששכרתי והנהג מחכה להוראה ממני לאן.
אנחנו בדרך לדירה, שם ווסט מחכה לנו ואני רואה את ההתפרקות שלה מתקדמת בצעדי ענק, אני שם את  זרועי מסביב לכתפה ומושך אותה לכיווני כדי להחזיק אותה קרוב אליי. "הוא היה קרוב אליי כל כך כל הזמן הזה ובכלל לא ידעתי את זה ולראות ובאילו תנאים הוא חי" היא אומרת בבכי. "אני יודע" אני אומר לה ומלטף את הלחי שלה.
"כך הוא ליטף אותי ביום בו עזב אותנו, זה הזכרון האחרון שלי ממנו", היא אומרת ואני מפסיק לרגע ואז ממשיך.
אנחנו מגיעים לדירה אחרי דקות ארוכות של שתיקה צורמת, אבל אני מבין שהיא עוד מעכלת את כל המידע ואני כואב את כאבה גם של אמה ואחותה עוד לפני שהן בכלל יודעות משהו.
ווסט רואה את פניה של אמה ומבינה שזה הזמן לתפקד כחברה טובה ולהכיל את כל מה שמגיע עם אמה ועם עברה הקשה. אמה עוברת לספה בסלון ואני מרגיש לרגע מיותר ומציע להן לשתות משהו חריף יותר שיעזור לבלוע את המידע.
אחרי הכוס הרביעית אמה מרגישה לגמרי משוחררת ונראה שהמידע החדש נשטף בערפל שיצר ג'ק דניאלס היקר. ווסט מגבירה מוסיקת קאנטרי עצובה שהיתה ברקע עד כה ואנחנו שוקעים למעין שקט נעים שמאפשר לכל אחד מיושבי הספה להרהר על החיים שלנו, על הטוב, הרע והלא נתפס.
נראה שאמה מתמודדת עם הענין טוב יותר ממה שציפיתי ובעיקר אני רואה בעיניה השלמה. אני חושב שאמה מבינה סוף סוף מה באמת חשוב בחיים ובמה היא צריכה להתרכז מעכשיו. אני יודע שגם אני למדתי דבר או שניים על החיים ובהסתכלות לאחור אני חושב שאני צריך לנהל שיחה ממוקדת עם אבי ולראות איך הוא מקבל אותי לחיקו ללא תנאים ובכל מחיר ולכלול בעתיד שלי גולד דיגרית אחת לשעבר.

השיר שעלה לי בסוף הפרק הזה שחשף רק טפח וחסר בו יותר מידע ממה שהתחיל..

https://www.youtube.com/watch?v=HG7I4oniOyA

"You dont no how I feel"

"גולד דיגר"-פרק 11

-אמה-

איך אני אומרת לנייט, הגבר המקסים ביותר, הרומנטי ביותר שהיה לי שדוקא העובדה שגיליתי שיש לו כסף, מרחיקה אותו ממני בעקבות החלטות שקיבלתי ביומיים האחרונים לגבי עתידי?!
הוא מסתכל עליי עם המבט של אחרי סקס מדהים וגם אני לא יכולה להתעלם ממה שקרה כאן עכשיו. העוצמות והאנרגיה ששחררנו ביחד באקט הכל כך טבעי ופרימיטיבי של שני גופים שמתחברים בנקודת העונג הזו, פוצצו בי בועות קטנות וגדולות של ציפיות, אכזבות וזכרונות מחוויות אחרות דומות אבל כל כך שונות. אני לא יכולה להשוות את נייט לשום חוויה עם אף גבר שחוויתי עד עכשיו. הייתי אחראית עד עכשיו לגורלי שלי וזימנתי לעצמי את הגברים הקרים, המחושבים והמתנשאים שיצאתי איתם. זו היתה הבחירה שלי, זה נכון, אבל בתוך תוכי קיוויתי שייצא לי בינגו. שאני אשבור את הקזינו של החיים ואקבל גם את הכסף וגם את הגבר הטוב שיהיה אכפת לו ממני, נאמן רק לי וידאג לי עד סוף ימי חיי. על אהבה לא יכולתי לחלום.
בבית החולים מול אבא של נייט, קיבלתי הצצה לחיים שיכלו להיות לי אם הייתי ממשיכה במסלול ההתרסקות הזו של חיי וממש רגע לפני התהום, היה לי את האומץ ללחוץ על הבלמים. קיבלתי החלטה לעשות חישוב מסלול מחדש, אז למה עכשיו ההחלטה הזו נראית מגוחכת מול נייט? האם הוא לא גרסה צעירה יותר של אביו וברגע של התפכחות אקבל את אותן מילים שקיבלתי מאביו? האם נכון שאתן ללבי הזדמנות רק כדי לרסק אותו עם מילים שיבואו לבטח בעתיד? האם נייט יכול להבטיח לי שאחרי חינוך של כמעט שלושים שנה מהאיש שגידל אותו הוא לא יהפוך להיות העתק של אביו?
"מה הדבר הראשון שאתה חושב עליי כשאתה רואה אותי נייט?" אני בוחנת אותו. אני כבר ילדה מספיק גדולה לדעת שבאהבה אין בחינות, אין תשובות נכונות או לא נכונות, אין שחור או לבן, אבל אני לא שולטת בעצמי, כי זאת שאלה כל כך מהותית מבחינתי שתשובה לכאן או לכאן תעזור לי לקבל את ההחלטה. אני רואה שהוא מבולבל מהשאלה שלי והוא חושש איl לענות עליה. אני מקווה שהוא מבין שאני לא שואלת על הקליפה החיצונית שלי, זו שבעוד עשר שנים אפשר למתוח, להזריק ולהרים כדי להשתפר. 
"אני רואה אישה חכמה, עצמאית וחזקה שמסתתרת בתוכה ילדה פגועה, חוששת ועקשנית, זה מה שאני רואה" הוא עונה לי ומשלב את אצבעותיו עם אצבעותיי של ידי השמאלית. הוא מרים את ידי ונושק לה. אנחנו ערומים בלי בגדים, אבל אני מרגישה יותר ערומה לידו עכשיו מאשר הייתי כל ימי חיי. הוא קלט אותי וידע לקרוא בדיוק רב את כל הדברים שבנו אותי ועכשיו נמצאים בהתפוררות .
אני מרימה את הסדין ומכסה את גופי כאקט לא מודע כביכול, אבל אני רוצה לנהל שיחה רצינית עם תיווך של חומות הגנה על גופי לפחות, אם לא על נפשי.
"למה את מכסה את הגוף היפה הזה ממני?" הוא שואל ואני נמסה מהמחשבה שהוא הרגע אמר שאני יפה כדרך אגב וזה רק משגע אותי עוד יותר.
אני רוצה לקום מהמיטה ולהתרחק קצת כדי לקבל פרספקטיבה יותר רחבה על המצב, אבל היד שלו לא עוזבת אותי. אני נלחמת בין מה שאני רוצה להגיד לו שזה להתראות לבין מה שהגוף שלי שאיבד שליטה כבר רוצה ממנו וזה אותו, שוב ושוב לעולמים. עם ההבנה הזו אני מחליטה להפסיק להילחם בעצמי ובו. אני מנשקת אותו על הלחי ורואה את קמטי הדאגה עוזבים לאט את פניו ובמקומם קמטי צחוק מקשטים את עיניו. הוא גם מבין שנגמרה בי רוח הלחימה ושבזבזתי יותר מדי זמן ואנרגיות על הדברים הלא נכונים.
מתחיל בינינו מחול תשוקה חדש שמתפתח עם כל נגיעה, חשיפה, נשיקה ואנחה. בכל שניה שעוברת בינינו אני מבינה שהפסדתי במלחמה הזו וזו סיבה לחייך, כי זה משאיר לי כוחות להילחם בזירות לא פחות חשובות. 
"נייט, אני צריכה לספר לך משהו", אני פותחת ומעדכנת אותו אודות יחסיי המורכבים והשנואים עם טיילור. אני רואה את גבותיו מתכווצות, את גבו מתיישר ואת אגרופים הקפוצים שמוכנים בשלב הזה כבר לחסל כל זיכרון מר שנשאר בלבי מטיילור. הוא מבין עכשיו את המקור להתקפה עליו ואני רואה אותו מתלבט על דרך הפעולה המתאימה כאן. "אל", הוא מרים את ראשו ואני ממשיכה "אל תטפל בטיילור" הוא מחייך כי הוא רואה שאני כבר הספקתי להכיר אותו כמעט כמו שהוא אותי. הוא מסמן לי עם הראש שהוא מבין ואני מתרוממת מהמיטה.
אני קמה ומתלבשת ועוזרת לנייט לקום לקביים ולבגדים שלו. אין לי טעם להישאר כאן עוד, אין לי טעם לברוח משום דבר אז אני אורזת את התיק שלי ולוקחת איתי חזרה רק זר אחד מהפרחים שהביא לתזכורת מהיום בו כל החוקים שלי השתנו שוב ואני לומדת לאמץ לחיקי משהו שלא חשבתי שאני אדע לזהות...אהבה. לאהבה יש חוקים משלה ואסור לשחק בה כי אז כולם נפגעים ואני סיימתי להיפגע ומסרבת לפגוע.

"חזרת מהר הביתה, איך היה?" שואלת ווסט עם חיוך שמסגיר כי את התשובה לכך היא לא רק יודעת אלא גם אחראית עליו. אני לא עונה לה כי אני כבר מרחפת למקום אחר ותוך כדי אני עוברת על הדואר שהגיע עבורי בזמן היעדרותי. עיני נעצרות על מעטפה לבנה ללא שם וכתובת שולח ולפני שאני מחליטה שזו פרסומת במסווה של מכתב ומחליטה לזרוק אותה, אני פותחת אותה רק כדי לגלות שם עבר מלא שאלות שהשאיר עליי חותם עד היום, כי אני רואה במעטפה תמונה של אבי ושל אמי וביניהם תינוקת קטנה וחמודה שאני מזהה בה את עצמי בגיל שנתיים. אין שום דבר נוסף, שמצורף למעטפה, אבל אני מסובבת את התמונה והתאריך מלפני שנתיים ואין שום הגיון בזה. אני ממשיכה לראות מה עוד כתוב ומגלה שם מילה שלא יצאה מפי יותר מדי שנים ואני לוחשת אותה לאוויר בקול- "אבא". 
"ווסט, מי הביא את המעטפה הזו לכאן?" אני שואלת ומרגע זה הכל עובר לי בהילוך מהיר ואני פועלת כמו פועלת בנין ומוסיפה עוד לבנה ועוד עד שאני מגיעה למידע, בעזרתו של נייט ,שמקרב אותי לבעלי המעטפה והתמונה.
שנינו הגענו יחד לניו ג'רסי ואנחנו עומדים יחד מול דלת ישנה בבנין מגורים ישן עוד יותר ומתלבטים איך ומה אומרים לאיש שאחראי יותר מכל לשריטות הכי עמוקות של חיי.

"גולד דיגר" – פרק 10

-נייט-

"בוקר טוב יפה", אני אומר ובתוך לבי צועק "למה את נראית כל כך עצובה?", היא לא ממש מסתכלת עליי אבל מחייכת מעין חיוך כמעט מנומס ומרוחק. אני תוהה על מה היא חושבת שעוצר את החיוך שלה להימתח עד סוף הנשמה שלה. למה הוא עוצר באמצע הדרך? מה מפריע לו? או יותר נכון מי מפריע לו? אני תוהה אם זה רנדי הבחור שחזר מיפן או שיש לה עוד כמה שלדים בארון שהיא מסתירה. ג'ימי עזר לי להביא את כל הפרחים לחדר שלה. זה היה כמעט כמו מבצע צבאי להגיע לכאן ולארגן את הכול ועוד איתי עם הקביים. רציתי את זה בדיוק ככה, שהיא תתעורר עם כל הפרחים מסביב ואני מולה על הכורסה מחכה לראות את העיניים שלה עליי. איך תוכניות משתנות מרגע לרגע, רק אתמול בבוקר תכננתי איך אני מגיע אל דירתה ויושב לשיחה רצינית שבסופה ידעתי שאני אשכנע אותה לתת לנו הזדמנות לראות לאן אנחנו יכולים להמשיך מנקודה כואבת וקשה אחת לנקודה נעימה ורכה. הגעתי לדירתה רק כדי לגלות שהיא נסעה לשלושה ימים חזרה לעיירה בה גדלה. לא רציתי לחכות אפילו שלוש שעות. אם יש משהו אחד שלמדתי ואימצתי מאבא שלי זה לא לוותר על עסקה טובה או הזדמנות טובה ולשבת על הזנב עד ההצלחה, כישלון היא כלל לא אפשרות שקיימת במילון של משפחתי. ג'ימי ואני נסענו באותו רגע לכיוון העירייה ולא היה אכפת לי מה אבא שלי יגיד או אפילו יחשוב וזו פעם ראשונה מזה זמן רב שאני נותן לעצמי את החופש לחשוב לבד. שילמתי את "חובי" לחברה שלו ועשיתי כל מה שביקש ממני אבל לא עוד. מעכשיו אני מוכן לעשות את מה שאני טוב בו ואת מה שלמדתי כל כך קשה בשבילו ואם זה לא מספיק טוב לו אז שיחפש מישהו אחר.
בדרך לאמה ג'ימי סיפר לי קצת על הילדות שלהם בעיירה וקצת יותר על הוריה של אמה, כולל סיפור היעלמותו המוזרה של אביה. הדבר היה נראה לי מטורף לגמרי ולא הבנתי איך אדם נעלם יום אחד ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלו במשך זמן רב כל כך. הבנתי גם שהוריו ויתר משפחתו גרה בניו יורק וכאב לי על אמה ואחותה הקטנה שלא נהנו ממשפחה מורחבת וגדולה שיכלה לסייע להם להתגבר לפחות על הקשיים הכלכליים. אמה המסכנה, מה הפלא שהיא סבלה מתסביך סביב נושא הכסף כל חייה. אני לא יכול להתחיל אפילו להבין את הקשיים שהיא עברה בילדותה, אבל אני יכול להיות יותר אמפאתי למצב בהווה שמושפע מעבר קשה זה.
אני יושב מולה והקו הקטן שנוצר לה במרכז המצח מרמז על עומק המחשבות שלה ואני רק מתפלל שהמחשבות שלה לא נמצאות בכיוון ההפוך משלי. אני יודע מה אני רוצה להגיד לה, לעשות לה ולעשות איתה, אבל לא אירגע עד שלא אקבל ממנה תשובה ודאית בנושא הזה.
"תודה" היא עונה תוך שהיא חולפת עם עיניה על הפרחים היפים ועדיין לא יוצרת איתי קשר עין ישיר. היא פוחדת ממשהו או ממישהו ואני חייב לגלות מי או מה גורם לה לזה. ג'ימי לא ידע להגיד לי למה היא באה לאמא שלה ומה קרה ביניהן וחברה שלה ווסט לא רצתה גם להגיד לי כלום, ורק אמרה שאמה כבר תסביר לי. אני חושב שווסט מנסה לעזור לי עם אמה.. כי גם ביום שבו חיכיתי למטה היא ניגשה אליי ושאלה אם אני נייט והתעקשה שאעלה למעלה וגם עכשיו היא מאד מהר נתנה לי מידע על מקום הימצאותה של אמה ואני בטוח שאם רנדי היה מבקש הוא היה צריך להתאמץ הרבה יותר...
"אמה, מה קורה?" אני מנסה לדרבן אותה קצת בכל זאת להיפתח אליי כדי להבין מה עובר לה בראש עכשיו. "הכל בסדר" היא עונה וזו התשובה הכי לא בסדר שיש אז אני מתרומם לאט בלי הקביים ורק תופס בקצה הכסא וצולע למיטה ומתיישב לידה קרוב ונוגע לה בלחי ומלטף את העור הרך הזה והחמים שלה ואז אני עובר ללטף לה את העיניים, את האף ולבסוף את השפתיים המדושנות שלה. העיניים שלה נעצמות והפה נפתח עם נגיעת האצבעות שלי. פופאי שם למטה מתרגש כולו ואני מנסה להרגיע אותו כי אני בטוח שבחדר השינה של בית אימה היא ממש לא תהיה בענין אני לא יכול להפסיק ללטף אותה והגוף שלה לא מפסיק להגיב לי אז אני עוד יותר מתלהב. זה כמו כדור שלג שרק הולך וגדל והוא לא היחיד שגדל כאן. העיניים שלה נפתחות והיא מביטה היישר למפשעה המכובדת שלי. אני מסדר את המכנסיים שלי שכבר קצת לוחצות עליי באזור הזה. אמה מתחילה למצוץ את האצבע שלי ואני נשבע שכנראה האצבע שלי מחוברת לאיבר הזקור שלי כי אני יכול ממש לדמיין את הפה שלה עוטף אותו ועולה ויורד ועוד שניה ייצא התרד מהמקטרת של פופאי בקצב הזה.
אני מכניס את היד שלי בין הרגליים שלה ומתחיל ללטף את המשולש החם מעל לתחתון הלח שלה ואני מתמלא גאווה מוזרה שאני יכול לגרום לה לזה. כנראה שזה לא באמת משנה כמה ניסיון יש לך בתחום כי עם הבחורה הנכונה זה יכול להרגיש כמו בפעם הראשונה ואני מתרגש כמו נער בן חמש עשרה ועוד אפילו לא הגענו לחלקים המעניינים המענגים יותר בגוף. היא מוציאה קול מתענג ואני מצרף את היד השניה שלי לפעולה על השד הימני שלה כדי שאוכל להשתלט לאט אבל בטוח על כל פיסת גן עדן עלי אדמות שמונחת כאן לפניי. הפטמות המזדקרות שלה מתחננות אלי דרך הבד הדק והשקוף שלה שמשמש כתירוץ עלוב בתור חולצה, אז אני מתקרב עם הפה שלי לשד השמאלי והמוזנח ואני מחמם את קצה הפטמה עם האויר החם שיוצא מהפה שלי ומגרה אותה נוגע לא נוגע ואני מרגיש איך היא מקרבת את החזה שלה קרוב יותר לתוך הפה שלי כדי שאגאל אותה מייסוריה ואמצוץ אותה כבר. אני לא יכול לסרב להצעה כזו שמוגשת כמו מנת השף ואני מעניק לה את מה שהיא צריכה למעלה בגן עדן בזמן שלמטה אש הגהנום של מפשעתה דורשת הפעלה ידנית אקטיבית מצידי. אמה מתחילה להתרומם על ברכיה ואני זוכר שסגרתי את הדלת ומקווה שאמא שלה לא תתעורר לשאול אותה מה היא רוצה לארוחת בוקר כי זה די ברור שהיא רוצה אותי ואני כבר מחכה בכלל כבר לקינוח.
אני מנתק את שתי ידיי בבת אחת ומרים לה את החולצה במהירות מעל ראשה ועכשיו אני רק צריך להיפטר מעוד פיסת בד אחת אחרונה כדי לקבל הצצה אל העולם שמעבר.
אני מסתכל על הגוף הרזה והארוך שלה שמלא רק במקומות החשובים ואני נאנח, לא כי לא ראיתי גוף נשי יפה וערום בעבר, אלא בגלל שזה הגוף שלה. הידיים שלה שהיו עד כה מובטלות, מתחילות לקלף את הבגדים ממני בתנועות מהירות וחסרות סבלנות. אני נעמד בעזרתה ואנחנו עומדים עכשיו ליד המיטה, ערומים אחד מול השני ומחכים לשריקת הפתיחה של המשחק. אני מחליט לתקוף ללא אזהרה מראש ותופס את שני הלחיים של ישבנה ומקרב כך את גופה אליי במהירות ובו זמנית נתמך בגוף שלה. היא משחררת אנחת הפתעה ואני לא רוצה לתת לה יותר מדי זמן לחשוב על זה או להתחרט, אז אני סותם את פיה בעזרת פי ומנשק את שפתיה עם פי ולשוני שמבלי לבקש רשות נדחף לתוך הפה המתוק והחם הזה. אנחנו עברנו את נקודת האל חזור ואני מרגיש שזה בסדר להתקדם גם בלי שנדבר על זה במילים, אלא ניתן לידיים שלנו לדבר בשמנו.
אני מתקדם עם גופי לאט לאט לכיוון המיטה והגוף שלי דוחף את הגוף שלה גם עד שרגליה נתקלות במיטה והיא מתיישבת ומנחיתה את גבה על המזרן. המראה הפרוש שלה על המיטה לא משאיר לי אויר בריאות מרוב התלהבות ואני מרגיש שאם לא אחדור אליה עכשיו אני אשתגע. אני מרים את ברכיה בכל יד שלי ומפריד אותן אחת מהשניה מספיק כדי לאפשר לי גישה ישירה למנחת.
אני לא מבזבז זמן ודוחף את עצמי במכה אחת לתוך פאר יצירתה המענג ונע יחד איתה קדימה ואחורה על אוטומט ובעזרת ידיי מלטף את כל גופה. אני מחכה בסבלנות אין קץ לרגע הפורקן שלה ומתפרק יחד איתה בקול. אני מתרסק על הגוף שלה ומנסה להחזיר לעצמי קצת מהאנרגיה ושוכח מכאב הרגל שמתחיל להתעורר למרות משכך הכאבים החזק שלקחתי לפני שנכנסתי לחדרה.
אני מחכה שהיא תגיד משהו כדי לגאול אותי מיסורי כי השתיקה שלה צורמת לי באוזניים ואין לכך שום פקק מלבד המילים המנחמות והמרגיעות שלה שאני כה זקוק להן עכשיו יותר מתמיד.
"נייט, אנחנו צריכים לדבר" זה המשפט הראשון שהיא אומרת לי ואני תוהה כמה משמעויות יש בארבעת המילים האלו.

גולד דיגר - פרק 9

-אמה-

התהפכתי במיטתי חצי לילה ונרדמתי לבסוף רק כאשר כל ההחלטות שלי ישבו מסודרות בראש. החלטה ראשונה- אני לוקחת שלושה ימים חופשה ונוסעת לאמי , החלטה שניה – אני מודיעה לטיילור שאם הוא לא רוצה שאדבר עם הוריו ואשתו על כל מיני דברים שעשויים לעניין אותם, הוא חייב לשחרר אותי לחלוטין. החלטה שלישית – לנתק מגע עם רנדי ועם נייט. אני עומדת מעכשיו ברשות עצמי ואם ירצה הגורל ואפגוש גבר בעתיד שנמצא חן אחד בעיני השניה ללא קשר לעומק כיסיו, אז נתקדם לאט משם כמו כל זוג רגיל.
קמתי בבוקר וארזתי לי תיק ונפרדתי מווסט. הרגשתי טוב ומלאת בטחון כמו שמזמן לא הרגשתי. זה הרגיש כאילו גבהתי בכמה סנטימטרים לאור ההרגשה שהחיים שלי נמצאים בשליטה מלאה בפעם הראשונה מזה שנים.
הטיסה הראשונה הביתה יוצאת בעוד חצי שעה ואני ממתינה בשדה התעופה, אני מחליטה להציץ בנייד דקה לפני ההמראה כי הסקרנות שלי לגבי מצבו של נייט גברה על ההחלטה השלישית שלי ואני מתרצת לעצמי שזה רק בגלל תחושת האשמה שטיילור הוא זה שגרם לפציעתו של נייט ולכן כאחראית על מצבו אני חייבת לפחות לדעת מה שלומו.
אני פותחת את הנייד ומיד מופיעה הודעה אחרונה מנייט ואני בולעת כל מילה ומתענגת על המילים החמות ואני כמעט מחליטה לבטל את הנסיעה ולרוץ אליו לבית החולים, אבל דמותו של אביו עומדת אל מול עיני ואז דמותה של ווסט בוכה. אני החלטתי ואני לא יכולה לתת לאף גבר לשלוט בי יותר או להשפיל אותי, אני שווה יותר מזה ומגיע לי יותר מזה בדיוק כפי שווסט כל הזמן אומרת לי. הפעם אני מבינה אותה ואפילו מאמינה לה. אני מחליטה לא לענות להודעה שלו ולחתוך את הקשר הזה מהר ובלי חרטות.
לטיסה אני לוקחת איתי כמה מהספרים של ווסט שיעבירו לי את הדרך בנעימים ואני מגלה שזה סוחף ונעים להתאהב בספונטניות ללא תוכניות, חוקים או אינטרסים. יש משהו משחרר ברעיון הרומנטי בספרים מהסוג הזה, החיסרון היחיד הוא שאני מוצאת את עצמי מדמיינת את נייט כגיבור הראשי בכל הספרים .
אני מגיעה לביתי הישן והתריסים סגורים כך שאני מבינה שאמי עדיין בעבודה וזה יום שבת אז היא בטח עובדת היום בקאנטרי קלאב. אני מחליטה להמשיך לשם ובדרך עושה עצירה קטנה ברחוב הראשי ונכנסת ל "גודרס" כדי להתחדש בכמה פריטים שיתאימו לי ללימודים או סתם כדי שיהיה לי משהו מ"גודרס" שקניתי מכספי. אני בוחרת עט ופנקס בצבע ורוד זוהר מזעזע ואני יוצאת עם השקית מהחנות וחיוך ראשון נמתח על פניי. הייתי זקוקה לעצירה הזו, ההרגשה להיכנס היום כאשה לחנות לעומת אמה הילדה של פעם גורם לי לחשוב על כל הדברים שהשגתי בזכות עצמי עד היום, המלגה ללימודים, התארים והעבודה הרווחית. אני כבר כמעט לא זוכרת למה המצאתי את החוקים הקודמים שליוו את חיי במשך כל כך הרבה זמן, פשוט התחלתי בזה והמשכתי בלי לחשב מסלול מחדש בשום שלב.
בכניסה לקאנטרי קלאב אני נתקלת בג'אניס, חברת הילדות שלי ואנחנו מתחבקות ונכנסות יחד למועדון. היא מכירה לי את בעלה ואת הבת הקטנה שלה ואני מתמלאת קנאה לא מוסברת לחיים האלה שפעם כל כך שללתי בלי לחשוב פעמיים. כמה טוב לה שהיא יודעת שיש לה מישהו בחיים שהיא יכולה לסמוך עליו בכל מצב, לאחר כמה דקות שיחה אני נפרדת מהם ומרחוק אני קולטת את אמי בכניסה למסעדה של המועדון ואני רואה שהיא נעצרת בשניה שהיא רואה אותי. היא זוכרת מהפעמים הקודמות שאני לא מוכנה להיראות לידה כשהיא עובדת במועדון כשאני בחברת גבר. היא רואה שאני לבד ובכל זאת מסובבת אליי את גבה ואני מבינה אותה כי היא בטוחה שאני עדיין חושבת עליה את כל מה שנאמר בפעמים האחרונות.
אני מתקרבת אליה קרוב יותר ומכריחה אותה להרים אליי את מבטה "אמא, את יכולה לדבר איתי בבקשה?" היא קופאת במקום למשמע המילה "אמא", אותו לא שמעה יוצא מפי יותר מחמש שנים ועוד בפומבי. היא מרימה את מבטה מהר אליי ומביטה בעיניי טוב טוב כדי לנסות להבין אותי, אבל איך היא תבין אם אפילו אני לא מבינה. צפצוף הודעה נכנסת חדשה בנייד שלי מופיעה באותה שניה ואמא שלי מנצלת את המצב כדי להיכנס חזרה למטבח. אני מסתכלת מתוסכלת בהודעה שהגיע מווסט ובה היא מזהירה ממה שעומד לקרות בשעות הקרובות. אני מחזיקה טוב את הנייד שלי והמומה מהמחווה שהוא עושה כדי להיות לצידי למרות הכל.
אני יוצאת מהמועדון ומחכה לאמי עד שתסתיים המשמרת שלה כדי ללכת איתה הביתה. אני מופתעת כאשר אני רואה את אמי מלווה בבעל המועדון, טום רובין, אל מחוץ למועדון ואני מקווה שלא עשיתי משהו שסיבך אותה. הם לא רואים אותי וזה מתבהר עוד יותר כשטום לוקח את ידה של אמי ומנשק אותה ואז מתקרב אליה קרוב יותר ומנשק אותה עם תשוקה וחיבה שמעולם לא ראיתי סביב אמי.
לא יכולתי להסיר את עיניי מהם והרגשתי כמו מציצנית על כך אבל מצד שני עניין אותי איך השניים התחברו ומתי. מר רובין היה אלמן שנים רבות, אבל ייתכן שאחרי שנים של עבודה משותפת עם אמי הוא גילה את מה שאני תמיד ידעתי על אמי ועל תכונותיה המדהימות כאם, כאחות וכעובדת חרוצה ונאמנה. הם נפרדו בנשיקה קצרה ואמי הלכה לכיוון הרכב שלה בחניה. יצאתי אליה מתוך החשכה, "אמא, אני יכולה לבוא איתך הביתה?". אמי נעצרה במקום והסתובבה אלי "מה קרה, נגמר לך הכסף והחברים שלך העשירים החדשים לא רוצים לממן אותך יותר?!" דמעה ראשונה זלגה על הלחי שלי. המילים שלה היו נכונות לכל כך הרבה מקרים קודמים בחיי, אבל לא עוד. הייתי חייבת לספר לאמי על השינויים בחיי. רציתי שהיא תתגאה בי כמו פעם כשרק השגתי את המילגה ונלחמתי כדי להיות הטובה ביותר.
"לא אמא, לא עוד. זהו זה נגמר כאן והיום, לכן באתי הביתה למקום בו הכל התחיל. יש בזה צדק פואטי את לא חושבת?" שאלתי וניסיתי להישמע כנה ובטוחה בעצמי.
"אני בהחלט מקווה שזה נגמר, יותר מדי זמן לקח לך להבין מה נכון ומה לא נכון ואת חייבת להאמין שכל מה שרציתי למענך היה שתהיי מאושרת. את מאושרת?"
היא הביטה בי בציפייה לקבל תשובה חד משמעית כזו שטרם יכולתי לתת. "עוד לא שם, אבל בהחלט בדרך הטובה לשם". עניתי את התשובה היחידה שהיתה לי.
"הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה וסך כל הפעולות שתבצעי עד הרגע שתרגישי שאת באמת מאושרת הם שיגדירו את סוג האושר שאת ראויה אליו בסופו של דבר".
הנהנתי בהסכמה למילים ולעצות של אמי שכבר מזמן לא שמעתי וכמה שהתגעגעתי אליהן. נסענו יחד לבית ואכלנו יחד ארוחת ערב והתאפקתי מלשאול אותה לגבי מר רובין, למרות סקרנותי. 
אחרי שצפינו בסרט יחד בסלון פרשנו לשנת לילה שבמיטתי נראתה כמו נצח, בעיקר בגלל שידעתי מה צפוי לי למחרת בעקבות העדכון שקיבלתי מווסט. לא האמנתי שהוא יעשה דבר כזה למעני ולמרות התרגשותי, הייתי חייבת לברר כמה דברים לפני שאתן לו הזדמנות אמיתית.
כשקמתי בבוקר למחרת הדבר האחרון שציפיתי לו היה לראות את החדר שלי מוצף בוורדים אדומים. לא הבנתי איך לא שמעתי ולא הרגשתי כלום. התרוממתי מהכרית ושפשפתי את עיניי והתמתחתי עם חיוך ואז עיניי פגשו את עיניו. הוא ישב על הכורסא בחדר שלי. כמה שעות הוא כבר כאן? צופה בי ישנה? ההתנהגות הזו הזכירה לי נשכחות ששמחתי שנשארו בעבר, אבל אנחנו בהווה ולפחות הפעם אני אדע איך להתנהג במצב דומה. חיכיתי שהוא ידבר ראשון כדי לבדוק איך ממשיכים מכאן הלאה. הכל התערבב לי יחד, החוקים מהעבר יחד עם ההחלטות לעתיד ועם ההווה של כאן ועכשיו.

הנובלה הראשונה שלי שיצאה לאור בהוצאת "ביבוקס" מהיום בדיגיטלי ובמכירה מוקדמת למודפס.

לחץ כאן  - לרכישת הנובלה מאתר ביבוקס 

"קול הסימנים" הנובלה שלי למכירה

הנובלה שלי "קול הסימנים" פתוחה למכירה בדיגיטלי ומכירה מוקדמת למודפס....לחצו על הקישור, תרכשו ותיהנו....

http://bbooks.co.il/book/%D7%A7%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%93%D7%A8-%D7%92%D7%91%D7%A2%D7%AA%D7%99-%D7%9B%D7%94%D7%9F/ל

גולד דיגר – פרק 8

-נייט-

אני רואה גבר מבוגר מדבר בחוץ במסדרון עם חלוק לבן עם עוד מישהו אבל הדלת מסתירה לי את הדמות השניה ואני קולט קטעי שיחה, אני מבין שהם מדברים עליי ואני ממש מנסה להתרכז, אבל הם מדברים בלחש. הדלת נפתחת ואני מיד רואה את מה שאני הכי חושש ממנו, את אבא שלי נכנס ומאחוריו הגבר עם החלוק הלבן, ככל הנראה הרופא המטפל בי ומאחוריו אני רואה את ג'ימי והבעת פניו של האחרון אומרת לי הכל. אני מנסה להתיישב, אבל הכאב מכניע אותי ואבי מתקרב מהר יותר מהיכולת שלי להתגבר על הכאב ולהתקדם לישיבה. רציתי לפחות להיות במצב ישיבה כשאני מתמודד מולו וכל מה שיש לו להגיד לי על ההסתבכות האחרונה שלי.
"שלום נייט, אני ד"ר מרק דילאייני, מנהל המחלקה הכירורגית, איך אתה מרגיש?" שואל אותי הרופא ואני עונה " שלום ד"ר דילאייני, כואב לי ברגל, אבל זה מן הסתם הגיוני בהתחשב בעובדה שמישהו דקר אותי שם לפני כמה שעות, אשמח להתעדכן מה מצב הרגל שלי בבקשה". הרופא מביט באבא שלי שטרם הוציא מילה מהפה ואני יודע שאמור להיות לי הקלה מכך, אבל בהכירי את אבי הוא יחכה שהרופא ייצא ואז יגיד את מה שיש לו כדי להשאיר את הכביסה המלוכלכת כרגיל רחוק מעיני זרים.
"הרגל שלך עברה טראומה קשה מאד הערב, אבל אתה בהחלט יכול לראות בעצמך בחור בר מזל שזה נגמר ככה. הסכין פספסה בסנטימטרים בודדים את העצם ולכן לא נגרם נזק בלתי הפיך או קשה לרגל. אין צורך בגבס, אבל התחבושת הזו תישאר על הרגל לעוד שבועיים ולא תוכל לדרוך עליה בימים הקרובים ללא עזרת קביים. מלבד זה אתה תישאר כאן הלילה להשגחה ומבחינתי מחר תוכל להשתחרר הביתה למנוחה של כמה ימים יחד עם משככי כאבים ואנטיביוטיקה. במיון כבר התחלת לקבל אנטיביוטיקה בעירוי וזריקת טטנוס בגלל הסכין. תשתדל לנוח ואנחנו נתראה מחר בבוקר שוב. אחות הלילה תבוא עוד מעט לבדוק אותך שוב לפני השינה. לילה טוב. "תודה, ד"ר ולילה טוב" אני עונה לו אבל מביט בעיניו של אבי שאינן מסגירות בינתיים דבר, אפילו לא דאגה של הורה לבנו היחיד שנותר לו, המשפחה היחידה שנותרה לו בכל העולם הזה. למזלי הוא פספס את השוטרים שלקחו ממני עדות, אחרי שאמה כבר הספיקה לעדכן אותם בפרטים נוספים שלי לא היה ידוע דבר לגביהם.
"מצער אותי להגיע לבית החולים הזה שוב, נייט" הוא משפיל את עיניו ומניד את ראשו לצדדים. אני מיד מבין לאן המילים שלו הולכות, לימים האחרונים של אמא שלי בבית החולים, אחרי התאונה שלקחה את חייה. התאונה שאבי אשם בה. הוא יודע זאת ואני יודע זאת וזו הסיבה העיקרית שלא יכולתי לסלוח לו כל הזמן הזה. אני לא הייתי צריך לראות את הדו"ח המשטרתי כדי לדעת שאבי גרם לתאונה בגלל חוסר תשומת הלב שלו לכביש ולאופניים שנסעו בצד הדרך. כדי לא לפגוע ברוכב האופניים , אבי הסיט את הרכב שמאלה ופגע ברמזור וראשה של אמי נזרק על החלון שלה. הטראומה לראש היתה כה גדולה שלא ניתן היה להתגבר על הנפיחות שנוצרה בגולגולת. אני קיבלתי את ההודעה על כך רק למחרת בבוקר וכעסתי על אבי שלא היה לו אומץ להתקשר אליי מיד כשהגיעו לבית החולים. עד שהגעתי מצבה התדרדר, כך שלא ניתנה לי אפילו ההזדמנות להיפרד ממנה ועל זה כבר לא סלחתי לו. משם הכל התחיל להתפורר אצלי ורק השתייה והבחורות הצליחו לגרום לי לשכוח כל לילה את העובדה שאיבדתי סתם כך את אמי וביחד איתה את אבי שיחסינו רק החמירו עם כל יום שעבר. היום שבו הוא אסף אותי מג'רמי ולקח אותי למוסד הגמילה, היה התחתית של שנינו ולא אמרתי לו אף פעם תודה על כך שהוא הוציא אותי מהמערבולת של חיי, הייתי עסוק בעצמי וברחמים העצמיים שלי. שלושה חודשים במוסד "סיינט הלן" ויצאתי כמו חדש והיישר לסמסטר אחרון של התואר הראשון והפעם מביתו של אבי ותחת החוקים שלו וכך עד שסיימתי את התואר השני. אלו היו התנאים שלו לכך שאקבל אצלו משרה בכירה באימפריה כדי שיום אחד אוכל להחליף אותו. הוא ידע שזה היה חלומי מאז שהייתי ילד קטן שהעריץ את אביו ובחופשים ישב על ברכיו ותקתק על המחשב כמו מנהל. הייתי מוכן לחוקים שלו, אבל עד גבול מסוים. אשתו החדשה היתה חידה עבורי ולא תקשרתי איתה מלבד הנחוץ. היא אף פעם לא הצטרפה לארוחות הבוקר שלנו והדבר היה נראה לי מוזר, עד שהבנתי מג'ימי שהיא יוצאת בכל בוקר למקלט לנשים מוכות בו היא מתנדבת. שמחתי שלפחות אבי מצא אישה שתורמת לחברה ולא רק עסוקה כל היום בבזבוז כספו.
"אני אראה אותך מחר בבוקר, תנוח, לילה טוב". אמר ויצא לא לפני שלחש משהו באוזנו של ג'ימי.
ג'ימי התיישב בכסא לידי והביט בתחבושת על רגלי "אז השגת לעצמך כמה ימי חופשה סוף סוף?" הוא חייך מנסה להקל על האווירה הקשה והרגילה שקיימת בכל פעם שאבי יוצא מהחדר.
"כן, גם זו דרך להשיג חופשה.... תגיד ראית בחוץ אולי בחורה מהממת עם חברה שלה שמחכות להיכנס אליי?" שאלתי וראיתי את מבטו של ג'ימי הופך לרציני כמעט מיד. 
"אם אתה מתכוון לאמה ולווסט.. אז כן, ראיתי" הוא אמר והשפיל מבטו לרצפה.
"אוי מה קרה? אל תגיד לי! אבא שלי?" שאלתי וג'ימי הנהן בהסכמה שקטה.
"שיט, מה קרה?" שאלתי ופחדתי לשמוע את התשובה. "הן הלכו" הוא ענה בשקט. "מה?, אמה הלכה הביתה, היא לא כאן?" אמרתי באכזבה גדולה. התחלתי לחפש מסביבי וג'ימי הושיט את ידו ובתוכו הטלפון הנייד שלי "מחפש משהו?". הרמתי את הנייד שלי ובדיוק בשניה שפתחתי אותו הופיע לי סימן של הודעה נכנסת וראיתי מיד שזה מאמה. "נייט היקר, אני שמחה שאתה עכשיו בסדר ואני רק רציתי להגיד לך שאני ממש מצטערת, הכל קרה בגללי ואני מקווה שיום אחד תסלח לי, אתה צדקת לגבי הרבה דברים לגביי. אחד מהם היה שאני מאד תמימה. עובדה, שיקרת לי על עצמך ואפילו לא הרגשתי את זה. אני למדתי את הלקח שלי. אני עדיין שמחה שיצא לי להכיר אותך גם לזמן הקצר שהספקנו . אני מאחלת לך המון בהצלחה. שלום".
"מה" אני צועק לאויר ומסתכל על ג'ימי. "מה קרה כאן בינה לבין אבי ואיך היא יודעת את האמת? ג'ימי מנסה לענות אבל אז אני נזכר בחליפה שלבש אבי ומחבר את זה לאישיות "האדיבה" שלו ואני מעדיף לא באמת לדעת באילו מילים הוא השתמש נגדה ואיך גרם לה לעזוב אותי ולהיעלם לא רק ללילה הזה, אלא גם לכל הלילות הבאים והמבטיחים שלנו יחד.
אני מנסה להתקשר אליה פעם אחר פעם, אבל כל הזמן מגיע למשיבון שלה. מתוסכל אני מנסה לחשוב על דרך להגיע אליה באופן אחר וזה לא קל עכשיו שאני מחובר למיטה הזו בבית החולים.
אני לא מוכן לוותר עליה, רק התחלנו ואני יודע מה אני כבר מרגיש ואני יודע שגם היא שם, ראיתי את זה בעיניים שלה לפני שהמורפיום התחיל להשפיע באמבולנס. "ג'ימי אני צריך את העזרה שלך ופעם אחת בחיים שלך תעשה משהו למעני בלי שאבי יידע על כך", אני אומר לו בנחישות. ג'ימי מביט בי בהיסוס ואז אומר לי "אמה שווה את זה ואני אעשה את זה בשבילה כחברה שלי ולא רק בגלל שאתה הבן של הבוס שלי". ג'ימי מחייך ואני לא מבין על מה הוא מדבר, איך היא חברה שלו אם מעולם לא הצגתי לו אותה?! אני מסתכל על ג'ימי והוא מחייך אליי וקורץ לי. אני עדיין לא מבין מה פספסתי בעניין הזה, אבל אני מעדכן את ג'ימי בתכנית שלי ואני מקווה שאני לא קורא לא נכון את אמה, כי אני רוצה את זה בשבילי ובשבילה ואני מוכן ללכת עם זה עד הסוף, רק כדי לתת לנו הזדמנות לגלות עד כמה טוב זה יכול להיות בינינו.
אני מרגיש מוכן ואני יודע שג'ימי מטפל בכל מה שביקשתי ממנו, יש לי תחושה טובה לגבי זה ואם הכל יצליח כפי שתכננתי, מחר בערב לי ולאמה יש דייט חם במיוחד. אני שולח לה הודעה שהיא תראה מחר בבוקר כשהיא תפתח את הנייד שלה ומקווה שלא טעיתי בגישה שלי לכל הענין הזה. לה יש את החוקים שלה ולי יש את החוקים שלי

"קול הסימנים" היא נובלת הביכורים שלי שיוצאת לאור לאחר שזכתה במקום הראשון בתחרות הנובלות של הוצאת"ביבוקס". בקרוב מאד ניתן יהיה לרכוש אותה בדיגיטלי ובמודפס... פרטים בקרב...

גולד דיגר - פרק 7

-אמה-

"אל תגידי לי להירגע ווסט, אני בטוחה שזו אשמתי שנייט נפגע. הוא תמיד מוצא דרך לפגוע בכל מי שהתקרב אליי יותר מדי. לכן הוא לא פגע ברנדי, כי הוא ראה שזה סתם משהו זמני. הוא לעולם לא יאפשר לי להיות מאושרת ולהיות נאהבת". ווסט חיבקה אותי חזק ונתנה לי לשפוך את המילים שהכי כאב לי להגיד ולשפוך החוצה את הדמעות המורעלות שלי, אלה שבסופם אני נשארת שוב לבדי.

טיילור היה האדם הלא נכון במקום הלא נכון במשך יותר מדי זמן והוא הפך להיות הצל האפל של חיי בחמש השנים האחרונות. הצל הזה הראה את פרצופו המכוער שוב היום והזכיר לי למה כל כך חשוב לי מישהו עם מספיק כסף כדי להגן עליי אם אצליח במשימתי. לטיילור היה כסף והרבה, אבל הוא היה כל כך מפונק ורגיל לקבל את כל מה שהוא רגיל לקבל שאני כנראה הפכתי להיות האתגר הגדול של חייו ביום שקמתי ועזבתי את כלוב הזהב שהוא בנה לי. הוא המקור לריב הגדול שלי עם אחותי ועם אמי בשלוש השנים האחרונות. בכל דבר שהוא נגע הוא הרעיל וכך הוא עשה ביני לבין משפחתי וביני לבין כל חבריי, חוץ מווסט. עברתי לגור עם ווסט יום אחרי שעזבתי את טיילור וזו כנראה גם הסיבה ששפכתי עליה שתיה ביום בו פגשתי אותה. רעדתי מפחד מההחלטה לעזוב אותו וההשלכות שיבואו בעקבותיו. המגש והשתיה שנשפכו היו כמו יד הגורל שבחרו בעבורי מי יהיה המלאך השומר שלי והם בחרו בווסט. היא היחידה שהעזה אי פעם לעמוד מולו ולהרחיק אותו ממני כל עוד היתה באזור. היו אינספור פעמים שהוא ניסה להתקרב אליי כשהוא ידע שהיא רחוקה ממני ולא העזתי לספר לה על הפעמים האלה. לא ידעתי אם היא תסתכל עליי אחרת כשהיא תדע ששוב נתתי לו להתקרב אליי מספיק כדי לפגוע בי ולהפחיד אותי.
כשפגשתי את טיילור עוד חשבתי שכל גבר שנראה מספיק טוב עם הרבה כסף זה מספיק בשבילי, זה היה לפני שהתחלתי את לימודיי לתואר הראשון במדעים. טיילור היה הראשון שהראה לי את העולם הגדול, הנדיבות שלו אליי היתה מופרזת מיד, הסקס איתו היה יותר מדי, כל דבר בו איתי היה הופך לגדול מדי, חזק מדי, מהר מדי וכואב מדי. הוא ידע בדיוק מה הוא בשבילי בדיוק כפי שאני ידעתי מה אני בשבילו. הייתי התחביב שהפך לאובססיה, התחביב שעוזר לו להירגע אחרי יום עסקים טורדני וקשה, התחביב שעזר לו להשתחרר מזוג הורים תובעניים וחסרי פשרות, שתלו בו את תקוותם להמשך השושלת והעסק המשפחתי בתחום הנדל"ן והאישה השנייה והאסורה אחרי האישה שלא ידעה לספק את כל צרכיו. הוא מצא בי את כל מה שרצה להיות ולא יכול היה, תחת האזיקים שלחצו על נפשו. הייתי פרועה, צעירה וחופשיה בדיוק ההפך ממנו והאובססיה שלו אליי עלתה לי היום ביוקר. היא עלתה לנייט ביוקר ואני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר לו על הצל שלי שעכשיו מכסה גם אותו. לא הייתי מודעת לכך שטיילור עדיין שם מעקב עלי כל הזמן ומזמן לא קיבלתי משלוח מתנה ממנו. קיוויתי שהוא התחיל להתעייף ממני אחרי כל השנים האלה ואולי מצא לעצמו גרסה יותר צעירה ומוכנה ממני לקשר שהוא מבקש, אבל כנראה שזו רק היתה משאלת לב. אני יודעת שברגע שאספר לנייט על טיילור הוא יברח ממני הכי רחוק שניתן ואני לא יכולה להאשים אותו, אני כמו פצצה מתקתקת שעוד לא מצאה את האיש שיידע לנטרל את המפעיל שלה.
אדם מבוגר נכנס למיון כחצי שעה אחרי שהגענו עם האמבולנס, יש לו שיער מלא ולבן והוא לבוש בחליפה בעלת שלושה חלקים, מהסוג שטיילור ורנדי לובשים ואני כל כך מבינה בזה שאני יודעת להגיד שיש לו הרבה מאד כסף, מיליונים. הוא נע במרחב הזה כמו מישהו שרגיל לשלוט. הוא מסתכל לכל הצדדים ואז מבטו נתקל במבטי. הוא מתקרב אליי ונראה כועס "את הבחורה שהתקשרה למשטרה לדווח שתקפו את בני?". אני מנגבת את הדמעות ומשתחררת מהחיבוק של ווסט ונעמדת מולו. "אם לבן שלך קוראים נייט, אז כן. אני אמה, ידידה שלו" אני פונה אליו ושולחת את ידי ללחוץ את ידו. הוא מסתכל למטה על היד המושטת שלי ואז מביט חזרה בעיניי ומתקרב עוד צעד אחד לקראתי עם מבט שיכול לגרום לפרח לנבול במקום "אז את אשמה בהכל אני מבין...תעשי לי ולבן שלי טובה ותתרחקי ממנו, פשוט תקומי עכשיו ותעזבי את בית החולים. אני לא מוכן שאפילו תהיה באותו אזור שהוא נמצא בו, את שומעת אותי?!" אם חשבתי שהצעקות של רנדי או טיילור היו מפחידות למדתי היום שלחישות של אדם שונא וכואב הם קשות לאוזניים וללב שלי כפליים. העיניים שלי צורבות ומתמלאות בדמעות אחרות הפעם. ידעתי השפלות של הורים של חברים עשירים בעבר, אבל כאן, מה שהלך כאן הרגע זה כבר משהו בליגה אחרת לגמרי. אני לא יודעת איך מתמודדים אפילו מול חומה גבוהה וקרה כזו. ווסט נעמדת ודוחפת אותי הצידה, המלאך השומר שלי, "מר ריטמן, זה ממש לא לעניין, הדרך שבה אתה פונה לחברה שלי, היא לא אשמה בכלום ולולא הבן שלך כנראה שהיתה נפגעת בעצמה מההתקפה הזו, אתה לא יכול לדבר ככה לאנשים שאתה לא מכיר", היא מסיימת חסרת אוויר בעוד אני עומדת מאחוריה ומסתתרת מאחורי חומת המגן שלי.
"מר ריצ'מונד? מר ריצ'מונד אני הגעתי הכי מהר שיכולתי, מה קורה עם נייט ומה אתה צריך ממני?" שואל קול מוכר לי מוכר מדי. אני יוצאת מאחורי גבה של ווסט ומול עיני לא פחות ולא יותר ג'ימי הידיד שלי הוותיק, אבל מה הוא עושה כאן?!
"ג'ימי?" אני קוראת לו בשקט. ג'ימי מסיט את מבטו מאבא של נייט ורק אז אני קולטת שהוא אמר רי'צמונד ולא ריטמן ואני תוהה למה נייט שיקר לי. "אמה? מה את עושה כאן, הכל בסדר איתך?" הוא מתקרב אליי לחיבוק ובוחן את גופי לראות שאני בסדר. "אני כאן בגלל נייט" אני אומרת לו. "את האמה של נייט?!, אני לא מאמין שלא חיברתי את הנקודות של פיסות המידע שהוא נתן לי?" הוא מחייך. "גם אני לא מאמינה, הוא אמר לי שהוא גר בשותפות עם מישהו ברחוב שלך וראיתי את האופנוע שלך וחשבתי שזה שלו, מה הסיכוי שהעולם כל כך קטן?" .
"אני מצטער להפריע לפגישת המחזור שלכם כאן, אבל הבן שלי שוכב שם פצוע בגלל החברה שלך כאן ג'ימי, אז תעשה את העבודה שאני משלם לך עליה ותעיף את הבחורה מהעיניים שלי, אני לא רוצה לראות אותה קרוב לבן שלי יותר, אתה שומע? תדאג לזה". ג'ימי פותח את פיו לדבר ועיניו אומרות הכל, זה הבוס שלו והוא זקוק לעבודה טובה, אפילו חברת ילדות היא לא מספיק חשובה בשביל לאבד עבודה טובה כשאתה זקוק לה. " אני אלך לבד ג'ימי, רק תדאג לנייט ותמסור לו שאני מצטערת ושאני מאחלת לו בריאות וחיים טובים וגם לך, ביי" אני מנשקת את הלחי של ג'ימי ולוקחת את התיק שלי ואת היד של ווסט ומושכת אותה החוצה מהמיון יחד איתי.
אנחנו צועדות לאט לכיוון עמדת המוניות מחוץ לבית החולים ולא מוציאות הגה. ווסט נכחה בפעם הראשונה באחת מההשפלות שסיפרתי לה עליהן ואני חושבת שהנוכחות שלה בחוויה הזו היתה קצת יותר מדי עבורה.
אנחנו עכשיו עומדות אחת לצד השניה כתף לכתף ומביטות לעבר אורות העיר ני יורק ואני מסתכלת הצידה ורואה את החברה שלי מזילה דמעה. אני יודעת שווסט לא בוכה סתם ואני מבינה שזה היה משמעותי מספיק בשבילה אם זה נגע בה ככה. אני נשבעת בלב לעצמי שזו הדמעה האחרונה שלה ושלי בגלל גברים עשירים והורים עשירים של גברים עשירים. אני מרגישה נבגדת שוב, פגועה שוב וכועסת שוב. לא יהיו יותר "שוב" כאלה.. אני הולכת לשנות הרבה דברים בחיי ממחר בבוקר ולצערי גם נייט יהיה חלק מההווה שאני מעבירה לזמן עבר.
אין לי מקום בעתיד שכרגע החלטתי עליו, לגברים שתלטנים, רמאים, אובססיביים ובעיקר עשירים. הפעם זה סופי.
אנחנו מגיעות הביתה וכבר ממש מאוחר, אז אנחנו מחליטות לאכול כריך קטן שהכנו בשתיקה ואז מחליטות לסיים את היום רווי הרוע והכאב שספגנו כולנו.
רגע אחד לפני שכל אחת מאתנו פונה לחדרה כדי ללכת להתקלח ולישון אני פונה לווסט "ג'ני?". היא מסתובבת אליי ומחייכת פעם ראשונה "אם את קוראת לי בשמי האמיתי, המצב באמת קשה אמה". אני מחייכת חיוך קטן ומשפילה את עיניי ולוקחת אוויר.
"אני מצטערת שהיית צריכה לראות איך זה נראה. אני יודעת שהבטחתי הרבה פעמים שאני ארד מהאובססיה שלי לכסף. אני חושבת שסוף סוף הבנתי את הפואנטה. מחר הכל הולך להשתנות, בלי רנדי, בלי טיילור ובלי... נייט, מעכשיו זה רק את ואני, שותפה מה את אומרת?"
ווסט מסתכלת עליי ונאנחת "אני לא חושבת שלא מגיע לך לאהוב ולהיות נאהבת אמה, כי מגיע לך מאד. אני רק חושבת שאת צריכה לשנות את ההגדרה שלך לאהבה ולהחליף את האהבה שלך לכסף באהבה של גבר אלייך ושלך אליו ללא תנאים חומריים. ברגע שתהיי מוכנה לעשות שינוי בהגדרה הזו בתוכך, את תמשכי אליך את הגברים המתאימים בין אם עשירים או לא וחוץ מזה שאת אדם עשיר בהרבה דברים שחשובים יותר מכסף ואת שווה הרבה יותר מכל הגברים שיצאת איתם עד היום עם היופי החיצוני והפנימי שלך ועם החוכמה והיצירתיות שלך. תאהבי את עצמך קצת יותר ואז תקבלי מהעולם הרבה יותר, אני אוהבת אותך אמה".
"אני אוהבת אותך ווסט". לילה טוב. אנחנו נכנסות כל אחת לחדר שלה ואני יודעת שהלילה הזה הולך להיות עוד יותר ארוך ומלא במחשבות ובגעגועים...
אני מרשה לעצמי להחזיר לדקה אחת פיסה קטנה מהעבר ואני שולפת את הנייד שלי ואני כותבת הודעה אחת אחרונה לפני שאני מנתקת את הנייד והלכת לישון.

"Love Myself" -Hailee Steinfeld"

https://www.youtube.com/watch?v=bMpFmHSgC4Q

"גולד דיגר"- פרק שישי

-נייט-

אנחנו עומדים כאן בחוץ כמה מטרים ספורים מהבנין בו גרה אמה, ואני נשען עם היידים שלי על הצד של הרכב האדום הזה, ובין ידיי מונחת אמה עם גבה לרכב וידיה נוגעות כל פעם באזור אחר בגופי. הגלידה נשכחה וכך גם רנדי, גם אבא שלי נשכח ואפילו העבודה מחר בבוקר שקשה לי כל כך לקום אליה. אנחנו כל כך מרוכזים בשיחה על כלום וכל הכל שרק אני שם לב כמה אמה כבר לגמרי להוטה שהיא מניחה את היד שלה עכשיו על פופאי שהולך וגדל עם כל שניה. אני רוצה אותה לא פחות ממה שהיא רוצה אותי, אבל אני נמנע שלא להישאב לעולם שלה, שיודע רק להבדיל בין מי שיש לו כסף למי שאין לו. אני לא אוכל להתאהב לעולם בבחורה שזה כל רצונותיה וצרכיה מהקשר הזוגי בינינו. אני חייב הוכחה כלשהי מאמה שהיא תהיה איתי גם אם אני רק שליח בחברה, שכיר עם משכורת מינימום וביטוח בריאות מינימום.
רנדי היה הטיפוס השני ביומיים שאני רואה סביב אמה ואני מבין שזוהי מגמה ברורה ומכוונת. היא לא הסתירה ממני דבר וזה דבר שייאמר לזכותה, על אף שאני בטוח שאם היא היתה יודעת על מצבי הפיננסי היא היתה פחות כנה ויותר פועלת. היא בהחלט פעלה מהר עם רנדי. איזה טיפש ולוזר יצאתי כשהמתנתי לה למטה, כדי לוודא שהיא בסדר. בזמן הזה היא היתה מתחת לרנדי הזה בחדר שינה ומי יודע לאן היו מגיעים אם ווסט לט היתה קוראת להם אחרי שראיתי אותה למטה ואמרתי לה שאני חושב שהיא בצרה וסכנה עם בחור גבוה שאומר שהוא חבר שלה. אני ידעתי מה חברה טובה היתה עושה וזה בדיוק מה שהיא עשתה. אחד אפס לטובתי ולעת החבר לשעבר רנדי.
אני רוצה לקחת את אמה לכל כך הרבה מקומות מעניינים וכיפיים, אבל אני תוהה אם היא זוכרת איך מכייפים מבלי להוציא יותר מעשרה דולרים לבילוי. אני נזכר בתוכנית המקורית ליציאה היום שתכננתי לנו ובגלל השתלשלות העניינים בינינו, זה לא התאפשר. אני שומר לעצמי את הזכות להעביר את זה ליום אחר, כי זה מבחן חשוב בצניעות ומתן למען האחר על פניך, שחשוב לי לראות את אמה עוברת.

אני אוסף אותה לזרועותי ומבטיח לה את כל העולם שהיא חושבת שהיא זקוקה לו, מבלי להגיד לה שאני האדם הכי נכון למשימה הזו ולה.
זוג מבוגרים חולפים על פנינו והאשה אומרת לנו "אתם הצעירים, עושים הרבה רעש בחוץ כשיש לכם הרבה מקום פנוי ושקט בפנים" ואני תוהה אם היא מדברת על הנגיעות שלנו בפומבי או על מסר אחר שהיא ניסתה להעביר אלינו. היא הלכה ואני מחליט שגם לי מספיק מהחלק הזה של הדייט שהוא לא ממש דייט ואני נותן לה יד וכך אנחנו הולכים חזרה לביתה של אמה, אני רוצה לתת לה משהו לחשוב עליו ואת זה אני לא יכול לעשות כאן בחוץ.

האוויר היה נעים לעונה זו של השנה ויכולנו לטייל עוד שעות ככה יחד, אבל הייתי חייב להיות עם אמה לבד בחדר ולא רציתי לחכות עוד הרבה זמן עד שזה יקרה.
רעש המכוניות מסביב היה אמנם עדיין הומה, אבל לא שמענו כלום מלבד את עצמנו. מדי פעם צחקנו מחוויה על אירוע קטן שהיה לי בעבודה בגלל בילבול של אנשים שהוביל למצבים מצחיקים. אחרי הפינה שהובילה לכניסה של הבניין, שמענו לפתע קול חריקת בלמים צורמת מתקרבת לעברנו והסתובבנו שנינו במהירות לראות במה מדובר. מולנו יצאו מרכב מסחרית שחורה שלושה גברים לבושים בשחור עם בד שחור שמחכה את החלק התחתון של פניהם מהאף ועד הצוואר. נבהלתי מהריצה שלהם לכיווננו והספקתי לצרוח "אמה תעלי מהר הביתה, תנעלי ותתקשרי למשטרה, עכשיו רוצי כבר". אמה התלבטה עוד כמה שניות ואז רצה מהר למעלה ונשמתי לרווחה שלפחות היא תהיה בסדר. השלושה האטו כשהיו ממש קרובים אליי והתחילו לכתר אותי כדי שאהיה באמצע המעגל הקטן שהם יצרו. אחד מהבחורים שלף סכין משוננת והציג אותה בראווה מול פניי כאילו רומז שזה ישמש אותו נגדי, השני החזיק חוט דייגים ומתח אותה כל כמה שניות מכל צד עד שזה נמתח לגמרי והשלישי החזיק בידו אגרופן עם מסמרים. לא היה לי זמן אפילו לבדוק מה הם רוצים דוקא ממני, ידעתי שזה לא מקרי שהם כאן מולי, אבל מה לי ולאנשים האלה, מה אני קשור בכלל לעולם של אלימות. הראשון התקרב אליי ונכנסתי לעמדת הגנה הבסיסית והגנתי כפי שלמדתי קודם על בית החזה ועל הראש. השניים האחרים התחילו לצחוק וזרקו לעברי "קרטה קיד, איפה המאסטר שלך שיעזור לך עכשיו?". לא התייחסתי ואפילו לא הוצאתי הגה, הכנסתי את עצמי למצב אוטומט ולקחתי נשימות איטיות כדי לשמור על הפוקוס ולא להילחץ. כבר הייתי בעבר במצבים דומים, אבל רק על המזרונים וידעתי שלא אוכל להיפגע וגם לא הגבתי במלוא העוצמה בהתאם. כאן אדרש להילחם על חיי ואין סיכוי שלא אתן את הלחימה הכי רצינית וקשוחה שלי. את השאלות מי הם ולמה אצטרך לגלות בהמשך.
הלוחם הראשון ניסה לנעוץ את סכינו בבטן שלי והתחמקתי בקלות וכך גם בניסיונות הבאים ואז הבנתי שהטקטיקה שלהם היא לעייף אותי. החלטתי שאני חייב לעבור למצב אקטיבי ולא פסיבי והנחתתי בעיטה ישר לצדו של הראשון. הוא נפל על ברכיו בעיקר מההפתעה שאני יודע להילחם. גם השניים האחרים נראו מופתעים והבנתי שלא מדובר במישהו שמכיר אותי, אחרת היה יודע על המיומנות שלי בלחימה.
בזמן שהראשון התאושש, התקרבו אליי השני והשלישי ולקחתי תנופה בעזרת גבו של הראשון שהיה על הרצפה את וביצעתי את תנועת המספריים ובעטתי בשניהם באותו הזמן. שניהם נפלו ורק אז שמתי לב לאנשים שהתחילו להגיע מכל עבר ולהתקרב ולראות מה קורה. חלקם התחילו לצלם וחשבו שאולי מתרחשת כאן סצנת צילום והאמת שכך בדיוק הרגשתי. מה שעוד הרגשתי מיד אחרי שהרמתי את ראשי זה את הדקירה של הסכין שהגיעה מהבחור הראשון וננעצה ברגלי הימנית מעל הברך. כל האנשים שעמדו מסביב צעקו כשהבינו שהכל אמיתי ואז חלקם נבהל והתחיל לברוח וגבר שחור וגדול ממדים התקרב אלינו. השלושה שחשבו שהוא מגיע כדי לסייע לי ולתקוף אותם ולאחר שהבינו שלא יוכלו לעשות עוד נזק מול כל הקהל שנשאר פעור פה ומבוהל, התחילו לסגת לאט בהתחלה ואז ברחו למסחרית ונסו על נפשם. ניסיתי לראות את מספר הרכב שלהם בזמן ששכבתי על הרצפה, אבל הם כבר הספיקו לברוח.
הגבר שהגיע לעזור לי היה פעם חובש לפי דבריו ועשה לי חוסם עורקים מהחולצה שלו. הוא דיבר אליי ואמר ששמו סם ושאל לשמי ותמך בגופי. אחרי דקה שמעתי את סירנות המשטרה והאמבולנס ובזמן שפינו אותי ראיתי את אמה ואת ווסט רצות בין הקהל הסקרן שהתאסף והן דחפו את כולם כדי לראות אותי. אמה התלוותה אליי לתוך האמבולנס ולא הפסיקה למלמל "אני כל כך מצטערת". לא הבנתי על מה יש לה להתנצל, הרי היא זו שקראה לעזרה והבחורים לא קשורים אליה בכלל. ראיתי על פניה פחד, כאב ומשהו שנראה כמו מבוכה ואשמה. היה לה קשה להביט בעיניי ואני הייתי אחור מלהתחיל להבין למה. הכאבים שלי ניצחו אותי ובעזרת המורפיום שקיבלתי הרגשתי שאני מרחף ומתרחק מהאדמה למקום נעים שקט ולבן. קיוויתי להתעורר בקרוב לאמה שמחה, יפה ורגועה.

"גולד דיגר" - פרק חמישי

-אמה -

"לא היית חייב להתנהג ככה לידיד שלי!" התקדמתי לרנדי כמה צעדים וצעקתי לו קרוב ממש לפנים, או לפחות ניסיתי להגיע לשם, בהתחשב בעובדה שגובהו היה לפחות שלושים סנטימטרים יותר ממני.

רנדי תפס את המותניים שלי והצמיד אותי אליו קרוב ולחש לי באוזן "אנחנו יודעים איך הריב הזה יסתיים..בזה שאני אחדור אלייך מהר וחזק, אז למה את מושכת את הזמן וממשיכה לריב איתי במקום להתחיל להתפשט כמו תמיד?!".

"עד כמה שזכור לי, רנדי, זה היית אתה שאמרת לי לפני יומיים בטלפון וכל הדרך מיפן, שאני ממש לא הטיפוס שלך ואתה מעדיף להתחיל קשר רציני עם מישהי שיותר קרובה למעמד החברתי והסוציו אקונומי שלך ולא עוד "גולד דיגרית" אחת כמוני. אז למה שלא תספר לי למה חזרת לכאן? אזלו להם בחנות כל הנשים שעומדות בקריטריונים שלך? אני איתך גמרתי וכן אני מוכנה להתחיל לצאת עם גברים אמיתיים לשם שינוי, כמו נייט." בשניה שסיימתי להגיד את המשפט, רנדי תפס את פניי בשתי ידיו ונישק אותי בחוזקה, בהתחלה עוד ניסיתי להילחם בזה ולא נתתי ללשון שלו להידחף פנימה לפה שלי, אבל רנדי היה הבחור הרע שלא יכולתי להגיד לו לא. כל פעם מחדש הוא היה מגיע ומפיל אותי בקסמיו ובמתנות שלו. הגודל הפיסי של גופו, הבגדים שלו המצוחצחים והריח המשגע שלו היו "הקריפטונייט" שלי, גם אני כמו סופרמן לא יכולנו לדבר שהכי הרס אותנו, למרות חוזקנו.

רנדי הרגיש שכוח הרצון שלי נחלש אל מול העקשנות שלו והתחיל ללטף את שדיי מתחת לחולצה וכשגילה שכלל לא לבשתי חזייה, הוא רק נעשה רעב יותר. הוא שם את ידיו מתחת לבית השחי שלי והרים אותי באוויר כאילו הייתי בובה שעשויה מנייר. האימונים הרבים שהשקיע בערבים בחדר הכושר יחד עם הגובה שלו השוו לו מראה של הרקולס ויצא לי לא פעם ברגעים שלפני אורגזמה לצעוק כך את המילה לאוויר. הוא הרים אותי כך עד לחדר השינה שלי וויתר הפעם על סקס בסלון, רק בגלל שידע שווסט אמורה להגיע בקרוב מהעבודה ואחרי הפעם האחרונה שהיא תפסה אותנו בסלון ודרשה ממנו לשלם על ניקוי ספות, הוא ואני ויתרנו על הסיכוי לעבור את החוויה הזו מחדש.

כשהייתי כעת מול פניו כשהוא סחב אותי לחדר השינה, הבטתי עמוק לתוך עיניו ושמחתי שהוא הפסיק לנשק אותי, כדי שאוכל לחשוב בראש צלול יותר. כל מיני מחשבות התחילו להופיע במוחי ולהציק לי.

הוא בעט בדלת הכניסה לחדר שלי וזרק אותי על המיטה והתחיל להתפשט מבלי להסיר את עיניו מעיני ולאורך כל גופי. "התגעגעתי אליך בשבועיים האלה שהייתי רחוק ממך, אני לא יודע מאיפה להתחיל לאכול אותך, ללקק אותך, את כמו המבורגר עסיסי ומלא בכל טוב אחרי שאתה צמחוני עשרים שנה", הוא התפשט והגוף השרירי שלו זז בקצב המילים שלו והשילוב של שניהם היה כל כך מגרה שבלי לשים לב התחלתי להתפשט באותו הקצב. קעקוע חדש עיטר את זרוע ימין שלו ועכשיו שהסיר את החולצה שלו, עניין אותי לראות אותו מקרוב ולגלות מה הפעם הוא קעקע ואיך עוד נשאר לו מקום בזרועות לכל הקעקועים שלו. הוא נשאר בתחתוני בוקסר לבנים ומאד צמודים ויכולתי לראות את כל האיבר הזקור שלו מבעד לבד הדק, פועם, נפוח ומחכה רק לבקשה שלי, לתחינה שלי שיבוא כבר. הושטתי את ידיי לרנדי כדי שיראה שאני מוכנה אליו ומבטו נע בין שדיי הזקורים למפשעה הלחה שלי. הוא ליקק את לשונו והתקרב בצעדים קטנים ובטוחים אליי. רציתי אותו כמו שמזמן לא רציתי גבר אבל משהו בי השתנה ויכולתי להישבע שדמותו של נייט הופיעה לי בפניו של רנדי לשניה. רנדי התיישב על הרצפה ומשך את רגליי לכיוונו כך שמפשעתי עמדה מול פניו ובשניה שהנמיך את פניו אליה, נשמעה דפיקה בדלת וקולה של ווסט מעבר לדלת נשמע חזק וברור. "אמה, אני צריכה שתצאי אליי לשנייה, זה מקרה חרום".

שנינו לא זזנו ולא הוצאנו הגה למשך כמה שניות ואז התעשתי וצעקתי "רגע כבר באה". התשובה שלי זיכתה אותי בפנים זועפות מצד רנדי ואגרופו נפל בחוזקה על המיטה "למה הבחורה הזו כל פעם צריכה להפריע לנו באמצע?! שתלך ותשיג לעצמה גבר משלה ותפסיק להפריע לך עם הגבר שלך". התלבשתי מהר והשארתי את רנדי לבד בחדרי וכמעט שמחתי שהיא הגיעה כשהגיעה.

יצאתי למסדרון ובדיוק סגרתי את הכפתור במכנס שלי ועיני פגשו את עיניה של ווסט. "מה את עושה עם רנדי?" היא לחשה לי והצביעה על דלת חדרי. "מה את בדיוק חושבת שאני עושה איתו? שאזכיר לך מה הוא יודע לעשות או שהזיכרון שלך עדיין מבריא מהפעם ההיא בסלון?" אמרתי לה וגיחכתי. "מה המצב חירום בכלל?" שאלתי והתקדמנו לכיוון הסלון. "הוא" הצביעה ווסט לכיוונו של נייט שישב בסלון ונראה נבוך מכל המצב. קפאתי במקומי והבטתי בעיניו ושאלתי "מה אתה עושה כאן? סיכמנו שתתקשר עוד שעה!" "אני אמרתי לו לעלות" השיבה ווסט, "ראיתי אותו יושב בצד על הברזלים וחשבתי שאת לבד בבית ושהוא חושב שאת לא בבית אז הזמנתי אותו לעלות ולחכות לך", היא המשיכה. "לא סיפרת לה שהיית כאן ושמעת את הריב שלי עם רנדי ומה שסיכמנו לגבי הטלפון... בעוד שעה?" שאלתי אותו וראיתי את פניה של ווסט מחווירים עם ההבנה של המצב שהיא הכניסה אותי אליו בין רנדי בחדר שינה שלי ונייט מחכה לי בסלון.

"לא הספקתי להגיד לה והאמת הייתי מוטרד אז שמחתי שווסט חזרה כדי לשמור עלייך". הוא הביט בי וראיתי את החיוך הקטן שהוא ניסה לעצור. "רבת שוב עם רנדי?" שאלה אותי ווסט והסיטה את תשומת לבי מכניסתו של רנדי לסלון לבוש רק במכנסיו וללא חולצה. עיניו של נייט נפתחו וסרקו את גופו של נייט ואז הן עברו אליי.

הוא לא היה אמור לדעת מזה, ומצד שני זה לא שאנחנו בקשר זוגי שאני חייבת לו הסברים על מעשיי. הסברתי את עצמי מצוין אתמול בלילה, אבל עכשיו מולו זה לא מרגיש אותו דבר. הביטחון שלי בדברי אתמול על כללי המשחק שלי נסדקו מול עיניי ברגע שראיתי את מה שנייט הרגיש בעיניו כשהוא החזיר את מבטו אליי.

"אני מפספס פה איזה פגישת מחזור או ישיבת ועד של הבנין שיש כאן התקהלות כזו בסלון. הי ווסט, מה היה כל כך דחוף שהיית צריכה להפריע לנו בחדר בשבילו, אני חרמן אש עם חברה שלי במיטה ואת היית חייבת שוב לדחוף את האף שלך?!".

"היי" צעקנו יחד ווסט ואני לרנדי. "עזוב את ווסט, רנדי ואני חושבת שהערב שלנו יחד כבר נהרס מספיק פעמים בשביל לרמוז לנו שזה לא יילך בינינו יותר" אמרתי לו ונעמדתי עם ידיים משולבות על החזה. "זה לא מה שראיתי בעיניים שלך וזה לא מה שהגוף שלך אמר לי לפני כמה דקות במיטה" . "יותר מדי אינפורמציה גבר" העירה לו ווסט. לא היה לי אומץ להסתכל על נייט באותו רגע כי ידעתי שלמרות שאין בינינו משהו מעבר להתחלה של ידידות, זה לא היה לו קל לשמוע את זה בדיוק באותו אופן שזה לא היה לי קל, אם המצב היה הפוך. הלכתי לחדר שלי והרמתי מהרצפה את דבריו של רנדי והבאתי לו אותם לסלון והרמתי את תיק העבודה שלו.

"בוא תנסה לפענח מה הגוף שלי אומר לך עכשיו" ודחפתי לו את הבגדים לידיים ודחפתי אותו לכיוון היציאה מהדלת של הבית. פתאום כל החסרונות של רנדי עמדו לנגד עיני והעיבו על כל יתרונותיו במיטה ומחוצה לו. הרמתי את המתנה שהביא לי מיפן, קימונו חדשה מסאטן בצבע תכלת ולבן עם איורים של פרחים באדום וגם אותו העמסת על ערמת הדברים שהוא החזיק. בכל הזמן הזה עיניו של רנדי לא עזבו את עיניו של נייט שכעת ראיתי היו משועשעות מכל המצב שהתהפך בהרבה פחות משעה.

בלי לחשוב יותר מדי טרקתי את הדלת אחרי רנדי ואז פניתי לנייט ואמרתי "אז עכשיו שהלילה שלי נהרס סופית, אפשר ללכת לאכול גלידה טובה בפינת הרחוב שלנו? אני חושבת שאני צריכה משהו שיצנן אותי".

נייט התרומם מהספה, נשק לווסט על הלחי, מחווה שזיכתה אותו בחיבוק ממנה, ולקח את היד שלי והוביל אותי החוצה לרחוב.

הלכנו ברחוב יד ביד במשך כמה דקות של שתיקה שנייט הבין שאני זקוקה להם ואז הוא נעצר במקום והוליך אותי עד שהגעתי עם גבי למכונית חונה ליד המדרכה. "אני שמח שהלכת פעם אחת עם הלב שלך ולא עם התוכניות והחוקים הטיפשיים שלך, אני מבטיח לך שאם תמשיכי בזה, הניצחון שלך יהיה מתוק ושווה את זה". הוא תפס את פניי בעדינות ביד אחת וליטף לי את הלחי בידו השניה. העדינות שלו היתה זרה לי. עד כה חוויתי רק כוח ביחסים שלי עם גברים אמידים וכוחניים שידעו למה אני איתם ואני ידעתי מה הם מצפים בתמורה לביטחון שהם העניקו לי. ווסט העירה לי על כך אינספור פעמים, אבל היא היחידה שהבינה אותי ולכן נתנה לי להיות אני ורק קיוותה שיום אחד אמצא את עצמי האמיתי שלי כפי שכינתה אותו.

הרמתי את ידי וליטפתי את הלחי של נייט וזה נתן לי תחושה נעימה ומוכרת מהעבר שלי, מהרגעים האחרונים שלי עם אבי, הפעם האחרונה שהיה לי נעים ממגעו של מישהו אהוב על הלחי שלי.

נייט התקרב אלי עם גופו לאט ובעדינות כאילו מחכה שאעצור אותו ולא בטוח בעצמו, כל כך שונה מהגברים שהיו לי עד כה בחיי. הרגשתי כאילו אני לא מכירה את הבחורה הזאת שמתיימרת להיות אני. פתאום רציתי את ההיפך מכל מה שחיפשתי עד כה באינטימיות. בסתר לבי עדיין רציתי את הכוח שיש לכסף להעניק לי, אבל לרגע אחד היה משהו קצת יותר חשוב לי , קצת יותר נעים לי והרבה יותר מושך מכל דבר אחר בעולם. אני יודעת שזה לא יכול להיות אהבה, כי זה מוקדם מדי ואני בקושי מכירה את נייט והוא אותי, אבל אם זו רק טיפה אחד מגשם של אהבה אפשרית, האם זה נכון לפתוח מטריה ולמנוע ממנה להרטיב אותי ולמלא אותי? ולו רק ללילה הזה, אני רוצה להיות ספוגה בגשם הזה ולשחות בו ולא להתייבש לעולם. מחר כבר יום חדש למחשבות אחרות, לחזור למציאות ולחזור למסלול. התחלתי את הערב שלי בצעקות ואני מסיימת אותן בלחישות נעימות ואולי ככה צריכים להיראות חיי ואולי כאן נמצא האוצר האמיתי בחיי? אני לא רוצה לחשוב על כלום הלילה הזה, רק נייט, אני והידיים שלו מלטפות אותי בעדינות זה כל מה שאני זקוקה לו כרגע.

First try in English

(First outing ever of my writings in English and its all because of this song that braught it up. This was written on Feb. 16)

נסיון ראשון באנגלית

"Out of air"

"Breathe in breath out", that’s all I am telling myself right know. Focusing on my breathing seems to be the one thing I am concentrating for the last four years. I cannot and will not focus on all the eyes watching me right now as I seat on my bottom, my bag all a mess on the floor of this neighborhood grocery store. 

I know all the symptoms of this panic attack as Dr. Grace diagnosed it four years ago. So I know by now that I will not drop dead right this instant, then why do I feel like dying any way?!

I know the exact time up to the second of the moment that initiated these panic attack incidents that are now part of my everyday life experience even though they occur randomly and obviously with no warrant .So it is understood why which by now I am not really fond of that name. I think I might rename them to something more fitting for my situation and reasons for getting them, such as "out of love attack" which is a combination of out of air, the way I feel and out of love, the way I live.

"Everyone is entitled to have been loved or love someone in their life", that was one of my grandfather's wisdom phrases, that he insisted we hear at least a thousand times from day one until he decided to die on us five years ago on my 24th birthday. 

I am on the edge of the big three zero birthday and that alone would have freaked me out four years ago, especially if I had known then what my reality is now. The reality is that I am unmarried, with only two good friends, a job I don’t like so much because I know I can do better than this in my life after graduating with a very high score on my B.A.in the art History at TCU. 

"גולד דיגר"-פרק רביעי

-נייט-

"מה אמרנו על בילוי בשעות מאוחרות כשיש למחרת עבודה, הא, נייט?" הוא יורה ואפילו לא מרים את מבטו אליי בזמן שאני חולף על פניו ולוקח לעצמי צלחת מהבופה ומתחיל למלא אותה בכל טוב.

"בוקר טוב גם לך, אבא" אני אומר לאבי שיושב בשולחן חדר האוכל שלנו ועסוק בארוחת הבוקר הקבועה שלו, יחד עם אותו העיתון שהוא קורא בו, בכל בוקר מהיום שאני זוכר את עצמי. טוסט מלחם קל, ביצה קשה או רכה, גבינה לבנה רזה, קפה שחור עם כפית סוכר וללא חלב ועיתון הניו יורק טיימס. אני מתיישב בכסא לידו ומביט בו ארוכות ואז חושב בלבי עד כמה אני רוצה להיות שונה מהאיש הזה ומצד שני כמה אני רוצה להוכיח לו, שאני יכול להיות כמוהו ואף יותר טוב ממנו. אם רק ייתן לי הזדמנות אחת, אני אראה לו מי אני באמת ולמה אני מסוגל. אני לא רק דיבורים, מסיבות ונשים. יש בי עוד הרבה רבדים ,שהוא לא רואה ואף פעם לא הניח לעצמו ממש לראות, בעיקר בגלל שהיה עסוק מדי בעצמו ובהפיכת העסק שלו לאימפריה בעלת שם. בשנים שלפני מותה של אמי, היא תמיד אמרה לי שאני טועה לגביו ואני פשוט לא מבין אותו . אני חייב להאמין שלפחות בתקופה מסוימת בחייו הוא היה שונה, אחרת אין לי הסבר טוב לעובדה שאמי, שהיתה כמו מלאך, הסכימה להתחתן איתו ולחיות עמו עד יומה האחרון.

"אני מבין שאתה יורד לעם בימים אלו ומתרועע עם בחורות פשוטות שלא יכולות לתרום לך כלום בעולם הזה?!" ידעתי שג'ימי מלשין ומרחרח סביבי עבור אבי, אבל זה כבר שיא חדש. 

"אז חבל שהמלשין שלך לא טרח לספר לך על הבחורה שיצאתי איתה אתמול, כי נראה לי שאפילו אתה היית מתרשם מבחורה עם תואר שני במדעים מאוניברסיטת ניו יורק". אני הראיתי לו, חשבתי לעצמי והתפלאתי תוך כדי מעשה, על כך שאני בכלל מרגיש צורך לתרץ לו ולהסביר את עצמי. אבי הפסיק את קריאת העיתון והוריד את משקפיו לרגע ונראה שיש לו דבר מה לומר לי ואפילו שפתיו נפרדו לרגע כאילו הוא מתכונן לדבר, אבל אז כנראה התחרט והחזיר את משקפיו למקומם על אפו והמשיך להתעמק בעיתון כאילו דבר לא ארע הרגע.

לא יכולתי שלא להרגיש מרוצה שסוף סוף רשמתי לעצמי הישג קטן מול אבי. אני מעיז לחשוב שאולי אפילו הרשמתי אותו או לפחות עוררתי את סקרנותו לגבי אמה.

הבעיה היחידה היא כמובן העובדה, שכמו לאבי, גם לאמה יש חוקי משחק משלה בשבילי, ואני לא יכול שלא לתהות מה ידחוף בחורה יפה כזו וחכמה כזו לחשוב באופן הכל כך מקובע ונוראי הזה שלה. כל הדרך הביתה לאחר, שנפרדנו בנשיקה כל כך מעוררת ומלאת תקוות, לא יכולתי שלא לצחוק מהמצב שאמה הכניסה את עצמה איתי מבלי שאפילו היתה מודעת לו. אני מת לדעת איך היה מתנהל כל הדייט הזה אם היא היתה רואה את "אוליב" קודם ואז אותי ומבינה שאני בדיוק הטיפוסי שהיא נוהגת לצוד כחלק ממפעל החיים שלה. מפליא אותי אצלה דבר אחד, איך בחורה כל כך משכילה ועצמאית במאה העשרים ואחת, נזקקת עדיין לביטחון כלכלי מגבר כדי להיות בטוחה ומאושרת בחייה. אני מניח שזה קשור לעברה או משהו במשפחתה שדחף אותה להתנהגות המוטעית הזו. אני לקחתי על עצמי את אמה כאתגר משלי שיעסיק אותי הרחק מצרות מצד אחד וינעים את זמני ובעיקר את לילותיי מצד שני.

החלטתי להתחיל לעבוד על האתגר שלי ושלחתי לה מסרון לנייד "בוקר טוב גולד דיגר, מקווה שישנת יותר טוב ממני?" תוך שניות צפצוף מהנייד שלי הודיע לי שקיבלתי מסרון משלי. אבי שלא היה אוהד של כל ה"צעצועים" הטכנולוגיים השתעל כאזהרה בעקבות הצפצוף המטריד. הורדתי את עוצמת הצלצול של המכשיר שלי ובדקתי מבלי לנחש יותר מדי ממי זה יהיה. חייכתי למראה הפרצוף המחייך כי ידעתי שהכינוי הזה יזכיר לי את השיחה שלנו והרגשתי לרגע כמו נער בן שבע עשרה שמתרגש מכל מילה או חיוך מהנערה בכיתה. לא הייתי מעז לכנות אותה כך, אם לא היתה אומרת לי שזה כינוי שדבק בה בקרב חבריה והתחבר טוב גם לשם משפחתה. התחבר לי פתאום השיחה שלה עם הבחור במכונית היוקרתית לפני שנכנסו למסעדה באותו ערב. מעניין אותי כמה בחורים כמוני היא כבר הספיקה להפיל עד היום.

שלחתי לה הודעה נוספת שאני רוצה לפגוש אותה שוב היום, אם אין לה תוכניות מיוחדות כמובן, שכוללות המשך חיפוש אחר "הכריסטיאן גריי" מהספר ההוא שכולן מדברות עליו כבר שנתיים. כל מה שאני יודע על הדמות הזו היא שהוא צעיר ועשיר וקצת מתוסבך בראש. האמת כל אלה מתארים גם אותי, פחות ענין הקשירות, אז היה יכול להיות מגניב עכשיו לחשוף את האמת על עצמי בפני אמה ולקוות שהיא תישאר אותה אמה מאתמול בערב. אבל יש בי רצון עז ללמד אותה לקח רציני יותר בענין הזה אז לעכשיו אני אמשיך עם ההצגה שלי ואלמד את גב' גולד שיעור בצניעות ונתינה מהסגנון שאמא שלי חיה לפיהם בגאווה ובכבוד.

"אני פנויה במקרה הערב, אז אשמח להתלוות אליך למקום מעניין וחשוב ולקחתי לתשומת לבי את קוד הלבוש של המקום, תאסוף אותי בשבע. ביי" הפעם קיבלתי נשיקה במקום רק חייכן. השבתי לה בנשיקה משלי והמשכתי להתרכז באוכל שלי ובאבי שכבר סיים, קיפל את העיתון וקם בהפגנתיות ויצא לדרכו לעבודה מבלי להגיד להיפרד.

שמחתי על הזדמנות נוספת לבלות היום בערב עם אמה ולקלף עוד שכבה

אחת מהמסתורין של אמה ולראות איך היא מתנהגת באזור שזר לה ושונה כל כך ממה שהיא מכירה בימים אלו.

בשעה שבע הגעתי לדלת של דירתה של אמה ושמעתי אותה צועקת על מישהו, בהתחלה חשבתי שהיא בטלפון או שהיא צועקת על השותפה שלה ווסט, אבל אז שמעתי קול גברי צועק עליה חזרה ומשהו בתוכי התחיל להתעורר ואני מניח שאפילו כעסתי על הדמות הגברית גם בלי להכיר או לדעת על מה. הרגשתי צורך עמוק מהבטן פשוט להגן על אמה ולהרחיק אותה מהגבר הזה שצועק עליה. דפקתי בדלת חזק פעם אחת ואז הדלת נפתחה בסערה ועמד מולי גבר שנראה מבוגר ממני בכמה שנים עם חליפה ועניבה כחולים ותיק עבודה, נראה כמו גרסה צעירה של אבי היקר רק הרבה יותר מזכיר את ג'ורג קלוני מאשר את ביל גייטס.

עמדתי זקוף והרמתי את סנטרי ושאלתי "מי אתה?" ובו בזמן חיפשתי את אמה כדי לראות שהיא בסדר. "כדאי שאני אשאל אותך את השאלה הזו?" הוא ענה לי בזלזול ובחן את מכנס הג'ינס והטי שרט שלא עשו עליו כנראה רושם גדול מדי, כי הוא הניף את ידו מול גופי והסתובב אחורה ואמר לאמה שהתקרבה אלינו "לזה את התדרדרת אחרי שעזבת אותי ובשביל האפס הזה? זה לא בדיוק הסגנון שלך אמה". אמה דחפה אותו הצידה וראיתי על פניה כעס, דמעות ומבוכה. לא התייחסתי לדבריו או להתנהגותו המתנשאת של הבחור ושאלתי את אמה "את בסדר? שמעתי צעקות וחשבתי שקרה לך משהו?!" אמה יצאה מהדלת והתקרבה אליי ואמרה "נייט זה זמן קצת לא טוב בשבילי כרגע לצאת ואני מצטערת שלא הספקתי להודיע לך אבל רנדי הגיע הרגע ישר משדה התעופה אחרי נסיעת עסקים מיפן ואנחנו צריכים לדבר על כמה דברים דחופים, אני מצטערת אבל אתקשר אליך יותר מאוחר אוקיי?! אל תכעס אני מבטיחה שנעשה את מה שתכננת ביום אחר". הבטתי בפניו של רנדי הזה והחיוך הזחוח שלו רק הרתיח לי את הדם. משהו בו היה נראה לי ממש לא טוב, היתה לי מן תחושה כזו כאילו שהוא מסוג אנשי העסקים שאוכלים את כולם לארוחת בוקר ואז מקנחים את היום שלהם כשהם טורפים בחורות צעירות ונחמדות שרק נהנות להיות איתם בשביל הכסף שלהם. פחדתי להשאיר את אמה איתו לבד כי שמעתי את הטונים שהריב ביניהם הגיעו אליו. "אני אלך רק אם את בטוחה ש"רנדי" כאן לא יפגע בך או יציק לך ואני אתקשר אלייך בעוד שעה לראות שהכל בסדר. אם לא תעני לי אני אגיע בעצמי לבדוק שהכל בסדר אז תעני לי טוב?" 

הבחור התנפח וצעק "מי אתה חושב שאתה שתרמוז שאני מסוכן לחברה שלי, אפס אחד?!" הסתכלתי על אמה והמשכתי להתעלם ממנו כי לא רציתי לריב איתו לפניה. הוא לא אמור לדעת את זה עליי, אבל אני גומר אותו בשלוש שניות ומכה אחת במקום הלא נכון והוא לא יוכל לשבת עם ברכיים מכופפות על כסא יותר בחיים. זה חלק ממה שלמדתי במשך עשר שנים אצל המאסטר שלי, "צ'ו מאו", איפוק וריסון הם הכלי הכי חשוב בחיים שלנו והם נותנים לנו את היכולת להתמודד עם כל דבר שיעמוד מולנו. זה נכון שאחרי מותה של אמי לא יישמתי את זה, אבל בזכות אבי שהחזיר לי את המאסטר שלי לתחתית שהגעתי אליה הגעתי, חזרתי לעצמי.

אמרתי לאמה "שעה אחת ותעני לי" אמה חייכה ונתנה לי נשיקה בלחי ואני חייכתי אליה חזרה. עקבתי אחרי שניהם כשהם נכנסו חזרה לדירה.

עכשיו איך אני אמור להעביר את השעה הקרובה ליד הבנין שלה מבלי שהם יראו אותי ולחכות עד שאירגע שהיא בטוחה שוב?!