"ללא חוקים" - הופך לספר וכל הפרקים שהיו כאן ירדו... מעלה לכם את מה שהתחיל את הכל. הפרולוג ופרק ראשון...ככה הכל התחיל אבל המשיך יותר אפל ויותר כואב...

"ללא חוקים"

פרולוג

דקה לפני שנפרדתי מאמי עם חמש מאות דולר ביד ועזבתי למקום שממנו לא הייתי בטוחה שאי פעם אחזור, היא אמרה לי משפט אחד, שילווה אותי ויהפוך להיות המנטרה שלי בחמש עשרה השנים הבאות ועד הרגע שבו הוא יהפוך להיות המשפט הכי שנוא עליי. "לני, את צעירה בת שמונה עשרה, אם תאמיני בעצמך מספיק, תצליחי לעשות כל דבר שתרצי ובכל מקרה תמיד תוכלי להסתמך על העובדה שאת כזו יפה וזה כבר יפתח לך מספיק דלתות בחיים".

היא צדקה, האמנתי בעצמי והיופי שלי פתח לי הרבה דלתות, אבל על כל דלת שהוא פתח עבורי, הוא סגר לי שתיים ועל כל פעם שהאמנתי שאצליח והצלחתי, נכשלתי במקומות אחרים.

אני יורדת מהמטוס אחרי שלושה ימים של כנס בלאס אנג'לס ומסדרת את החולצה והחצאית שלי שהתקמטו מהטיסה הארוכה. אחריי נגרר הטרולי האדום שלי שמכיל את כל הבגדים והנעליים וחלק מהחוזים החדשים שהצלחתי לסגור בימים האלה, כמו תמיד. בזמן שאני ממתינה בבידוק הביטחוני, אני קולטת מצד ימין שלי את אחד הגברים הכי יפים שראיתי בחיי. השיער שלו היה מסודר יפה, יפה מדי ואני מתפללת שהוא ייתן סימן שהוא לא גיי... הוא לובש חליפת עסקים כחולה כהה עם חולצה מכופתרת בצבע תכלת מלמטה, שתואמת לצבע עיניו באופן כזה שיכולת לחשוב שהוא התאים אותה במיוחד לכך. מה שהכי מושך אותי אצלו הוא דוקא השיער שלו שהיה מסורק הצידה ומרוח בג'ל מתוח ומתחתיו נופלים על כתפיו הרחבות גלים חומים ונראים רכים ונעימים למגע. זה הזכיר לי כלב מילדותי מהשכונה שהיה עזוב ורק אני רציתי ללטף אותו כשכל האחרים אפילו לא הסתכלו לכיוונו.

הבחור הזה נראה צעיר ממני בכמה שנים טובות, עדיין בשנות העשרים לחייו, אבל זה לא מפריע לי להביט לכיוונו באופן שלא משתמע למשהו אחר מלבד רצון עז שלי לבצע בו כמה מהתרגילים שלמדתי במהלך השנים מהשותפים הרבים שלי למיטה. אני בעיקר רואה אותו מהצד ומהגב ועכשיו הוא פונה החוצה ואני עדיין תקועה כאן בתור אחרי משפחה גדולה ורעשנית. התור שלי מגיע סוף סוף, אבל הוא נעלם ואני מבינה שהלילה אני שוב אבלה לבד מול המחשב. למרות שעכשיו רק עשר בלילה ואם אשלח הודעה עכשיו לאריק או לדון, בטח אחד מהם יהיה זמין לסקס מהיר ומספק, שאחריו אשלח אותם חזרה לחברות ולנשים שלהם.

מזמן חוקים הם משהו שאני לא מתייחסת אליהם ובמיוחד לחוקים שקשורים לגברים. לא התחשבתי בחוקים האלה כששכבתי עם השכן הנשוי של הוריי בן הארבעים ואני הייתי אז בתולה בת שש עשרה. גם לא התחשבתי בחוקים כאשר שנתיים אחר כך שכבתי גם עם הבן המתבגר שלו, בן השש עשרה ובכך עזרתי לו להגיד שלום יפה לבתוליו. אז מה יפריע לי עכשיו לשכב עם מישהו שצעיר ממני בכמה שנים?!

למרות גילי, כל מי שפוגש אותי תמיד חושב שאני צעירה בהרבה מגילי ואני יכולה להודות לגנים הטובים של שני הוריי שטרחו לפחות להעביר לי משהו אחד טוב. יצר ההישרדות שלי היה כבר משהו נרכש שאספתי בדרך אחרי שעזבתי את הבית. טוב, לא בדיוק עזבתי, אלא יותר נכון נאמר לי במילים כאלה ואחרות שזמני תם. כנראה ככה זה כשאת הבת הבכורה מבין חמישה ילדים, בבית קשה יום בפרבר קטן ומרוחק ממרכז החיים של סן פרנסיסקו הגדולה והיפה. הוריי ניצלו אותי כל עוד יכלו כשהיו צריכים שאשמור ואדאג לאחיי הקטנים והם היו כל היום בעבודה. ברגע שאחיי גדלו ושמרו אחד על השני והצרות והתסכול שהבאתי לביתם היו יותר מדי בשבילם, זה היה הזמן המתאים להיפרד ממני.

אני לא מתלוננת לרגע אחד, אני שמחה היום שאני לא שם, תקועה בעיירה, תקועה במעגל העוני ומעגל החיים הנמוך והפרימיטיבי כמו יתר אחיי, שאינם מודעים לעולם הגדול ומלא האפשרויות שקיים שם בחוץ.

לא ראיתי את הוריי כבר שבע שנים ואני לא יכולה להגיד שאני ממש מתגעגעת אליהם. זה נשמע אולי קר ואכזרי לאחרים, אבל לי זה עושה רק טוב הריחוק הזה. אני לא רוצה להיזכר איך הכל התחיל, אני רק רוצה לדעת לאן כל זה יוביל...

פרק 1

"למה אתה מחכה לעזאזל"?! עוד כישלון אחד כזה ואתה מפוטר, אתה שומע?! ותפסיק כבר להזיל לי דמעות על השטיח בחדר ותעוף לי מהמשרד. אני מרימה את עיניי מהחוזה שאני מביטה בו ולא ממש קוראת, אבל הוא עוד כאן... למה הוא עוד כאן הלוזר הזה. "אדי, צא!" אני צורחת שוב וחזק יותר. זהו תמשיך ככה, תקום, תקנח את האף עם הטישו שזרקתי לך, יופי עכשיו תסגור יפה את הדלת. תודה לאל שהוא יצא כבר כי היום שלי התחיל לא טוב והנפיל הזה רק החמיר לי אותו הרגע עם החדשות שלו, אידיוט.

"הלנה, את יכולה לקבל עכשיו את שון אבוט מ"אבוט תעשיות"?" שוב הנודניק הזה?! "כן זואי, תשלחי אותו פנימה ובעוד עשר דקות תתקשרי ואשים אותך על הספיקר ותגידי לי שיש לי פגישה דחופה אצל מקס, ככה אתפטר ממנו מהר יותר". "אה, הלנה..אה.." "מה זואי? מה לא הבנת עכשיו?! את כבר שבועיים אצלי שזה הרבה יותר ממה שהצליחו לשרוד האחרות אז חשבתי שאת כבר מבינה יותר טוב איך זה עובד אצלי". "הלנה.. זה לא זה פשוט...." . "בוקר טוב הלנה, אין צורך לצעוק על הבחורה הנחמדה שלך, במיוחד לא כשאת על ספיקר ואני שומע הכל.." יופי נהדר לי, בדיוק כשחשבתי שהיום שלי לא יכול להיות גרוע יותר.... "בבקשה שון תיכנס ותרגיש בנוח אני שניה צריכה לצאת מחוץ למשרד שלי לסיים משהו שכבר שנמשך שבועיים יותר מדי ואני כבר מצטרפת אליך. אני לוחצת לו את היד ועוברת הלאה מחוץ למשרדי.

"זואי, אמרתי לך בפירוש לא לשים אותי א ף פ ע ם על ספיקר מה לא ברור?! גשי בבקשה למרי והיא תיתן לך מעטפה והמלצה, היא כבר מכירה את הנוהל של הפיטורים במשרד. תודה ולא להתראות". אני טורקת את הדלת ומנסה להחזיר לעצמי את הרוגע שהגעתי איתו לפני שעה למשרד אחרי שיעור היוגה שהתחלתי לקחת שבוע שעבר, אבל זה עדיין משהו שלא ממש מסתדר לי. קולות הבכי של זואי נשמעים גם מאחורי דלת העץ ואני שומעת שוב את הלחשושים במשרד "הלנה הכלבה", כן, ככה הם קוראים לי שם בחוץ. התרגלתי לכך ואין לי בעיה עם זה, עדיף שיידעו שמי שלא עומד בדרישות שלי יראה את הדלת יותר מהר מטיל בליסטי שנשלח במזרח התיכון בין שתי מדינות אויבות.

"אז שון..?" אני ניגשת לאט ובביטחון מלא חזרה לשולחן שלי ומסדרת את חולצת השיפון הלבנה שלי שתיכנס באופן מושלם לחצאית העיפרון האפורה שלי. אני שמה רגל על רגל ומביטה לרגע בנעלי העקב של קלווין קליין שקניתי שבוע שעבר ב"מייסיס" ואני מרוצה שהצלחתי לקנות עוד זוג נעלי עקבים שחור ונוח, שמשווה לי גובה בהרבה מגובהי המקורי של מטר שישים וארבע. ככה אוכל להמשיך להביט לכולם בעיניים ואהיה גבוהה מספיק להסתכל לכולם בלבן של העיניים, כי הבנתי מזמן שרק עקבים גבוהים יכולים להעניק לי את התוצאה הזו.

הדלת נפתחת בלי התראה בדיוק כשאני באמצע ויכוח סוער עם שון על האחוזים שאני לוקחת עבור ההשקעה הראשונית שלנו ונכנס גבר צעיר שאני לא מכירה ועד כמה שהוא נראה טוב, אוקיי חתיך הורס, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהוא עובר על החוק מספר אחד שלי במשרד, גם אם אינו יודע אותו זה אינו פוטר אותו...

"שלום לכולם, אני מתנצל שאני איחרתי אבל היה למטה עניין לא נעים עם בחורה שבכתה ויצאה עם ארגז מלא בחפצים אישיים שלה שהתפזרו על המדרכה ועזרתי לה. היא לא הפסיקה לבכות על הבוסית הכלבה שלה, שהאמת נשמעת ממש נוראית" הוא מביט בי עכשיו ואני מביטה בו עם עיניים יורות אש וזה הרגע שהוא מבין מי זו הכלבה שפיטרה אותה.

"שלום אני עו"ד אנדרו פריס, אני מתנצל שהתפרצתי למשרד שלך, פשוט ראיתי שאני מאחר ולא ראיתי מזכירה בחוץ אז נכנסתי..ועכשיו אני מבין למה אין לך מזכירה....זואי?!.

אני מהנהנת עם ראשי לחיוב ומתעלמת ממנו ופונה לשון "אתה כבר לא מסוגל לדבר איתי לבד יותר שאתה מביא איתך ילד קטן שסיים הבוקר לימודי משפטים והתחיל אצלך התמחות בחינם?" שון מחוויר ואני לא מבינה למה הוא לא מוצא את המילים להגיד לי מה התשובה שלו ואז הילדון עונה בשמו ברוב חוצפתו מבלי שבכלל פניתי אליו.

"מיס וודס אם יתאפשר לי... אני חושב שכדאי שתדעי שאני דווקא לא סיימתי היום לימודי שמשפטים ו..." אני חייבת להפסיק אותו.. "אז זהו, שלא באמת מעניין אותי מי אתה ולמה באת להפריע לי ולשון כאן לעשות עסקים, אבל אם אתה חייב להיות כאן לפחות תשב בשקט ותשתוק, כי כרגע אתה מפריע לעשר דקות האחרונות של הפגישה". יופי הוא מתיישב ומביט בשון שנראה עוד יותר חיוור ממה שהיה נראה לפני רגע וזה ממש לא מתאים לי שיחטוף התקף לב אצלי במשרד. בהחלט לא אחרי שאירוע דומה קרה כאן לפני שנתיים ועד עכשיו לא יורדים ממני השותפים שלי . הם הלכו והרחיקו עד כך שאפילו קנו מכשיר החייאה קטן כזה שעובד כמעט לבד ושמו אצלי למקרה שאגרום לעוד מישהו להתקף לב. זאת היתה מתנת חג המולד הכי מעצבנת שקיבלתי מהם באותה שנה. אני אפילו לא פתחתי את המכשיר ובעצם אני לא ממש זוכרת אפילו איפה דחפתי אותו, אז אולי כדאי שאציע לשון מהר כוס מים ואחסוך לי את הבושות. השנה אני דאגתי שכולם ידעו שאני רוצה לחג המולד ציור מקורי למשרד שלי, של הצייר החדש והמבטיח יולי סרגיי.

שון שותה את המים שהצעתי כמובן רק לו ואז אני לוקחת לעצמי כמה שניות התארגנות מחדש להמשך הדיון מהמקום שבו עצרנו. אנדרו לוחש לו משהו באוזן ושון נרגע והצבע חוזר לו לפנים ואני שמחה שהיה משהו מועיל בבחור הזה בכל זאת. עכשיו שהוא בחצי גוף אליי אני קולטת שהשיער שלו נראה ממש זהה לבחור שברח לי משדה התעופה שלשום, רק שעכשיו הוא מסורק אחרת ולכן לא זיהיתי אותו בהתחלה.

שון פותח ראשון את הדיון מחדש ומחזיר את מחשבותיי לכאן ולעכשיו, "הלנה, שכחתי להגיד לך שהבעלים החדשים של החברה מסר לי שהוא מעוניין להיפגש איתך ועם מקס כמובן לארוחת ערב מחר בערב, כי הוא הגיע לניו יורק לכמה ימים וחשב שזו תהיה הזדמנות מצוינת להכיר אתכם, זה מתאים ללו"ז שלך!?"

"אין לי מזכירה כרגע, כפי שאתה יודע" אני שולחת מבט חצי מחויך ומלא בציניות לאנדרו ופונה שוב לשון "תן לי דקה להסתכל ביומנים שלי לבדוק. אני יכולה להזיז את הפגישה שלי המאוחרת למועד אחר ואז זה יפנה לנו מקום לפגישה הזו, אנחנו בהחלט נשמח לפגוש אותו. תן לי להכניס את זה ליומן של מקס ושלי, רק תזכיר לי את שמו של הבעלים החדש בבקשה". יש שניה של שקט במשרד ואז לאויר נזרק המשפט "לבעלים החדש קוראים עו"ד אנדרו פריס" אומר לי אנדרו עם חיוך על פניו ואני מבינה שהשניים חיכו לרגע הזה ולמבט הזה בדיוק ,בעשר הדקות האחרונות. שיט. פאק. שיט.

התנצלות על אי פרסום המשך לסיפור של "ללא חוקים"

הי למי שעוקב אחריי, כל השניים שכוללים כנראה רק את שתי החברות שלי...חחח.

מסתבר שההוצאה שלי לאור עוקבת גם אחר הסיפור האחרון שלי ורוצה אולי להוציא אותו לאור. אם זה יקרה ואדע ממש בקרוב אז לא אוכל להמשיך לפרסם כאן את הפרקים הבאים שכבר נכתבו חלקם וחלקם ממשיך להיכתב ברגעים אלה ממש. אם בסוף יוחלט שלא אז אעלה הכל ברצף ואכתוב על כך..

סליחה מראש למי שבמתח מהסיפור של הלנה ואנדרו ומקווה שתמשיכו לקרוא את סיפור הנקמה של הלנה ובמקביל את ההזדמנות שקיבלה לאהבה, בין אם כאן או בספר שייצא אולי בקרוב...

תודה שקראתם עד כה ומבטיחה להעלות סיפורים נוספים בהמשך..

הדר.

סקירה לספרה החדש ל קולין הובר "It ends with us"

אנחנו בימים של אולימפיאדה אז מדליית הזהב לספר הטוב ביותר שקראתי השנה ובעשר הטובים בחיי בקטגוריה של הז'אנר הרומנטי-דרמתי באנגלית, הולכת ל ....

הספר החדש של קולין הובר "It end with us". הוא הוזמן אצלי כבר לפני כמה חודשים ורק לפני חמישה ימים הוא יצא לאור. סיימתי אותו ביום האחרון של הטיול שלי וויתרתי על שינה בטיסה חזרה כדי לסיים אותו. לא יכולתי לחכות עוד רגע אחד כדי לסגור את המעגל של לילי בלום הדמות המרכזית בסיפור אהבה מרגש, אנושי המבוסס בעיקרון על סיפורה האמיתי של הסופרת האדירה הזאת. לא מוכנה לעשות ספויילר ואני מרגישה שאעשה בכל משפט שאגיד. אציין רק אגיד ששם הספר הוא המשפט הכי חשוב בספר שמלא במסרים חינוכיים חשובים בתחום המשפחה והנישואים.  ספר חובה לקריאה לכל אישה בכל גיל, בכל מעמד, בכל מקום ביקום.

זה לא ספויילר אבל המשפטים הבאים מהספר ילוו אותי מכאן והלאה בחיי :

Naked truth

Just keep swimming

Fifteen seconds that we`ll never get back

Fall in love with me

My favorite person

 

סקירה- סחרור גורלי של דנה לוי אלגרוד

אני מסתובבת בלאס וגאס בקזינו ומבטיי נודדים לכל הצדדים ואני יודעת בדיוק מה אני מחפשת..כן..את הטורף. הוא שם בכל דבר שאני רואה ונוגעת בו ואני מתפללת שגם לרגע קל אזהה את לוסי/מישל ואולי אזכה לתת לה חיבוק מנחם ומעודד..אחרי דקה של סחרור קל אני נזכרת שהן דמויות דמיוניות שגברת דנה לוי-אלגרוד המשגעת יצרה רק כדי להוריד את כולנו מהפסים ולהכניס לנו שוב משפטים שלא ייצאו לנו מהראש לעולם כמו.."ציפור נדירה" "נשר שקורע את העור" "יש לי רק את ההווה". עכשיו אני כבר בדרך ללאס אנג'לס וזה המקום המושלם ללהק ולא רק בראשי את הטורף, הסוכן דארן, מישל ואפילו את ג'סי, כי כולם יחד מתחברים למשהו שיכול להפוך לסרט הוליוודי מעולה. עכשיו אני נשארת כאן עם זה והיא עוברת הלאה לדמויות אחרות ומבטיחה לנו ספר חדש...תני לנו זמן התאוששות..הלב עוד לא נרגע מהטורף....זה היה מסע מטורף, כייפי ומסעיר כמו כל ספריה ואני לא באמת יכולה לחכות כבר לספר הבא...אז כיף שהיא כבר קרובה לסיומו...אם לא היה ברור, אז אני ממליצה בחום של 5,000 סלציוס לפחות לקרוא את "סחרור גורלי".