"עדות לאהבה"- פרק 8

"אני יכול לשאול אותך בדיוק  את אותה השאלה, טס! מה את עושה כאן? ואיתו? שוב?"

"אני לא חושב שזה עניינך מה טס עושה או לא עושה כאן ואיתי, ג'וני בוי!" התרומם קול מהשולחן והכסא חרק בקול בזמן שנדחף בכוח לאחור.

מלחמת מבטים מלאה בעוינות וכמובן הרבה טסטוסטרון התנהלה בין השניים ולולא נעמדתי מול פניו של ג'וני, שידיו היו קפוצות לכדי אגרופים והחריץ במצחו הוכיחו כי הוא כבר הגיע לשיא עצביו, אני לא יודעת מה היה קורה.

"אולי לא הספיק לך אגרוף אחד ממני ק' או מה שלא יהיה שמך המגוחך שעומד מאחורי האות הזו, אני מניח שזה בטח שם של ילדה קטנה ובוכייה כמו קתרין או קמילה!" התגרה בו ג'וני מעבר לכתפי.

קול צחקק ונאנח מאחורי גבי וחשתי כי הוא התקרב אליי, מנסה להגן עליי מג'וני או להתקרב אליו כדי להחזיר לו מהלומה הגונה או דבר מה דומה כדי להשיב לו כגמולו.

אחזתי בזרועו  של ג'וני " מספיק ג'וני, אני רק יושבת כאן עם חבר, הכל בסדר, אני בסדר, בבקשה תעזוב לפני שיגרשו את כולנו מבית הקפה" אמרתי ועיניי נדדו לעבר הקהל של האנשים שבחנו את המצב וחיכו לראות התפתחויות כמו בטלנובלה או פרק בסדרת מתח. התלחשויות לא אחרו להגיע וג'וני שקלט גם הוא את מה שעיניי ראו, נרגע מעט.

"אוקיי, טס, רק בגלל שאני רואה שאת במקום ציבורי ונראה שאת רגועה, אני אלך, אבל אני חייב לדבר איתך מחר בבוקר" הניף את אצבעו לכיוון פניי, כאילו היה אבי שנוזף בבתו הקטנה. "ותסמסי לי שהגעת בשלום לחדר שלך, אוקיי" אמר ומבטו היה מופנה כלפיי קול באופן מאיים.

הנהנתי בראשי לאישור והתרוממתי לנשק לו ללחי "הכל בסדר" אמרתי תוך כדי שהוא הסתובב ללכת לכיוון היציאה מבית הקפה.

"אל תדאג אבא'לה, אני אחזיר את טס הביתה בשלום ואדאג באופן אישי לכסות אותה במיטתה שלא יהיה לה קר בלילה" צעק קול לגבו של ג'וני שהלך והתרחק ונעצר לרגע מבלי להסתובב למשמע המילים של קול. נראה היה שהוא שוקל לחזור בכל הכוח ולחבוט שוב בפניו של קול ואז הוא רק הניד את ראש מצד לצד, כאילו נלחם כנגד רצונו לפעול. למזלי החלק הבוגר של ג'וני ניצח במלחמה הזו הפעם והוא המשיך הלאה בדרכו ואז ראיתי שהצטרף לחבורתו הקבועה שהביטו מרחוק בנעשה וטפחו לו על השכם מעודדים אותו.

"קול!" הסתובבתי אליו חצי צוחקת חצי כועסת "זה היה לגמרי מיותר, קול" לחשתי לעברו. אחרי כמה שניות שאלתי בשקט "הוא הלך?"

"כן הדרך פנויה, פרינסס" הוא אמר והזכיר לי את הכינוי שהדביק לי כשהיינו בני תשע ולא הסכמתי לחצות איתו שדה בוצי עם נעליי החדשות.

"וואו, כמה זמן לא שמעתי את הכינוי הזה" דמעה סוררת בצבצה בעיניי מזיכרון ילדותי המאושרת עם קול בביתנו הנעים, שכה התגעגעתי אליו.

התיישבנו חזרה ליד השולחן שלנו וראיתי שכל האנשים הסקרנים כבר חזרו לעניינם לאחר שגילו שהמצב לא התפתח  לסצנת אקשן מעניינת בבית הקפה המשעמם בו ישבנו . שירי קלאסיקות משנות השמונים נשמעו ברקע וגם להם היה תפקיד משמעותי ברגשנות יתר שלנו בעוד פסענו לאורך שביל הנוסטלגיה.

"נשארת אותה פריננס שלי", אמר לי קול והחזיר אותי לכאן ולעכשיו.

"לא, קול, לצערך וגם לצערי, אני ממש לא אותה פרינסס שהכרת לפי שבע שנים. עברו עליי ועל משפחתי שנים מאד קשות ואני לא יודעת כמה עודכנת וכמה אתה יודע עלינו. אני לא אותה ג'ני תמימה ועדינה שנשארה שם בעיירה החמודה והחמימה שלנו. אני אולי דומה לה, או ממה שנשאר ממנה, אבל אתה חייב לדעת שהחוויות בחיים בתוכנית להגנת עדים, השאירו בי חותם קשה לנצח.  לישון עם סכין מתחת לכרית במשך שבע שנים, לצבוע את שיער ראשי במשך שבע שנים, לראות את אבי מתדרדר עם כל שנה שעוברת ואת מה שעבר על אחי זה משהו שלא מתאוששים ממנו.

המחשבה היחידה למען האמת שהחזיקה את שפיותי היתה, שיום אחד אמצא אותך. היית אי השפיות היחיד שהחזיק אותי חזקה כל השנים האלה, קול."

קול הביט בי וראיתי בעיניו את הכאב שדבריי גרמו לו, הוא נשאר המום ושיערו שנשמט על עינו הוביל את ידי כרגיל לסדר אותה וקול עקב בדריכות אחרי ידי ותפס בכף ידי רגע לפני שהספקתי להגיע לפניו.

הוא לקח את ידי וקירב אותה לפיו ועצם את עיניו. נראה היה שהוא מנסה לעכל את דבריי ולהכיל את הכאב שלי. "אני רוצה לקחת אותך למקום כלשהו, רחוק או קרוב לפה, אבל רחוק מכולם." הוא אמר בלחש.

"יש מקום כזה, זה המקום שאליו אני הולכת כשקשה לי מדי לשאת את המטען שלי על גבי לבדי, שם אני זועקת לשמיים בלי שאף אדם ישמע אותי בוכה.    רק כשאני חוזרת משם אני יכולה לשים חזרה על פניי את החיוך המזויף שלי ולהמשיך לנסות לחיות חיים "נורמלים" כמו יתר חבריי". עניתי לו ומחיתי בידי השנייה דמעה נוספת. כמה חיכיתי לרגע הזה שאוכל סוף סוף לשתף עוד מישהו מלבד משפחתי, עם המועקה הקשה הזו שנקראת חיי.

קמנו ממקומנו ויצאנו למגרש החניה. קול תפס בידי ברגע שיצאנו והוביל אותי לאופנוע שלו. בזוית העין שלי הספקתי לראות את ג'וני וחבריו יושבים על הטנדר של אחד מחבריו ועיניהם מיד החלו לעקוב בדריכות אחר התקדמותנו לעבר האופנוע. הרגשתי שהם ממשיכים להביט בשתיקה בדרך בה קול חבש על ראשי את הקסדה וסידר את שיערי בעדינות, כך שלא יפריע לי בנסיעה.

רק כשהתרחקנו משם בנסיעה על האופנוע, נשמתי לרווחה, שכעת אנחנו לא חשופים ותחת עיניו הביקורתיות של ג'וני או מי מחבריו.

הובלתי אותו לעבר המקום המיוחד שלי ושמחתי לשוב לפינה המיוחדת שלי.   זו הפעם הראשונה שהגעתי לכאן בלילה והמקום נראה כל כך שונה כעת. לא הייתי מעזה להגיע לכאן לבדי לאחר רדת החשכה, אבל עם קול לידי הרגשתי בטוחה מאי פעם.

רק אור הירח המלא האיר את המקום וכך מצאתי את הסלע האהוב עליי, התיישבתי עליו וחיטטתי בתוך התיק שלי. שלפתי את הארנק שלי ומתוכו בין כל הדפים המקופלים משכתי החוצה חצי תמונה קצת בלויה, אבל ברורה ושמורה הרבה יותר מהחצי שהשלים אותה. החזקתי בכל יד חצי תמונה וחיברתי את שתיהן כך שהתמונה תיראה מחוברת. "זהו עכשיו אני מרגישה שלמה" מלמלתי בקול. קול הביט כל העת בי ושתק.

לפתע הרגשתי את עצמי מורמת במותניי מהסלע ושני החצאים נפלו  מידיי וכך גם התיק שנח על רגליי. קול משך אותי וגופי התנגש בגופו כשאצבעותיו חפרו בעורי בחוזקה. הנחתי את ידיי על החזה הקשה שלו והרגשתי את השרירים שלו שמסתבר שגדלו יותר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם על הגוף הנערי של קול.

"את כל כך יפה ככה לאור הירח ג'ני, אני מצטער, אני לא יכול לחכות יותר, חיכיתי וחלמתי על הרגע הזה, כל כך הרבה שנים" אמר ומיד הדביק את פיו לפי בהפתעה מוחלטת.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מסוחררת לחלוטין רק מנשיקה. לשונו דחקה בפי להיפתח אליו ותבעה את בעלותה על פי במהירות ובעוצמה. מדי פעם פקחתי את עיניי כדי להוכיח לעצמי שאני לא חולמת ובאמת חווה את מה שלבי ומוחי רקמו כחלום שוב ושוב בכל השנים האלה.

ידיו החלו לעלות ממותניי לאורך זרועותיי ויד אחת שלו החלה לרדת חזרה דרך מותניי לכיוון ישבני שם הוא תפס בלחי אחת וליטף אותה בסיבובים.

התענגתי כל כך על הרגע הזה שעד היום רק ראיתי כמוהו בסרטים או כשאלי ובני זוגה השונים היו יושבים בחדרנו וכמעט בולעים אותה מול עיניי.

הרגשתי את כל מה שקראתי בספרים, הלב המואץ, החמימות שעולה מבין הרגליים ועוברת בעצמות, בעור ובשרירים. לא ידעתי מה הגוף שלי רוצה עד שקול לא שלח את ידו השניה לשד שלי מתחת לחולצתי והחל לעטוף אותה וללוש אותה כאילו היה בצק רך.

"כמה אני רוצה אותך עכשיו" הוא נאנח באוזני והרגשתי עקצוצים לא מוכרים בין רגליי וצורך כמעט חייתי לענות לו גם אני. קול מעומק מוחי צעק לי שהגיע הזמן ולזה חיכית כל הזמן הזה, רק לקול, אבל קול אחר בי רגוע יותר שלט בי לבסוף והזכיר לי את מה שאמי תמיד אמרה לי. היא ביקשה ממני לשמור את עצמי לגבר שיהיה שווה את זה ולמישהו שירצה להעניק לי את החוויה הראשונה הזו במקום מכובד וראוי שיכבד את המאורע.

ליד הסלע, כך ביער החשוך והטחוב הזה, בהחלט לא היה המקום שהיא התכוונה אליו כמקום מכובד.  המחשבה הזו קיררה אותי מהר ודחפתי את עצמי מגופו של קול ההמום.

"אני מצטער, ג'ני,  אלוהים, אני לא יודע מה עבר עליי. שכחתי לרגע את מקומי ותפקידי מעבר ליחסים שלנו. את צודקת אני חייב לשמור על מקצועיות כדי לעשות את הדבר שנשבעתי בפני הסוכנות ובפני המשפחה שלך לעשות. להגן עליכם. סלחי לי."

הוא לא הבין, הוא לא יכול היה לדעת שזו לא היתה הסיבה לכך שעצרתי אותנו.  עמדתי שם עם שפתיים נפוחות מנשיקה סוערת וחסרת נשימה או מילים כדי להסביר לו איך שנים של המתנה ומניעה ממין רק בשבילו היו כל מה שחשבתי עליו. כלל לא זכרתי את משימתו בכל הרגעים של הנשיקה המטורפת הזו.

"אתה צודק" זה כל מה שאמרתי. התביישתי בפעם הראשונה לומר לקול את האמת המביכה. היה לי ברור שהוא כבר מזמן לא בתול והוא לא יכול היה  להבין את המצב שלי.

חיכיתי כל כך הרבה, אני אחכה עוד קצת, הרגעתי את עצמי ואת גופי שכאב מצורך, שעכשיו רק הלך וגבר אחרי שטעמתי את טעם הגן עדן  האישי שלי.

חזרנו למעונות בנסיעה וקול ליווה אותי בשתיקה רועמת לדלת חדרי. נשענתי עליה בגבי מתקשה להיפרד ממנו עדיין.

קול הוציא מכיס מכנסיו פתק עם כל פרטי ההתקשרות איתו. הכרתי את הפתק הזה, שכמוהו היו לי כבר בעבר מהסוכנים הקודמים וזה החזיר אותנו למציאות מהר מדי.

"לילה טובה פרינסס" קול רכן לעברי ונישק לי על מצחי. עצמתי את עיניי צורבת את הזכרון המתוק של שפתיו על מצחי. מתי שוב אזכה לכך ממנו, חשבתי לעצמי בלבי.

כשפקחתי את עיניי הוא כבר הסתובב ללכת ואני הסתובבתי לפתוח את הדלת שלי כשחיוך ענק על פניי.

החיוך הזה נמחק מהר כשראיתי את אלי יושבת על מיטתי שלובת רגליים ועם מבט כמו של אמא שילדתה ברחה באמצע הלילה עם החבר המבוגר שלה מהבית.

"מה לעזאזל את עושה טס?!" היא צעקה לעברי.

עצמתי את עיניי, מכינה את עצמי עם עוד שקרים להוסיף למכולת השקרים שאפסנתי במוחי כל השנים האלה. נהייתי כל כך מומחית שזה כבר די עצוב ותהיתי מתי יגיע יום שלם שבו אוכל לדבר בחופשיות ולא אצטרך לשלוף שקר כלשהו ממחסני מוחי.

הרגע הזה טרם הגיע וכך מצאתי את עצמי שוב בודה מתוך מוחי היצירתי, למזלי, עוד ועוד שקרים לחברה כל כך טובה שכה אהבתי. עד היום היא רק זכתה לשמוע ממני שקרים. קיוויתי שיום אחד אוכל לגלות לה הכל ושהיא תישאר שם גם אחרי שתגלה את האמת.

 אם אהיה כנה עם עצמי לגמרי, אני לא ממש בטוחה שאני הייתי נשארת.

"עדות לאהבה" -פרק 7

"פאקינג סיכוי ועוד איך יקירתי" הוא אמר והתיישב לידי בשולחן והניח את הקסדה השחורה שלו על הכסא הריק הנוסף.
"למה, איך ומתי?!" דמעות החלו להצטבר בעיניי ודמעה אחת כבר הספיקה לחרוט את דרכה על המייק אפ המושקע, שאלי הניחה על פניי. ניסיתי לעכל את כל המידע ולחבר הכל ביחד.         ק' הוא הסוכן החדש שלנו. אפילו שזה שלא הגיוני וגם אם בתוך תוכי חלמתי על זה מהרגע שראיתי את העיניים הכחולות האלו ושכנעתי את עצמי שאין סיכוי. הוא .... הוא קול .. קול שלי...
היה רק דבר שהייתי חייבת לדעת בביטחון לפני כל דבר אחר. התחלתי את המשפט שרק קול היה יודע איך להמשיך " מעבר לזמן, למקום וליקום......"   חיכיתי בחוסר סבלנות ומלאת התרגשות לשמוע את המשך המשפט, ששבע שנים לא דקלמתי, מאז נכתב על פתק והושאר על השולחן של מי שהיה שלי ואני שלו. עקבתי אחר עיניו, הבטתי על הפה לו שנמתח לחיוך חושף שיניים לבנות ומושלמות ורק חיכיתי לשמוע אם זה באמת הוא ולא תעתוע אכזרי של הגורל שמצא לי תאום זהה של החצי השני שלי בחיים האלה.
זה לקח לו יותר מדי זמן לענות ולהשלים את המשפט והבנתי, שכנראה זה רק הדמיון שלי והרצון שלי משלימים לי מציאות מדומה. השפלתי את מבטי לידיי שהיו מונחות על השולחן ואז הוא שוב עשה את הדבר הזה שכל כך אהבתי. הוא עטף בידו את ידי ולחץ עליה בעדינות שהטריפה אותי ובידו השניה הרים את סנטרי לכיוונו, כך שאביט בפניו.
"אסור לאף אחד לדעת מזה ג'ני, אפילו לא להורים שלך, תבטיחי לי" הנהנתי בראשי, לא מסוגלת להוציא הגה מפי, מחכה ומצפה רק לדבר אחד שישלים את עתידי. הוא עצם את עיניו לרגע ופקח אותם שוב והביט בעיניי "זה תמיד אנחנו ביחד ולעד"....
שבע שנים של ציפייה התנקזו לשנייה המושלמת ביותר . דמעות בלתי נשלטות שטפו כל חלקה טובה מהאיפור שעוד נותר על פניי. לרגע לא הצלחתי לנשום והצלחתי רק לשחרר מפי מילה אחת "קול". הוא הסתכל מסביבו ורק הנהן עם ראשו להסכמה וחיוך מהול בעצב צבעו את עיניו הכחולות.  הוא התקרב עם כסאו אליי וחיבק אותי. היה בחיבוק הזה הרבה יותר מחיבוק בין שני אנשים, על אף שהוא השתמש בכל כוחו לחיבוק הזה, עד שהרגשתי שאני כמעט ונחנקת. החזרתי לו בכל כוחותיי את החיבוק הכי עוצמתי שהענקתי למישהו בכל חיי. ישבנו כך חבוקים כמה דקות עד שבערו בי שאלות מטרידות במוחי, שהייתי חייבת לפרוק אותן ממני. התנתקתי ממנו ראשונה גם במחיר איבוד קרבתו הנעימה ומתוך ציפייה לרגעי קירבה כאלה בהמשך. פחדתי לשאול אותו חלק מהשאלות וקיוויתי שהתשובות שלו יתאמו את אלה שרציתי .
הוא הסתכל עליי וחיכה למוצא פי. השיער שלו שוב נשמט על עיינו וצחוק לא הגיוני פרץ מתוכי מעורבב עם מעט הבכי שעוד נותר. בתוך תוכי קיוויתי בפעם הראשונה שראיתי אותו שהקוסמוס זימן לי אותו חזרה לחיי, אבל לא העזתי לדמיין בכל השנים האלה שזה יקרה ועוד כסוכן שאחראי על משפחתי. הייתי חייבת לדעת את כל הפרטים ומיד.
"איך, אני חייבת לדעת, איך הגעת עד אליי קול, אחרי כל השנים האלה?" הצלחתי להגיד את כל המשפט למרות הבכי שהתחדש מהפחד ולאחר שנרגעתי קצת.
קול הביט בי ונאנח "זה סיפור מאד ארוך, שהתחיל ביום שבו נכנסתי לחדר השינה שלי וגיליתי את המכתב שלך וראיתי את התמונה שלנו חצויה. באותו רגע קיבלתי החלטה שלא משנה איך, איפה ומתי, אנחנו ניפגש שוב. ג'ני, את חייבת להבין שבעקבות העזיבה שלך כל חיי קיבלו תפנית".
הוא עצר לרגע לקחת אויר ואני הסתכלתי עליו ולא האמנתי שזה אמיתי. אני יושבת לידי קול, קול שלי. הוא חיפש אותי ולבסוף מצא אותי, אבל איך?... אני בתכנית להגנת עדים, התכנית הכי מאובטחת בארצות הברית אם לא בכל העולם!  בכל רגע נתון בשבע השנים האחרונות היו תמיד רק שני אנשים בו זמנית,שידעו על מיקומנו ועל הפרטים האמיתיים שלנו. בכל פעם שמישהו מהם הוחלף, עברנו להתגורר במקום אחר עם זהות חדשה. ככה זה היה בכל שלוש הפעמים הקודמות.
"אני יודע מה את חושבת ג'ני, אני עשיתי את הבלתי אפשרי ואף אחד לא יודע על זה כולל ההורים שלך. עבורם אני סוכן איידן. את צריכה להבטיח לי ג'ני, את לא מגלה לאף אחד שאני קול שאת מכירה מהילדות. אם מישהו יידע על הקשר בינינו זה הסוף שלי ושל המשפחה שלך."
נשארתי פעורת פה לנוכח התגלית המדהימה הזו, שגם בחלומות הכי טובים שלי לא הייתי יכולה לקוות שיתגשמו. הייתי חייבת עוד מידע. איך הוא הצליח להגיע אליי? הנהנתי עם ראשי לאישור.
"איך ידעת איפה אנחנו והאם אתה סוכן אמיתי בכלל?" שאלתי בלחש, מביטה מסביבי כהרגלי.
"ברור שאני סוכן אמיתי ג'ני, שנתיים באקדמיה של האף. בי. איי.  ועוד שנת התמחות מיוחדת להכרת התכנית להגנת עדים יאשרו לך את זה. התגייסתי מיד אחרי התיכון. ברגע שמלאו לי שמונה עשרה רצתי לסוכנות להירשם. היתה לי מטרה ברורה ולא התייאשתי גם ברגעים הכי קשים. התמונה הזו שאת מחזיקה ביד לא סתם מקומטת ושחוקה. היא היתה אצלי בכל כיס של כל מכנס מאז היום שעזבתם.
ההורים שלי לא ידעו בהתחלה מה קרה לכם ואחרי שפרטי המשפט התחילו להיחשף, הבנו. ידענו שאבא שלך שימש כעד מרכזי ושככל הנראה ברחתם או נלקחת תחת חסות התכנית להגנת עדים.
אבא שלי הכיר מספיק טוב את ההורים שלך וגם מהמכתב שהשארת לי הבנתי שאת מרגישה מוגנת ולא פחדת כמו שמרגישים אנשים שגורלם לא בידם יותר וחשופים לסכנה בלי שום הגנה.
 ג'ני, אם רק היית יודעת אילו מחשבות היו לי כל השנים האלו וכמה שהייתי חזק בשבילך, גם ברגעים שהמפקדים שלי ניסו לשבור אותי פיסית ונפשית. רק את התמונה שלך ראיתי מול עיני באופק.
כשעמדנו בשלג חצי ערומים כחלק מהאימונים בחורף, נזכרתי בכל הרגעים שלנו בקיץ ליד הבריכה. בימים שעמדתי תחת עומס חום מטורף, נושא על גבי ציוד ששוקל יותר ממני, נזכרתי איך משכתי את מזחלת השלג שלנו בחופשה המשפחתית המשותפת, אחרי שנתקענו ביער ההוא. זוכרת?"
"אלוהים קול, אתה לא מבין מה הדברים שאתה מספר לי עושים לי עמוק במקום שרק את מכיר. כמה רציתי לדעת מה קורה איתך, איך לקבל פיסת מידע עליך. הפכתי את עולם הרשתות החברתיות והאינטרנט כדי לחפש רמזים עליך וכלום. עכשיו אני מבינה גם למה."
"ברור שלא  היית מוצאת ואני לא ידעתי מה קורה איתך ואיפה את עד לפני חודשיים. את מאמינה? כל הזמן קיוויתי להתקרב עוד ועוד ונעזרתי בכל קשר אפשרי בסוכנות כדי להגיע אליך, כולל של חברה שלי... כלומר חברה לשעבר שלי." קול עצר, השתעל והשפיל את עיניו לשולחן.
המשפט האחרון שלו גרם לי לקחת את עצמי סנטימטרים ספורים רחוק ממנו. זו לא היתה תנועה חדה או גדולה מדי, אבל קול הרגיש אותה. זה כאב לי פיסית לשמוע שיש לו חברה או אפילו שהיתה לו אחת. אני לא תמימה, לא חשבתי שהוא יהיה בתול ויחכה לי.. כמוני ולא היתה לי זכות אפילו לבקש זאת, אבל זה עדיין כאב.
"ג'ני אל תהיי כזו, בבקשה. אני בכל זאת גבר ולא ידעתי עוד כמה זמן זה ייקח עד שניפגש.           בכל מקרה לאף אחת לא היה באמת סיכוי אמיתי להיכנס לי לתוך הלב ואת זה אפילו את יודעת נכון?!"   "נכון" אמרתי והרמתי את פניי ופגשתי את פניו קרובות כל כך אליי. השפתיים שלו היו קרובות לשפתיי ורק עוד כמה מילימטרים ויכולתי לטעום את קול בפעם הראשונה.
"טס? מה את עושה כאן?"     
"ג'וני"....

"עדות לאהבה" - פרק 6

ג'וני ואני חזרנו למעונות שלי וג'וני, כפי שהוא הגבר המקסים והדאגן, ליווה אותי עד לחדרי. הדלת של החדר היתה קצת פתוחה ואם למדתי דבר אחד אחרי במשך שבע השנים שלי כנמלטת וכחלק ממשפחת עד מוגן, זה להתחיל לחשוש ולהיות מוכנה לבריחה אם הדלת של הבית הפרטי שלך פתוחה כשהיא לגמרי לא אמורה להיות.. ג'וני ראה שאני עומדת קפואה ומבט של אימה בפניי ועיניי נעולות על ידית הדלת. "טס, מה קרה לך?" הוא הניח את הספרים בידיו על הרצפה ואחז בשתי כתפיי, מנסה להסיט את מבטי המבועת מהדלת.                                                                                                   

"הדלת ג'וני, למה היא פתוחה?" שאלתי וניסיתי לעקוף את גופו במבטי כדי להתכונן לגרוע מכל.

"מה עם הדלת טס? שאל ולא ירד לסוף דעתי שהיתה יכולה לבלבל כל אחד שלא היה במצבי.

למה היא פתוחה? איפה אלי? אולי מישהו עדיין שם?  תתקשר למשטרה... אני חייבת לברוח מכאן..."

" מה? טס מה פתאום לברוח! יש מיליון סיבות למה הדלת פתוחה, את מכירה את אלי המעופפת ויכול להיות שהיא יצאה ולא סגרה אחריה או שהיא אפילו בפנים שומעת מוסיקה וקוראת. תני לי להיכנס קודם את זה כל כך מלחיץ אותך. אלוהים טס, אני יודע שאת בחורה לחוצה, אבל אף פעם לא ראיתי אותך לחוצה עד כדי כך. חכי כאן ואל תברחי לי לשום מקום את שומעת?!"

הנהנתי עם ראשי וחיכיתי. לא יודעת למה חיכיתי שם, הרי זה בניגוד להוראות ואני יכולה לעשות טלפון אחד לסוכן החדש שלנו ולטפל בזה כמו שעשיתי בעבר ואף אחד לא גילה כלום כשהתברר שזו היתה אזעקת שווא. תמיד הצלחתי להסוות את הימצאותו של אדם זה או אחר כמישהו זר שבמקרה היה באזור ונחלץ לעזרתי. כולם ידעו שאני אדם לחוץ וחשבו שככה נולדתי. אם רק היו מכירים את טס בת הארבע עשרה, נפש חופשיה שלא מפסיקה לעשות שטויות יחד עם קול בעיקר. ליד אחרים תמיד הייתי קצת יותר שקטה, אבל עם קול תמיד היה לי בטחון. אפילו הניסיון הכושל שלי לעוף בגיל תשע מעץ הדובדבן, לא מנע ממני להמשיך לעשות שטויות.

הנפש החופשיה הזו כבר מזמן לא איתי, היא עפה לה לארץ רחוקה ואותה כבר לא אצליח לעולם להשיב. לא אחרי שבע השנים האחרונות. לא אחרי שכל שנה וחצי עברנו למדינה אחרת, עם חברים חדשים, בית ספר חדש ולפעמים גם שמות אחרים.

היו פעמים שאבא שלי היה מכנס אותנו לפני ארוחות חג בעיקר, שהיו קשות עבורנו לבד בגלות, ומתנצל על המצב שהכניס את משפחתו אליה. אלה היו בין הרגעים הקשים שלי. אתה גודל להעריץ את אבא שלך, רואה בו את האדם החזק ביותר בעולם, זה שאפשר לסמוך רק עליו, מתרסק כל פעם קצת יותר והופך לכלי שבר עם כל ארוחה, כל חג וכל בשורה שמגיעה מהעבר ומזכירה לך את מה שאיבדנו בדרך שלנו להביא צדק לעולם.

"טס, הלו טס, את איתנו?" ג'וני הניף את ידו מול עיני, מנסה למשוך אותי חזרה למציאות מתוך עומק מחשבותיי.

"כן, כן...נו? מה ראית שם?" שאלתי ומבטי נע בינו לבין הדלת.   "ראיתי בדיוק את מה שאמרתי לך שאראה..אלי במיטה עם אזניות וספר סטטיסטיקה. היא קפצה כשראתה אותה והסבירה שדונה מהחדר ליד קפצה להביא לך משהו וכנראה לא סגרה אחריה את הדלת. את רואה יש הסבר הגיוני לכל דבר ולא הכל זה אסון שרק מחכה להתרחש". גו'ני הרים את הספרים מהרצפה ונכנסו יחד לחדר ומה שראיתי על המיטה שלי שיתק אותי יותר מכל דבר אחר בעבר.

"מי...ה ...הביא את הדבר הזה לכאן?" לחשתי בגמגום ועיני לא משו לרגע מהשקית על מיטתי שרק אדם אחד יודע על תוכנה והמשמעות שלה עבורי. "אין סיכוי בעולם..." מלמלתי לעצמי.

התקרבתי בכמה צעדים זהירים לעבר מיטתי והרמתי את השקית השקופה למחצה ובה חצי תמונה שלי מגיל ארבע עשרה, תמונה שהושארה מזמן ולאדם אחד בלבד בכל העולם הזה. מיהרתי להחביא אותה עמוק בתוך התיק שלי.
"דונה הכניסה את זה ואמרה שאיזה בחור פגש אותה בכניסה לבנין וביקש ממנה להעביר לך את זה ולהניח לך על המיטה, למה מה זה? לא הסתכלתי בתוך השקית, מבטיחה לך. הפעם התאפקתי." אלי צחקקה, אבל השתתקה ברגע שראתה אותי אוספת חלק מחפציי ומתחילה לצעוד לכיוון הדלת.

"לאן את הולכת?!" אלי וג'וני צעקו בו זמנית, אבל המשכתי ללכת כמו סהרורית. מחכה ללכת לפינה השקטה שלי למרות החשכה ואולי דוקא בגלל זה. הייתי חייבת לשוחח עם הוריי ועם הסוכן שטרם פגשתי והוצמד להגנה של משפחתי רק לפני שבוע.

אלי קפצה ראשונה ועקפה אותי "רגע אחד, לאן את רצה בשעה כזו לבד, את נורמלית?!"
"אני .. אני צריכה ללכת...שכחתי לקחת משהו חשוב מהספרייה" מקווה שזה יספק אותה.

"הרגע חזרנו משם עם כל הספרים,רוקנת את כל המדפים, פלא שלא עצרו אותך ממשטרת הקמפוס על שוד ספרים, מה עוד נשאר לך לקחת משם?" הצטרף ג'וני לאלי, שניהם עומדים מולי ונראים מודאגים. כדאי להם להיות מודאגים והם אפילו לא מודעים לסיבה.

"מה זה היה על המיטה שלך שגרם לכל ההתנהגות הזו שלך פתאום?" שאל ג'וני בדאגה ומבטו על התיק שלי, אותו החזקתי חזק ולא היה סיכוי שאתן לו לראות את תוכנו.
"מזכרת ממישהו, לא חשוב. תקשיבו אני בסדר... תנו לי ללכת לחצי שעה ואני מבטיחה שאני אחזור מיד אחרי זה. אם לא אחזור אתם מוזמנים להתקשר למשטרה. טוב?!"

"איזה משטרה תבוא אחרי היעדרות של חצי שעה של מישהו, את עושה צחוק? אני בא איתך וזה לא נתון לויכוח" אמר ג'וני וניסה לקחת ממני את התיק כדי לעזור לי בנשיאתו, אבל נתקל בהתנגדות שלי לכך.

"טוב לא משנה אני אשאר כאן וזהו בסדר? הנה ניצחתם!" חזרתי לחדר והנחתי את התיק ליד המיטה שלי והתיישבתי עליה ברגליים משולבות וידיים משולבות על החזה. המבט של שניהם נע ביניהם לביני בחוסר הבנה מוחלטת של המצב. קיוויתי שהם פשוט ירדו מהנושא ויותר מאוחר אחרי שג'וני יעזוב, אצליח להתחמק מאלי לקיים את השיחה.
שעתיים מאוחר יותר, אלי כבר התכרבלה בשמיכה שלה עם ספר קריאה ואני קמתי מהמיטה עם התיק על כתפי. לא יכולתי לחכות יותר מדי עם המידע בידיי ולא היה אכפת לי מה אלי תחשוב. חשבתי על תירוץ וקיוויתי שזה יפטור אותי מתחקור נוסף.
"הי אלי, זוכרת את החתיך מהיום, אני החלטתי לצאת איתו לבית הקפה בקמפוס, הוא שיגע אותי בהודעות לנייד כל הערב. תאחלי לי בהצלחה." חייכתי אליה חיוך מזויף של התרגשות וטרחתי למרוח אודם על השפתיים ולהתלבש באופן שייראה משכנע שזו אכן הסיבה.

אלי התיישבה במיטה שלה ותגובתה הטיפוסית, אך המבורכת הפעם, לא איחרה להגיע, "וככה את יוצאת לדייט ראשון איתו, עם המכנסיים האלה והשיער אסוף ככה?!" אלי נראתה מזועזעת מדי לטעמי, אבל הנחתי לה בכל זאת להעביר עליי את קסמיה המיוחדים. שמחתי שלמרות עצביי המעורערים היא לא חשדה בדבר.

אני מאד אוהבת את אלי וג'וני וסומכת עליהם יותר משסמכתי על כל אחד בשבע השנים האחרונות. כאב לי שנאלצתי לשקר להם כל השלוש שנים האחרונות ובעצם מאז שהכרתי אותם. כל מי שנמצא בתוכנית להגנת עדים יודע שהחוק מספר אחד הוא שמירת הסוד בחירוף נפש. אם כל אחד מאתנו אפילו ירמוז למישהו שאנחנו עדים או על עברנו האמיתי, אנחנו מסכנים את חיי כל המשפחה. ידענו שזה רק עניין של זמן עד שנוכל לשוב יום אחד לביתנו, אבל קיווינו שזה יקרה קרוב יותר ממאוחר.

רבע שעה אחר כך, יפה מדי בשביל מה שעמדתי לעשות הגעתי לבית הקפה לפגישה, שאכן נקבעה אבל היתה מיועדת להתקיים עם הסוכן החדש שהוריי קראו לו להגיע אליי כדי לקחת ממני התמונה לבדיקה של זיהוי פלילי. הייתי חייבת לדעת אם זה קול שמצא אותי והביא לי את התמונה או שזה שימש כאיום על חיי ומישהו עלה על העבר שלי ויודע היום מי אני ואיך להגיע אליי.

ככל הנראה ולמרות האיחור שלי לא ראיתי מישהו שעונה לתיאור שאבי מסר לי והאמת לכתוב לי ש"בחור צעיר וגבוה עם קסדת אופנוע שחורה" יחכה לי בבית הקפה, היה תיאור קצת כללי מדי ומבלבל בין כל הסטודנטים האחרים שרבים מהם רוכבים על אופנוע. קיוויתי שלפחות אבי העביר לו תיאור שלי כדי שהוא יאתר אותי. התחלתי לדמיין איך אבי יתאר אותי בהודעה לסוכן. "גבוהה, רזה ושחרחורת עם פסים אדומים משונים? או "הילדה היפה של אבא" כפי שתמיד כינה אותי. חייכתי לעצמי לתוך המילשייק שוקו שהזמנתי לעצמי, מנסה להסתיר את החיוך הבלתי מוסבר לאדם שיושב לבדו בשולחן.

"קורה לך שאת מחייכת לעצמך הרבה?" קול מוכר נשמע מאחורי גבי וקיוויתי שזה רק צחוק הגורל פוגש משאלה שמגשימה את עצמה שהביאו אותו לכאן.
הסתובבתי אליו וראיתי אותו מחזיק קסדת אופנוע שחורה..."אין פאקינג סיכוי שזה אתה!"

בשקט הזה

"עדות לאהבה" - פרק 5

 

סוף השיעור הגיע מהר מדי והרגשתי כאילו יכולתי שעות לשבת שם כשידי בידו. הוא הסיר את ידו ממני והקור בידי היה חותך בבשר בלעדיה.

אספתי את דבריי והכנסתי לתיק בשקט וחיכיתי שיתרומם מכיסאו ויאפשר לי לצאת ממקומי. הרמתי את מבטי אליו וראיתי שהביט בי בכל משך הזמן הזה, בוחן את פניי וראשו נוטה קצת לצד כך שהפוני שלו הסתיר את עינו. מתוך הרגל הרמתי את ידי והסטתי את שיערו לאחור. "לא חבל שעיניים כאלו יפות יוסתרו על ידי השיער שלך?" הוא תפס בידי לפני שהספקתי לקחת אותה חזרה ונישק אותה נשיקה ארוכה תוך שהוא מביט בעיני ושיערו שוב נפל מהמקום שהרגע סידרתי.

הרגשתי בתוך בועה, לא שמעתי ולא ראיתי דבר מסביבנו בדקה הזו וגם לא את ג'וני ואלי שעמדו בכניסה לדלת החדר והביטו בנו. "טס?" אלי צעקה לעברי והרגשתי מיד את הבועה מעלינו מתפוצצת ומפזרת את רסיסיה מעלינו. משכתי את ידי מהר והתרוממתי על רגליי וכך גם הוא. נדחפתי בינו לבין השולחן מנסה לצאת מהמצב המביך כמה שיותר מהר וכמעט ומעדתי כשהידית של התיק שלי נתקעה בכסא. רק בזכות מהירות תגובתו, הצלחתי לא ליפול ישירות על פניי. הוא תפס אותי בשתי ידיו במותניי ומנע בכך את נפילתי.

תודה רפה היא כל מה שהצלחתי לומר לו כשכל מה שגופי באמת רצה לעשות באותו רגע זה לקפוץ על מותניו ולהדביק אותו לקיר בדיוק כמו שמתואר בכל ספר רומנטי ארוטי שקראתי . לא ידעתי איך זה יהיה עבורי באמת, אבל היתה לי תחושה חזקה שאיתו זה יהיה לא פחות מחוויה חוץ גופית מושלמת.

התקדמתי לעבר אלי וג'וני שהמתינו לי ומבטם לא מש מהגבר מאחוריי, בחשדנות ותהיתי מה כבר ג'וני סיפר לאלי על מה שקרה לפני השיעור ומה הם הספיקו לראות כאן עכשיו. שמתי לב שהכיתה כבר היתה ריקה לחלוטין והשעון שלי הראה שעברו עשר דקות שלמות מסוף השיעור. ידעתי שיש לי בדיוק חמש דקות להגיע לשיעור הבא שלי שנמצא בבניין המרוחק ביותר בקמפוס.

אלי וג'וני כמו שני מאבטחים צמודים הלכו לצידי וליוו אותי ברחבי הקמפוס ועברנו את הדרך הזו בשתיקה רועמת. רגע לפני שנכנסתי לבנין למדעי המחשב שהיה החוג העיקרי השני שלי הסתובבתי אל שניהם "תקשיבו טוב שניכם, אני מתה עליכם ואתם מכירים אותי מספיק טוב כדי שתדעו שאתם יכולים לסמוך עליי, אז מספיק עם ההתגנבויות, סרט ההמשך של "שומר הראש- ג'וני והמעקבים". אני יודעת מה אני עושה ואני מבקשת שתניחו לי לטפל במצב הזה בעצמי".

"טוב נרגעת, דרמה קווין? בסך הכל רצינו לוודא שאת בסדר אחרי המכות שהיית עדה להם, אבל אני רואה שכבר דאגו לך לתמיכה" אלי קרצה לי ואז מבטה עבר לג'וני שעיניו היו נטועות בנעליו ולא יכולתי שלא לחוש אשמה חלקית על כך שהוא במצב לא נעים מולי אחרי גילוי הלב האחרון שלו כלפיי.

נפרדתי מהם ומיהרתי לשיעור הבא שלי מנסה להבין במה באמת סיבכתי את עצמי, אם אפילו חבריי הטובים מושפעים מכך ומודאגים ממני.

שמחתי לגלות שניתנה לי הפוגה מכל הדרמה מסביבי בשיעור הנוכחי, מה שיאפשר לי זמן התאוששות, התפכחות והתרחקות מהמצב לשם הערכה והערכות מחודשים. ידעתי דבר אחד בוודאות, זו לא תהיה הפעם האחרונה שאפגוש את מר ידיים מלטפות. הרגשתי שאני חייבת לגלות עליו יותר ובתור התחלה, השם שלו, היה בראש הרשימה. ניסיתי לגלגל על שפתיי את השמות האפשריים המתחילות באות זו: קולין, קרי, קווין.

"טס, תוכלי לסייע לי גם השנה בשיעורי העזר לתלמידי שנה א' ?" קפצתי בבהלה לנוכח פנייתו אליי באמצע עבודה מעמיקה על התוכנה החדשה שהתעמקתי בה במחשב על שולחני.

"פרופ' דניס, יהיה לי לכבוד. אני מצטערת שנבהלתי, פשוט הייתי כולי מרוכזת בסידור הלוגריתמים של התוכנה. משהו שם לא הסתדר לי, אבל נראה לי שאני יודעת איפה הבעיה".

"יופי טס, זה יעזור לנו מאד. את נכס גדול ויהיה לי חבל לאבד אותך אחרי שתסיימי את התואר בסוף השנה.. אני לא יכול לשכנע אותך להמשיך ישר לתואר שני אולי?"

"פרופ' דניס, זה מאד מחמיא לי, אבל גם אם ארצה, אין לי יכולת להמשיך ללמוד בלי לעבוד משרה מלאה. הסברתי לך כבר שאין להורים שלי אפשרות לסייע לי יותר כלכלית,  אחרי השנה הזו, אבל תודה רבה על ההצעה."

היה לי חבל לא להמשיך את הלימודים, אבל ידעתי שאחרי השנה הזו ההורים שלי ינסו להתקרב חזרה לעיירה שלנו כחלק מתהליך החזרתנו לחיים שלנו. המוות הלא צפוי של האדם שברחנו מפניו שינה את המציאות שלנו וחיכינו לרגע שנוכל לחזור לשפיות אחרי שבע שנים כל כך קשות ומנוכרות. התכוונתי לחזור עם הוריי ולא להתגורר רחוק מהם. אני לא אשקר אם אומר שקיוויתי עמוק בפנים לפגוש שוב את קול ולראות איך גדל והפך לגבר שחלמתי שיהיה.

השיעורים של היום הראשון של הלימודים הסתיימו בלי דרמות מיותרות נוספות והחלטתי ללכת לספרייה להתחיל לאסוף מספר ספרים שידעתי שאצטרך לקרוא בהמשך הסמסטר  ויהיו כרגיל חסרים על המדף בשבוע לפני המשימה עליהם.

דחפתי את הדלתות הכבדות והמוכרות של בנין הספרייה וכמו תמיד נשאתי את עיניי לכל שלוש הקומות המלאות בספרים מכל הסוגים. הריח של הספרים היה אהוב עליי במיוחד. שילוב של ישן וחדש, של מוכר וזר וכמו תמיד בירכה אותי קלייר הספרנית הוותיקה בברכת שלום המיוחדת שלה.  "היידיהו טס יקירתי, כמה כיף שהתחילה השנה ואני יכולה שוב לפגוש את כל הסטודנטים החביבים ביותר שלי... שנה אחרונה הא?! אתגעגע אליך במיוחד חמודה".

"תודה קלייר, גם אני אתגעגע אל הספרנית הכי יפה וחכמה שאני מכירה בעולם הזה".

"הו טס, אל תחמיאי לי כל כך, אני עוד אחשוב שאת אומרת את האמת". התקרבתי אל הדלפק ולחשתי לאוזנה "לא רק אני חושבת ככה, אני יודעת  שגם פרופ' בלום חושב זאת עלייך וזה נאמר לי ביותר מהזדמנות אחת".

פניה של קלייר קיבלו גוון אדמדם והיא נראתה בהלם מוחלט מדבריי ולא הפסיקה לחייך גם חצי שעה מאוחר יותר כשיצאתי עם ערמה גדולה מדי של ספרים. לא יודעת מה עלה בדעתי כשיצאתי ככה בלי תיק הספרים המיוחד שלי.

יצאתי החוצה והחשכה כבר צבעה את גווניה בשחור ואפור מסביב למדשאה הגדולה שהיה עליי לחצות כדי להגיע למעונות שלנו. הפקתי אנחת עייפות מכל היום הזה והתחלתי לצעוד בזהירות.

אחרי כמה עשרות מטרים התחלתי להרגיש יותר מששמעתי צעדים הולכים מאחוריי ולא מתקרבים או מתרחקים, הקצב שלהם הסתנכרן לשלי והנחתי שיש אפשרות שמישהו הולך בדיוק בקצב שלי או האפשרות שהיתה פחות חביבה עליי כרגע- מישהו עוקב אחריי.

ניסיתי להגביר את צעדיי למרות הספרים הכבדים והתיק שהכביד עליי מרוב עייפות. הצעדים אחריי התגברו גם הם והפעם זו כבר לא היתה רק הרגשה. העלים היבשים מהעץ הגדול התפוצצו לרגליי הדורכות קודם על ידי ואחר כך על ידי אחר. לא העזתי להציץ מעבר לכתף, מתוך חשש לגלות שכל חששותיי יתגשמו. הצטערתי שלא יכולתי להגיע לטלפון שלי שהיה בכיס שלי בגלל הידיים עמוסות הספרים והמשכתי להגביר את צעדיי עד כמה שיכולתי.

"טס תעצרי זה אני" שמעתי קול מוכר ועצרתי במקומי. הסתובבתי אליו "ג'וני אתה לא נורמלי, כמעט חטפתי התקף לב בגללך, למה לא אמרתי לי מראש שאתה עוקב אחריי?"

"רציתי אבל ידעתי שתכעסי עליי . נראה שזה משהו שאת עושה באופן קבוע ביומיים האחרונים מאז שחזרנו מהחופשה. אני מצטער רק דאגתי לך." אמר לי והשפיל מבטו לרצפה. "אני מצטערת ג'וני אתה צודק, אני אשתדל שזה לא יקרה יותר, אני יודעת שאתה דואג לי". עמדנו כך עוד כמה שניות בשקט מביך ואז ג'וני לקח מידיי את ערמת הספרים, עקף אותי והתחיל ללכת.

צעדתי כמה צעדים אחריו והרגשתי כל כך רע. החבר הכי טוב שלי וברגע של כנות ושל הצהרת אהבתו אלי, מה עשיתי? רמסתי את דבריו ועמה את כל הביטחון ובעיקר החברות הטובה שלנו. נדרתי לעצמי באותו רגע שלא משנה מה יהיה מעכשיו והלאה, לא אתן לדבר לעמוד בין החברות שלנו.

החשתי את צעדיי והתקרבתי ללכת לצידו "אתה יודע שאני מתה עליך נכון?"

"ברור שאני יודע, ולמה נראה לך שאני סוחב מרצוני החופשי, חמישים ספרים את כל המרחק המגוחך הזה עד המעונות, אם לא בגלל שאני מטורף עלייך, טס שלי?" הוא קרץ לי והרגשתי כאילו הסירו ממני אסטרואיד מהלב. חייכתי והרגשתי שהאיזון שב לחיי, לפחות עד להופעתו של מה שיפר אותו בקרוב מחדש.

"עדות לאהבה" – פרק 4

אלי חטפה את הפתק מהיד שלי וקראה בקול אחרי שקראתי אותו שבע פעמים ולא עניתי לה... "וואהו ממש חם לי עכשיו... מה קורה כאן היום?! אנחנו נמצאים באיזה יקום מקביל שבו כל המחזרים החתיכים פונים רק אלייך ואני נשארת לבד?!" אמרה בחצי צחוק. לקחתי את הפתק חזרה מידה וניגשתי לפתוח את החבילה בזריזות. להפתעתי נגלה לעיניי מעיל העור שלי מקופל יפה וכשבאתי לחבק אותו היה לו ריח אחר, לא שלי זה בטוח. ריח גברי של מי קולון מהסוג שיכולת להריח על גברים שממש בטוחים בעצמם כי היה חזק וחריף. זה הריח שלו , הייתי בטוחה בכך ונראה שהוא התיז מהבקבוק שלו ישר על המעיל כאילו לסמן אותו כך שבכל פעם שאלבש אותו אריח את הריח שלו ואולי אפילו  ארגיש כאילו שהוא עצמו עליי, מחבק אותי ונוגע בי... זו היתה מחווה כל כך מגרה וממש יכולתי לחוש בנוכחותו כאילו עמד לידי. זה ממש גרם לי להיות מגורה כמו שלא הייתי מעולם, בעצם חוץ מאשר בחלומות שלי על קול...חשבתי לעצמי, האם זה אומר שכבר התחלתי להתגבר על קול ועל המחשבות עליו שקרקעו אותי והרחיקו אותי מכל בני המין השני באובססיה מוזרה?
כרגיל אלי העירה אותי מהמחשבות שלי ואמרה " טוב אין לנו כרגע זמן לזה כי ג'וני מחכה לנו למטה והוא כבר מסמס לי פעם שנייה בלחץ שהוא לא מבין איפה אנחנו.." חזרתי לחדר כדי להניח את המעיל על המיטה עם הכרטיס ואת הורד דחפתי לתיק הקטן שלי ולשניה תפסתי את המרפק של אלי ואמרתי לה "אלי, אל תגידי כלום על כך לג'וני אוקיי"?! ממש התחננתי ואלי הסתכלה עליי ורק הנהנה.
ארוחת הערב עברה בנעימים וממש כמו שתמיד היינו יחד, שתינו, אכלנו וצחקנו מהסיפורים אחד של השני והחוויות מהקיץ והחופשה. ההבדל היחיד הפעם היה תשומת הלב המיוחדת של ג'וני אליי, המבטים ששלח אליי, החיוכים בעלי המשמעות הרומנטית, הנגיעות ביד שלי בחטף בכל הזדמנות והברכיים המתחככות כאילו לא בכוונה כשהתקרב אליי כל הערב. לא עודדתי אותו אבל גם לא ממש עצרתי אותו והוא דאג ללוות אותנו ממש עד לפתח המעונות שזה בהחלט לא היה אופייני לו. אלי עלתה ראשונה וג'וני תפס את זרועי וחיכה שאלי תתקדם למעלה ותשאיר אותנו לבד ואז הפתיע אותי עם נשיקה רטובה וארוכה על שפתיי ואמר לי " כל הערב הסתכלתי על השפתיים האלה ולא יכולתי לחכות כבר כדי לנשק אותך ולטעום אותך ואני חייב לומר שזה היה שווה את זה ואני מצפה לפעם הבאה שאזכה לטעום את הקינוח הכי אהוב עליי."
סומק עליי על לחיי מהסיטואציה הלא מוכרת הזו של להיות מחוזרת באופן כל כך ישיר ובוטה ופשוט שתקתי חייכתי מבוישת.  ג'וני מסתבר אוהב אותי בדיוק ככה כי הוא נשך את שפתו התחתונה ואמר לי "הסומק הזה על לחייך זה בדיוק האישור שאני צריך כדי להמשיך אבל אני חייב לעצור את עצמי איתך ואני מקווה שאצליח להחזיק מעמד עד הפעם הבאה שלנו שתהיה ממש בקרוב, בהתחשב בזה שבעוד כמה שעות יש לנו שיעור ביחד . אני מקווה שתחלמי עליי חלומות מהסוג שאני חולם עלייך כבר שלוש שנים וכמה זה כיף שאני יכול להוציא הכל לאוויר העולם ולהיות כנה לגבי הרגשות שלי כי זה ממש קרע אותי מבפנים" הוא הוסיף נשיקה קטנה על המצח שלי והלך.
בלילה במיטתי עברתי על מאורעות היום בהתרגשות מיוחדת מהחוויות הרומנטיות עליהן רק קראתי עד היום ברומנים וראיתי בסרטים של פעם.  הרגשתי שאני הופכת לדמות מתוך ספר רומן רומנטי ויכולתי לדמיין איך שני הגברים שפרצו לחיי משכימים קום לדו קרב והכל בגללי, בגלל ג'ני/טס הבודדה והשונה כל כך משאר בנות גילה.
הבוקר הגיע מהר והשעון המעורר הפתיע אותי עד שממש קפצתי במיטה ורק לאלי זה לא ממש הפריע כרגיל.. קמתי, התארגנתי על בגדי הספורט שלי ויצאתי כהרגלי לריצה של חמישה ק"מ, קצת מים התמתחויות, הפעלת אפליקציית הריצה המשולבת עם המוסיקה, כובע ומשקפי שמש ואני בחוץ. להפתעתי הרבה בפתח המעונות עמד לו ג'וני שעון על גבי הקיר . עצרתי במקום בהפתעה והוא בנינוחות נשק לי בלחי ואמר לי "אמרתי לך שאשמור עלייך גם אם זה אומר לקום מוקדם יותר ולרוץ איתך, אני לא אהיה רגוע כשאני יודע שיש לך סטוקר אחר חוץ ממני" חייך וקרץ ודחף אותי להתחלת הריצה. מופתעת ומחייכת שמתי את האוזניות והתחלנו לרוץ יחד והאמת שהיה מאד נחמד לרוץ סוף סוף עם מישהו גם אם לא החלפנו מילה בגלל המוסיקה שכל אחד מאתנו נשאב אליה בתוך האוזניות.
חצי שעה מאוחר יותר התלבשתי מהר והתארגנתי ליציאה, תוך שאני חוטפת ביד איזה בקבוק מים קרים מהמקרר וחטיף אנרגיה מתוק כדי לקבל אנרגיות להתחלת היום הזה שאמור היה להיות מלא בשיעורים מהבוקר עד אחר הצהריים.
מרחוק זיהיתי התגודדות מוזרה ולא אופיינית לכניסה לפקולטה ללימודי אנגלית, התקרבתי קצת והתרוממתי על קצות רגליי כדי להביט מעבר לראשים של כל הקהל המריע שצעק "ריב, ריב ריב", רק כדי לגלות את ג'וני מניף את ידו להחטיף אגרוף למישהו. התקרבתי בריצה כדי להפסיק אותו. עד היום לא ראיתי את ג'וני מעולם הולך מכות עם אף אחד. לבי החל לדפוק במרץ, כי בתוך תוכי היתה לי תחושה רעה שאני יודעת את התשובה לזה. נדחפתי למעגל, דוחפת את כל שאר הסטודנטים וצרחתי לג'וני "לאאא".
ק' הביט בעיני ברגע שצרחתי וג'וני שלא הספיק לשמוע אותי כבר הנחית את המהלומה על פניו של ק' . הפניתי את ראשי ועצמתי את עיני שהתחילו להתמלא בדמעות שלא ידעתי להסביר את מקורם. לא הייתי בטוחה אם אני בוכה כי החבר הכי טוב שלי שרגשות שונים אצלי מתגברים אליו או שזה היה עבור גבר שאני לא מכירה, אבל משום מה נכנס לי לראש ולא יצא ממנו ביממה האחרונה.  הפלתי את עצמי על הדשא לידו על ברכיי ובדקתי שלא נפגע קשה מהמכה. ג'וני התקרב אליי ונגע בכתפי "מה את עושה טס? אני מטפל לך במצב עם הסטוקר הזה. חשבתי שלא רצית אותו לידך ורצית שאני אטפל בזה?!" לא הגבתי לג'וני, שככל הנראה הביט בי מטפלת בפה של ק' לאחר שהוצאתי מהתיק שלי טישו וניגבתי את הדם מן הפצע ולרגע השתתק. לא הייתי מסוגלת לענות לג'וני באותו רגע, מה אני אגיד לו? שאכפת לי כרגע יותר מבחור שאני לא מכירה?! .
שאר הסטודנטים התחילו לאבד ענין בקרב שהסתיים לפני, שממש התחיל. מאוכזבים הם התחילו לנטוש את הזירה. נשארנו רק שלושתנו ואחרי שראיתי שק' בסדר התרוממתי וק' התרומם מי אחריי.
"מה אתה עושה כאן? אתה עוקב אחריי?" שאלתי את ק'. 
"ממש לא עוקב, יש לי עכשיו שיעור כאן, שלא הייתי עומד לאחר אליו, אם הגורילה שלך לא היה תוקף אותי", מצביע על ג'וני שעמד קרוב אליי, אבל עדיין לא ידע איך להגיב לתגובה שלי.
הסתובבתי לג'וני ופעם ראשונה התייחסתי אליו ולמקרה "ג'וני, אני יודעת שאתה חושב שאתה מגן עליי, אבל לא נראה לי שהבחור פה עשה משהו שהוכיח עד היום שהוא מעוניין לפגוע בי וממתי התחלת ללכת מכות בכלל?! אני כל כך מאוכזבת והמומה  ממך עכשיו. בבקשה תפסיקו שניכם את ההתנהגות המגוחכת הזו, אנחנו לא בימי הביניים ואני לא נסיכה שצריכה הצלה או חיזור גורלי. כשאמרתי את צמד המילים האחרונות כבר הסתובבתי לק' והבטתי בפניו, שיבין שגם עליו עליתי. לא האמנתי לרגע שלבחור שנמצא כאן בשביל לשחק פוטבול יתנו להצטרף לשיעורי ספרות אנגלית. זקפתי את ראשי ובלי מיותרת עקפתי את שניהם והמשכתי בדרכי המקורית לתוך הבנין ולעבר כיתת הלימוד שלי.
התיישבתי במקומי מנסה לעכל את כל מה שארע כאן בדקות האחרונות ולהבין איך הגעתי למצב בו  משום גבר בחיי הגעתי למצב בו שניים רבים עליי. חייכתי לעצמי חיוך קטן כשדמיינתי את שניהם לבושים בשריון מלא, קסדה וחנית על סוסים אצילים ומוכנים לקרב על לבי.
אוי לא, חשבתי לעצמי כשראיתי מי המרצה שלי השנה לספרות אנגלית של המאה התשע עשרה, גב' אליס קופר, המרצה הקשוחה ביותר. היה לי העונג להיתקל בה בשנה הראשונה שלי וכמעט ונכשלתי בקורס שלה אחרי שניהלתי איתה ויכוח באחד השיעורים על הסופרת האנגלייה וירג'ינה וולף שבעיניי היתה מובילת הפמיניזם המודרני בספרות ובחירתה להתאבד בעזרת אבנים בכיסיה שיקף רק בעיני את העובדה, שלא יכלה לסבול את העולם הקוטבי שחיה בו בתקופה שבו חשה שדעותיה מקדימות את תקופת חייה.
בעודי מחשבת לאן כדאי לי לעבור מקום המרוחק יותר בחדר ולא לבלוט מול עיניה בשורה השניה, חשתי בגוף גדול מתיישב לידי וכעסתי על עצמי שלא קמתי מוקדם יותר ועכשיו אאלץ להזיז מישהו זר ממקומו כדי לעבור מקום. לא ויתרתי לעצמי ומיהרתי לאסוף את חפציי מהשולחן והרמתי את ראשי ונתקלתי בעיניו הכחולות של ק'. לחשתי לעברו "מה אתה עושה כאן?" תוך שאני מביטה מסביבי לראות אם עוד אנשים קלטו אותו מתיישב דוקא לידי אחרי מה שהתרחש דקות קודם לכן בחוץ.
"אמרתי לך שיש לי כאן שיעור לא?! מה, לא האמנת שאחד כמוני יבוא לשיעור בתחום מעניין כמו ספרות אנגלית?" ענה עם חיוך שנראה כאילו עכשיו לימד אותי לקח על דעות קדומות שלא במקומן.
"מיס אלן, הייתי חושבת שאחרי שלוש שנים באוניברסיטה היית יודעת שנהוג לשבת בשקט כשמתחילה הרצאה, אלא אם יש לך משהו מיוחד להגיד לכל הכיתה לפני תחילת ההרצאה שלי" הסמקתי מתשומת הלב שהופנתה אליי על ידי דבריה ורק הנדתי בראשי לשלילה ונשארתי במקומי תוך השפלת מבטי מהמבוכה.
"חשבתי כך" ענתה והתחילה מיד בהרצאתה.
ידו החמימה עטפה את ידי שנחה על רגלי והאגודל שלו ליטפה את גב כף היד שלי מנחמת אותי במצבי. משהו בליטוף העדין הזה נגע בי במקומות שלא אפשרתי עד היום לאף גבר להגיע אליהם ומשהו קטן נשבר בתוכי וידעתי שדלת אחת, שלאחריה עדיין דלתות רבות בדרך ללבי, נפתח לרווחה. הרמתי את עיניי ופגשתי בעיניו של ק'.
בידי השניה רשמתי על המחברת הפתוחה שלי – "תודה ק'". הוא חייך אלי ובאותו רגע הרגשתי כל כך שלווה, שגם אם כל הקירות של החדר בו שהינו היו קורסים מסביבנו, לא הייתי חוששת לחיי כל עוד היד שלו עוטפת את היד שלי. נשארנו כך עד סוף השיעור ואם מישהו ישאל אותי על מה היתה ההרצאה אצטרך להגיד שהייתי בתרדמת בשיעור הזה, או שאולי בכלל רק עכשיו התעוררתי לחיים?