עברו בטח כבר שעות מאז
שהתחלתי לדפוק על הדלת ולצרוח "הצילו" ובתמורה אני מקבלת דממה מוחלטת
ומחרישת אוזניים. אני יודעת שאני על סירה כלשהי, גם בלי להביט דרך החלון העגול
הקטן שכל מה שרואים ממנו זה רק כחול גלי. כל התזוזות העלו בי כבר צורך להקיא כמה
פעמים והבכי שלי לא תורם למצבי. כל פעם שאני מסתכלת על יד שמאל שלי אני מתחילה שוב
לבכות בהיסטריה. התחבושת המדממת שלי שבה חסרה הקמיצה שלי, כואבת פחות ממה שהייתי
חושבת שאצבע כרותה תכאב, אבל ברגע זה אני מתחילה להילחץ שאני לא אמות כאן לבדי בשל
אבדן דם.
מדי פעם אני מרימה
את ראשי מהרצפה הקרה שאני יושבת עליה ואני מביטה מלמטה על החדר הלבן והנקי הזה מדי
שאני כלואה בו. החדר הזה כל כך מהודר שזה צועק "עשירון עליון" ומשום מה
זה רק מלחיץ אותי יותר. אני מתחילה לזהות בחדר
חפצים רבים וכולם ללא יוצא מן הכלל נלקחו מהדירה שלי וזה בעיקר מה שמשגע אותי. לא
צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמי שחטף וכלא אותי על הסירה הזו ארגן זאת באופן מוקפד
ומתוכנן עד אחרון הפרטים. הכול כאן שלי – הבגדים שלי, כולל תחתונים וחזיות מקופלים
בצד ליד המזוודה הכחולה שלי, הספרים האהובים עליי, הנייד שלי, האיפור שלי,
הטמפונים שלי וכל מה שרק צריך לחופשה ארוכה, אבל אני בטח שלא נמצאת בחופשה מזורגגת,
זה מרגיש יותר כמו סיוט מושלם שאני הקורבן הראשי בו.
קול צפצוף מעצבן של
הודעה נכנסת מעלה בי תהיות, איך זה שאני מקבלת לכאן הודעות נכנסות לנייד שלי והאם
אני בלב ים או קרוב לחוף יותר ממה שנראה מהחלון בהתחשב בעובדה שיש כאן קליטה לקבלת
הודעות. אני מתעלמת מההודעה ושמחה שיש לי נייד פעיל, ומיד מנסה להתקשר למשטרה או לג'ינה
החברה שלי, שבילתה איתי רק לפני מספר שעות בבר והיא כנראה האחרונה שראתה אותי מלבד
הדפוק הזה שחטף אותי. לא קשה לנחש שמי שחטף
אותי הוא כל הנראה שם לי משהו במשקה בזמן שנכנסתי לשירותים, ובינתיים השארתי את
הכוס, ברוב טיפשותי, על השולחן. במחשבה
שניה, למה שמישהו בכלל יחטוף אותי?! אין לי יותר מדי כסף בשביל דמי כופר, משפחה או
חברים חשובים ואני עובדת כספרנית בספרייה של העירייה במעט הזמן שיש לי עם הלימודים
שלי לתואר ראשון בספרות אנגלית. מה אני שווה למישהו כל כך שהוא יטרח לחטוף אותי
ולנעול אותי על סירה בלב ים?
אין קו בטלפון, למרות
שיש לי קליטה לקבלת הודעות נכנסות. אין לי מה לעשות עם זה יותר מדי, ואני מחליטה
לראות ממי ההודעה הזו ולקוות שזה ישפוך קצת אור על המצב המטורף שאני נמצאת בו.
"שלום דון,
ברוכה הבאה ליאכטה שלי, "טריו". אני מתנצל שאני לא יכול לפגוש אותך
ולארח לך חברה, אבל ככה זה יהיה בינינו בשלב הזה. אני רואה שאת מבוהלת, אבל שתדעי
שהפצע שלך חבוש טוב ויש לך גם כדורים נגד כאבים על השידה ליד המיטה וכן תחבושות עם
משחה אנטיביוטית שתצטרכי להחליף לעצמך כל ארבע שעות בשלושת הימים הקרובים. בינתיים
אני ממליץ לך לנוח במיטה קצת ולשתות מים כי את בטח מיובשת מהסם ששמתי לך בטקילה.
אל תטרחי לנסות להתקשר או לשלוח הודעות, כי הטלפון שלך טופל כך שזה אפשרי שתקבלי
רק הודעות ממני. כדאי שתתרגלי שמעכשיו
יש לך רק אותי ואל תדאגי, אני תיכף שולח לך תמונות של ההודעות ששלחתי לג'ינה ודריק
החברים החטטניים שלך ודורותי, הבוסית שלך, שבה את מודיעה להם בהתרגשות שהתקבלת
לתוכנית ריאליטי סודית המצולמת באירופה שתימשך כמה שבועות ולא תוכלי לדבר איתם לפי
חוקי התוכנית. אני יודע שאת חושבת שהם לא יאמינו לזה, אבל תתפלאי לשמוע שכולם
איחלו לך בהצלחה כשראו את הפרסומת שהכנתי עם הפרטים על התוכנית שהמצאתי, בו יש לך
סיכוי ממשי לזכות במיליון דולר, שכולנו יודעים כמה את זקוקה להם למען עתידך..עכשיו
שסגרנו את הפינה הזו, תעשי את מה שכתבתי לך לעשות ואכתוב לך בהמשך כשאתפנה . ביי
לעכשיו".
אני אפילו לא יודעת
איך להגיב לשיגעון הזה ואם אני אצא מכאן בחיים, בחיי שאני אהרוג את ג'ינה ודריק
החברים הכי טובים שלי, שהאמינו לרגע שאני באמת מסוגלת להצטרף לתוכנית ריאליטי, זה
הרי כל כך לא אני. הייתי מצפה שחברה שלי מהגן ועד גיל עשרים ושלוש תכיר אותי מספיק
טוב. זה נכון שאני זקוקה לכסף ואמרתי אינספור פעמים
שהייתי מוכנה לסבול הרבה בשביל מיליון דולר, אבל אין סיכוי שהם מאמינים שהצטרפתי
לתוכנית מהסוג הנמוך ביותר שאני כל כך מתעבת. אם זה נכון מה שהחולה נפש כתב אז
אכלתי אותה.
בלית ברירה אני
עושה את כל מה שהוא כתב לי בהודעה, כי אני מניחה שהוא מבין בכל עניין החטיפה הזה
יותר ממני עם כל הפרטים המוקפדים כאן ואני באמת מרגישה טוב יותר עכשיו ששתיתי מים.
לפני שאני נכנסת למיטה אני קולטת מקרר גדול ומודרני וארונות מלאים בכל טוב. יש כאן
את כל מה שאני אוהבת לאכול החל מתותים וזו בכלל לא העונה ועד סוכריות האם אנד אם
עם הבוטנים שאני אוכלת כל הזמן. אין סיכוי שהוא הביא את כל זה במקרה. אני תוהה כמה
זמן החולה נפש הזה עקב אחריי ועד כמה הבית שלי היה נתון למעקב מבחוץ ומבפנים, אני
מצטמררת מהמחשבה ומאבדת את המעט תיאבון שהיה לי.
אני מחליטה להחליף
בגדים ואז בזוית העין אני קולטת מצלמה אחת ומסיבוב גופי לצד השני אני מגלה עוד
מצלמה בפינה אחרת. הוא רואה כל צעד שלי ואני מבינה עכשיו שהוא נתן לי לצעוק במשך כל
הזמן הזה עד שכבר לא נשאר לי קול לפני שטרח לשלוח לי את ההודעה. אני לא מבינה מה
הוא רוצה ממני עדיין, אבל זה די ברור שהוא נהנה לראות אותי סובלת. אני נכנסת
לשירותים ובודקת שאין שם מצלמות ואני כבר הופכת להיות ממש פרנואידית ומתחילה לבדוק אם המראה עצמה לא
מצלמת אותי גם ורק ליתר בטחון אני מכסה אותה עם מגבת ומחליפה בגדים. אני מתקלחת עם
כל מוצרי הטואלטיקה שלי מהבית ומחליפה לפיג'מה שלי. אני מרגישה מותשת גם מהמעט
שעשיתי ומניחה את הראש על הכרית ונרדמת תוך שניות.
אני מתעוררת לקול
הצפצוף המעצבן של הנייד שלי שמראה לי על עוד הודעה נכנסת ולרגע אני שוכחת איפה אני
ורק הכאב החד באצבע מזכיר לי קשות את המציאות שנקלעתי אליה. "הי, דון, שמח
שנחת כמו שכתבתי לך, ילדה טובה, עכשיו קומי לאכול ארוחת ערב. יש לך פסטה רביולי עם
שמנת כמו שאת אוהבת בקופסה מס' אחת ואת יכולה לחמם אותה במיקרוגל ליד. בתיאבון
ונהיה בקשר בהמשך". בכל הודעה שמתקבלת רמת המוזרות של כל הענין הולכת וגוברת
ואני מנסה לשבור את המוח שלי מי זה יכול להיות ומה הוא רוצה ממני. אני לא מאד רעבה
מצד אחד בגלל הכאבים, אבל אני מחליטה לאכול כדי לשמור על כוחותיי במידה ויהיה לי
מזל ואצליח להוציא את עצמי מהכלא השט הזה.
בטלפון הנייד שלי יש
שלושה שירים והם היו שם קודם עם עוד לפחות מאתיים שירים שנמחקו. אני תוהה למה
שלושה ולא כולם ובעיקר למה רק שלושתם. אני מקשיבה לראשון ונותנת יחס מיוחד לכל
משפט ומילה כדי לנסות לפענח את החידה. כפי שזה נראה, זמן יש לי הרבה כרגע אז לפחות
אעשה בו משהו מועיל שגם יעזור לי להתרכז במשהו אחר מלבד הכאב שלי.
השיר הראשון הוא של
להקת Three Days
Grace
והשיר הוא Pain. אני מסתכלת על האצבע החסרה
שלי ומבינה טוב על איזה כאב הוא מדבר. אני עוברת לשיר השני במתח כדי לגלות שהוא
שייך ל – Britney Spears ונקרא Three,
זה לא אומר לי כלום אז אני עוברת מהר לשלישי ומקווה שבשיר הזה אני אמצא את הקשר
ואבין מה הסיפור שלהם. השיר השלישי והאחרון הכי מפתיע אותי, כי הוא של Bryan Adams, Rod Stewart and Sting ונקרא – All for Love אני יודעת שזה שיר הנושא של הסרט "שלושת המוסקטרים",
אבל מה הקשר? אם בכלל קיים קשר..
אחרי חצי שעה נופל
לי האסימון לקשר והוא לא עוזר לי להבין את הכל יותר ממה שהתחלתי בבדיקתי – הקשר
הוא הספרה שלוש. אבל למה? מה הקשר של הספרה הזו אליי. מה שלוש?! שלושה ימים עד
שאצא מכאן? שלושה אנשים שחטפו אותי או שיש עוד שני אנשים ואני השלישית?
אני מחפשת רמזים
בעוד דברים שקשורים לספרה הזו מסביבי והדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא שהחוטף אמר
שלסירה קוראים טריו שזה גם מייצג את המילה שלוש. זה עדיין לא מקדם אותי לשום מקום
אבל אני אזכור את זה למועד רלבנטי יותר בעתיד, בתקווה שיעזור לי.
שגרת היום שלי
חוזרת על עצמה יום אחר יום, הודעה שמעירה אותי בבוקר ואומרת לי מתי לאכול, להתקלח
ולהחליף תחבושת שזה החלק הכי גרוע ביום שלי ובדרך כלל מלווה בכאב ותסכול על אובדן
האצבע ומזכיר לי מה יכול להיות סופו של כל סיפור הכליאה הזה. אני מנותקת כבר יותר
משבועיים מהעולם ואני כבר מבינה שאף אחד לא מחפש אותי. אני נכנסת לשגרה מאד יבשה
ומשעממת, אני כבר לא יכולה לשמוע את אותם שלושה שירים מתסכלים ואפילו הספרים שלי
כבר מיצו את עצמם. אני משוועת לקצת קשר אנושי עם מישהו שידבר איתי ולא משנה לי על
מה. אפילו התרגלתי לעובדה שהוא צופה בי ומדי פעם אני שולחת אצבע משולשת ומקווה
שיראה את שנאתי הגוברת אליו מדי רגע. האוכל בקופסאות מספיק לחודש לפחות ואני כבר
בקופסא העשרים שלי. אחרי הקופסה העשירית עברתי להוציא מהמקפיא את הקופסאות. כל מה
שמעניין אותי כרגע זה מה קורה אחרי הקופסה השלושים שלי. האם מישהו יביא לי עוד
אוכל או שזו תחילתו של סוף סיפור החטיפה שלי? למות ברעב כאן לבד?
עוד יום עובר
והבוקר התעוררתי עוד לפני ההודעה של החוטף שלי בניסיון לעשות את הדברים בקצב שלי
ולשבור שגרה. בזמן שאני מחממת לעצמי את הקופסה העשרים ואחת וחולמת בהקיץ על הימים
שעברתי ומה שעומד לפניי, מעיר אותי צפצוף המיקרוגל שמעיד על עוד ארוחה מוכנה.
אחרי שהצפצוף
מסתיים אני די בטוחה שאני מדמיינת, רעש שביום טוב יכול להישמע כמו מנוע סירה
מרחוק, ורק בשביל הכיף אני מביטה אל הכחול המשעמם והרגיל שלי ולא מבחינה בדבר
וחוזרת לשולחן כדי לאכול את האוכל התאילנדי שקולע גם הוא לטעמי כמו כל קודמיו.
באמצע הארוחה כשיש לי פה מלא מכל טוב, אני שומעת רעש אחר הפעם. אני מרימה את ראשי
לתקרה ואני מזהה רעש של נעליים שדופקות מעליי שהיא הרצפה או של החוטף או של מישהו
שאינו יודע שאני למטה. אין לי מה להפסיד, זה כל מה שעולה לי לראש ברגע זה אז אני
עושה את הדבר הכי הגיוני מבחינתי ופשוט צועקת וצורחת את המילה שצעקתי ביום הראשון
שלי כשעוד קיוויתי שכל זה סיוט קצר וחולף –
"ה צ י ל ו". אני שומעת
את הצעדים מתקרבים עם כל זעקה שלי שמתגברת ועם כל שבב של תקווה שנכנס לריאותיי וזה
גורם לי להוציא את הקולות הכי חייתיים שהוצאתי מעודי בתקווה לשרוד את הסיוט ולחזור
לחיים שלי ביבשה, קשים ככל שהיו.
ידית הדלת שלי זזה
ואני יכולה כמעט להריח בן אנוש בצד השני של הדלת הזו והקול שבוקע מהצד השני פותח
את פיו ומשתי המילים הראשונות, אני מבינה שניצלתי. "אל תדאגי" אומר לי
קול גברי שקולו המלאכי נשמע כרגע כמו זכייה במקום הראשון בלוטו הכי גדול שזכו בו
אי פעם, וכך גם היה הסיכוי מבחינתי למה שקרה מיד אחר כך.
"הדלת מרותכת
למסגרת, אז אני הולך להביא משהו מהסירה שלי כדי לנסות לשחרר אותך, חכי עוד קצת
ואני מוציא אותך מכאן" אומר לי המלאך שלי. אני לא הולכת לשום מקום, אבל אני
תוהה מה החוטף שלי רואה עכשיו במצלמות ומה תהיה ההודעה שלי הבאה שאקבל.
עוברות כמה דקות
ואני שומעת מכשיר שנשמע כמו מסור חשמלי שחותך את המסגרת של הדלת מבחוץ ואני מתרגשת
כל כך ומיד מתחילה לאסוף את הדברים היותר חשובים שלי, שנמצאים בחדרי לתוך המזוודה
הכחולה שלי כדי להחזיר אותם איתי הביתה.
האור שבקע מבחוץ
לתוך החדר מסנוור אותי ואני לא רואה בהתחלה כלום מלבד דמות גדולה וכהה ומסביבה
הילה של קרני שמש. אני בטוחה שהוא מופתע מנוכחותי כאן לפי המבט המבוהל שלו ואז עיניי
פוגשות בעיניי המלאך שלי. הדף האוויר הצח שנחיריי פוגשות בפעם הראשונה מזה שלושה
שבועות חודר לריאותיי במכה אחת ואני כמעט ושוכחת איך נושמים אויר נקי, אז אני
לוקחת נשימות קטנות וקצובות, כמו שאדם מורעב בתחילה נוגס רק מעט מזון כדי לא
להעמיס על הקיבה גם אם עיניו רוצות לאכול עוד.
מטר תשעים של גבר
שצבע עורו מעיד על שהייה מרובה בחוץ בשמש רוב השנה ועיניים בהירות ששואלות כרגע
הרבה שאלות עומד מולי. אני עדיין עומדת במקומי עם המזוודה ולא בטוחה מה אני יכולה
לעשות או לא. לרגע, זה כאילו שאני מחכה להודעה בנייד שתיתן לי את ההוראה ואז בחלוף
כמה שניות נוספות, אני עוקפת את הגבר היפה מדי הזה ובידי הטלפון הנייד שלי שנתפס
בחוזקה בידי הפנויה. ברגע שאני מגיעה למעקה הלבן, שאחריו נפרס כחול יפה ושמש צהובה
ועגולה במרכז השמיים, אני מרימה את ידי גבוה אל מאחורי הראש שלי, כדי לקבל תנופה
ונפרדת לתמיד מהטלפון עם ההודעות, השירים והזיכרון הכי צורב לכל מה שחוויתי כאן,
ושעומד להסתיים ממש בקרוב.
הגבר שעד עכשיו שתק
וחיכה בסבלנות למוצא פי, נעמד לידי ושואל "הכל בסדר איתך? מה קרה לך וכמה זמן
את כבר כאן?" הרמתי את ידי מול פניו כדי לאותת לו להפסיק לדבר איתי, כי עד
כמה שחיכיתי לרגע הזה של שיחה, כל מה שרציתי באמת היה לרדת מהסירה ולהתרחק ממנה
הכי רחוק שאני יכולה. "אנחנו יכולים לרדת מהסירה הזאת עכשיו מהר והאם תוכל
לקחת אותי בבקשה לתחנת המשטרה הכי קרובה לכאן?" אמרתי בשקט. "כן ברור,
בואי אחריי לסירה שלי, ואגב שמי טום". הנהנתי עם ראשי לטום והוא לקח בלי
להוסיף עוד מילה את המזוודה מידיי הרועדות והוביל אותי לסירה שלו. הנסיעה ליבשה
ארכה כשעתיים, במהלכם לא הוצאתי מילה מלבד המילה "תודה" וגם זה היה רק
אחרי שהתרחקנו מספיק מסירת הזוועות ששהיתי בה.
טום ואני לקחנו
מונית למשטרת החוף הקרובה ושם גוללתי בפני קצינה את כל הסיפור שלי מרגע התעוררתי
ועד שחרורי על-ידי טום. גם טום נחקר ואז שמעתי בפעם הראשונה את סיפור מפגשו המקרי
עם הסירה "טריו", כאשר חיפש דרך להתקשר עם היבשה ונתקל בבעיה במכשיר
הקשר שלו על הסירה שלו. הוא שמח שמצא את הסירה "טריו", אך במהרה גילה
שהיא לא תוכל לסייע לו כשאף אדם לא היה על סיפונה וגם מכשיר הקשר נעקר ממקומו
בפראות. רגע לפני שהחליט לרדת חזרה לסירה שלו הוא שמע את צעקותיי וגילה אותי. הדבר הראשון שביקשתי בהגיעי לתחנת המשטרה היא
לשוחח בטלפון עם ג'ינה ולהגיד לה שאני לא נמצאת בשום תוכנית וכי נחטפתי ונכלאתי. ביקשתי לעבור לגור אצלה בזמן הקרוב, כי לא היה סיכוי
שאחזור לדירתי שהיתה מוכרת לחוטף שלי. במשטרה הודיעו לי כי יוציאו למחרת ובאור יום
סירה של משטרת החופים כדי לאתר את ה"טריו" וישלחו למשטרה בעיר מגוריי
הודעה שייצרו עמי קשר כדי להתחיל בחקירה ולנסות לאתר את החוטף. ידעתי שזו לא תהיה
משימה קלה כי בדבר אחד הייתי בטוחה, הוא חכם ופיקח וכנראה מאד מלומד וזה כבר שם
אותו ביתרון מול שוטרים רבים.
לאחר ביקור במיון
בבית החולים, כדי לבחון מקרוב את אצבעי ולוודא כי לא נגרם נזק רציני לעצבים של היד
כתוצאה מהכריתה, טום הסכים לקחת אותי לביתה של ג'ינה בעיר הסמוכה. לא יכולתי לנסוע
ברכב עם אף אחד אחר מלבדו, כי הרגשתי שהוא האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו, ברגע
זה ולאחר שהציל אותי. בחצי השעה של הנסיעה הצלחתי קצת לדבר עם טום וגיליתי שיש לנו
תחומי עניין רבים משותפים והוא מתגורר בעיירה קטנה סמוכה ומנהל גלריה של תמונות
בנוסף להיותו פסל מקצועי. לקחתי את מספר הטלפון שלו והבטחתי לו שאתקשר למחרת
להודיע לו שאני בסדר. הוא כנראה הרגיש חובה כלשהי לבדוק מה שלום הניצולה שלו. חיוך
ראשון מזה שלושה שבועות נפרש על פניי כשנפרדתי ממנו ליד דלת ביתה של ג'ינה עם
חיבוק ותודה נוספת. ג'ינה פתחה את הדלת
ורצה לחבק אותי חיבוק חזק. ברגע שעיניה נחתו על טום ידעתי כבר אילו צרות צפויות לי
ממנה. הכרתי ביניהם וג'ינה חיבקה את טום והודתה לו על כך שהציל את חברתה והבטיחה
להזמין אותו למחרת לארוחת ערב כמחווה של תודה.
בבוקר שלמחרת שני
שוטרים הגיעו לביתה של ג'ינה כדי להמשיך את החקירה ועברתי איתם על כל הסיפור מחדש
והפעם בנוכחות ג'ינה, שעיניה לא הפסיקו להפיק דמעות לכל אורך החקירה. בערב טום
הגיע לבוש הפעם בחולצה לבנה אלגנטית שהבליטה את השיזוף שלו ומכנסי דגמ"ח בצבע
קאמל. ג'ינה דחפה את כתפי בכל הזדמנות כדי להראות לי שהיא חושבת שטום הוא בדיוק מה
שהייתי צריכה לעצמי. גבר רציני, בוגר ואם הוא גם במקרה הציל אותך מהסיוט של חייך,
זה רק היה בונוס מחזק. לא הייתי מעוניינת כלל במערכת יחסים לפני ובטח שלא אחרי
הסיוט הגדול של חיי, אבל לא יכולתי להתעלם מכל האיכותיות של טום שהוצגו בפניי
בארוחת הערב הזו ונחו כרגע עם כוס יין לידי בסלון בזמן שג'ינה יצאה לסידור כלשהו
מחוץ לבית לכמה דקות באופן, שנראה מאד לא ספונטני כפי שהיא רצתה להציג אותם.
טום לא שאל הרבה
שאלות על מה שעברתי ונראה כי רק עניין אותו העתיד שלי ולא העבר, וזו היתה עובדה
מסקרנת, אך מבורכת.
שבועיים לאחר
שחרורי מהכלא האישי לי, טום ואני בילינו כמעט כל רגע פנוי של זמננו יחד גם בדירתו
של טום. לא היה חדש לגבי החקירה והרגשתי שהמשטרה מיצתה את חקירתה מבלי להתקדם לשום
כיוון. ביטלתי את חוזה הדירה שלי מול המתווך של דירתי שהיה מספיק מבין לנוכח מצבי
הבעייתי.
טום היה הבחור שכל
בחורה יכולה לאחל לעצמה, חתיך, חכם ובעל אמצעים. רציתי פעם אחת להקשיב ללב שלי ולא
לראש שהתעקש להזכיר לי שאני עדיין לא יצאתי מכלל סכנה וזה לא הזמן לאבד את הריכוז
שלי בגלל גבר, אבל דוקא בגלל החוויה האיומה שחוויתי רציתי שייצא מכל זה משהו
חיובי. טום היה המשהו החיובי הזה, נקודת האור בימים החשוכים שלי ורציתי שגם יאיר
את לילותיי ורגשתי שאני מוכנה לכך.
ביום שישי בערב
יצאנו ארבעתנו לפאב ובילינו בנעימים והתעקשתי לא לשתות כדי להישאר בפוקוס מלא לגבי
תכניותיי ללילה הראשון שלי עם טום. נהניתי לראות אותו מסתדר כל כך יפה עם חבריי
הוותיקים, כאילו הכיר אותם כבר שנים. עם כל אחד מצא מכנה משותף ובכל הזדמנות שהיינו
לבד בלי טום הם ניסו לעודד אותי להיפתח אליו.
כשהגיע הלילה
ושנינו הרגשנו שהגיע הרגע המתאים נתנו לתשוקה הבוערת בינינו להתפוצץ לרגעים קסומים
ואהבתי את היכולות האינסופיות של טום לחקור את גופי כאילו ידע איפה כדאי להניח את
ידיו כדי לגרום לי להנאה המרבית. אחרי
שניצלתי את הרגע שבו טום נכנס למקלחת ,חיכיתי לאדים החמים של המקלחת כדי למלא את חדר
האמבטיה במסך לבן, כך שאוכל להפתיע אותי במקלחת משותפת. נכנסתי לחדר המקלחת ערומה,
נהנית ומתרשמת מגופו השרירי והישבן המוצק, לרגע ראיתי ציור שחור, כנראה קעקוע
שמוטבע על גבו התחתון. הוא לא היה גדול, אבל רציתי להכיר את הצד הזה בטום והתקרבתי
לאט בתוך עננים חמימים. ככל שהתקרבתי ראיתי צורות שנראות כמו הספרות שמונה ברצף
שלוש פעמים, אבל כשעמדתי ממש קרוב לדלת הזכוכית וטום בדיוק שטף את הסבון מראשו
ראיתי את הספרות 3 3 3 .... כמו הבזק של מצלמה קפצו לי כל הפעמים שלספרה 3 היתה
משמעות עבורי בתקופה האחרונה. זה התחיל בשם הסירה, שלושת השירים והמסרים בהם,
שלושת השבועות בהם שהיתי על הסירה וכל כך הרבה דברים מוזרים שהדחקתי הצידה רק כדי
להצדיק כמה טום היה מושיעי ולא, זה לא יכול להיות שהוא... טום הסתובב אליי עם חיוך
כשראה את מצבי הערום ויכולתי לראות איך הוא מתרגש לקראתי. המבט הקפוא והמבוהל
בפניי והדמעות שהתחילו לזלוג על לחיי הסגירו את החשש הכי גדול של טום – הרגע שבו
גיליתי שטום היה החוטף, המטורף עם אובססיה משונה לספרה 3 שכעת הסגירה אותו. התחלתי
לצעוד לאט בצעדים מדודים וקטנים אחורנית כמו שבורחים מחיה מסוכנת כדי לא להבהיל
אותה לפני הבריחה. עיניו של טום לא עזבו את עיני בכל הזמן הזה והוא בחן את הפעולות
שלי בקפידה. הוא לא בזבז זמן כשניסה לתפוס אותי בידי וכמעט הצליח עד שהחליק על
השטיח הקטן ונפל על הרצפה. ניצלתי את הרגע המתאים ורצתי לכיוון המטבח ולמגירת
הסכום כדי להתחמש נגד האיש ש"העניק" לי את עשרים ואחד הימים הכי קשים
בחיי. הגעתי למגירה והצלחתי לשלוף משם את הסכין הארוכה והחדה ביותר שעיני נחתו
עליה. כשהסתובבתי טום כבר היה מולי ומשראה את הסכין בידי הרים את ידיו באויר.
"את לא באמת מתכוונת להרוג את הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים נכון דון?!"
הוא אמר ברצינות ומבטו לא עזב את הסכין המכוונת אליו.
"הדבר הכי
טוב?!" אמרתי בלגלוג. "אתה הסיוט הכי גרוע שהיה בחיים שלי, ניצלת אותי
ואת תמימותי, אתה בטח עוקב אחריי שנים בשביל לדעת את כל הדברים האלה עליי ועל
חבריי. איזה מוח מעוות יש לך שאתה תחטוף ותכלא מישהי רק כדי להציל אותה?!"
שאלתי בבוז ובכעס. הדמעות לא איחרו להגיע והבטתי לרגע באצבע החסרה בידי השמאלית
ואז שוב אל טום כאילו מחכה סוף סוף להסבר. טום ראה את השאלה בפניי ומיהר לענות
"באותו רגע זה היה נראה לי הגיוני להוריד לך את האצבע המסמלת איחוד סופי בין
בני זוג בעזרת טבעת... רציתי לוודא שאם התוכנית שלי לא תצליח ולא תתאהבי בי, לפחות
אף אחד אחר לא יוכל לשים לך שם טבעת נישואים".
"אלוהים, אתה
רציני?! וזו הסיבה לכרות לבחורה אצבע?! זה פשוט מטורף, אתה מטורף" טום סימן
לי עם היד שלו שהוא רוצה שאראה משהו במקפיא. החזקתי ביד אחת את הסכין ובשניה פתחתי
את דלת המקפיא ותוך כדי מנסה לשמור על קשר עין עם טום, כדי שלא ינסה לעשות שום
צעד.
בתוך המקפיא היתה
רק שקית אחת כחולה קטנה וקפואה, הוצאתי אותה והנחתי אותה על המקפיא וביד אחת ניסיתי
לפתוח אותה, רק כדי לגלות בה, לחרדתי את האצבע החסרה ומאד קפואה שלי. המראה שלה
היה כל כך טראומתי בשבילי שהרגשתי שאני מתפרקת והדמעות ערפלו לי לרגע את הראייה,
כך שלא שמתי לב שטום כבר ממש התקרב אליי וניסה למשוך ממני את היד עם הסכין. התחיל
בינינו מאבק פיסי שמול כוחו לא היה לי סיכוי. טום משך אותי ברגלי ואני שחיפשתי במה להיאחז כדי
לא להגיע אליו, ראיתי מזווית העין על הרצפה ערכת כלי ברביקיו חדשה בתוך
סינר ושלפתי ממנו את הדבר הראשון שידי הצליחה להגיע אליו. ברגע שטום משך אותי אליו
הסתובבתי על גבי ותקעתי את הידית בעלת שלוש הלהבים בתוך בטנו של טום.
טום שכב על הרצפה,
מדמם, כואב וחסר אונים. עמדתי מעליו, פרועה, בוכייה ועדיין בהלם. שנייה לפני שעצם
את עיניו ירקתי עליו ואמרתי לו בבוז "אם בחרת בי בגלל שבשמי יש רק שלוש
אותיות אז, הבדיחה עליך, כי במקור הוריי קראו לי דונה ולא דון".
