"מערבולת"- אפילוג

שתי המזוודות הקבועות שלי ארוזות כבר יומיים וחיכו לי ליד הדלת ובשעתיים האחרונות ישבתי וחיכיתי על הספה רגל על רגל.
"אמא, אני יודעת שאת שומעת אותי ואני חייבת להגיד לך, שכל מלאך ששלחת לי לכאן כדי שישמור עליי היה יותר טוב מקודמו ועזר לי להיחלץ מהצרות שהכנסתי את עצמי אליהן. למדתי הרבה בשנה האחרונה ובעיקר התבגרתי. את ממש חסרה לי. אני יודעת שהבטחתי יום אחד להפסיק לנדוד, אבל היום הזה עדיין לא הגיע. תשמרי עליי בנסיעות הקרובות, אנחנו צריכות את זה עכשיו יותר מאשר בכל זמן אחר".
ניגבתי את הדמעות שאני מפרישה למען השיחה היומית שלי איתה מאז היום בו גיליתי שהריתי. משהו בהריון הזה חיבר אותי לאמי עוד יותר מבעבר ובעיקר מאז שעזבה את חיי לטובת ההוא למעלה.
תמיד שנאתי לחכות, אבל הפעם ידעתי שזה שווה את ההמתנה. כרטיס הטיסה היחיד שלי לאוסטרליה לכיוון אחד ביד שלי ואני מביטה בו מדי פעם ולא מאמינה שאני הולכת לעשות את זה עם בטן של חודש שביעי, אבל חיכיתי מספיק זמן ועמדתי בהבטחות שלי עד עכשיו.
הכל מוכן שם בצד השני של העולם, הדירה השכורה, הרכב ואפילו העריסה שנשארה מהדיירים הקודמים. מה צריך יותר מזה בחיים?!
בעיטה חזקה בבטן שלי בישרה לי בדיוק מה עמד להתרחש בעוד חמש שניות ומי יופיע בדלת. "חמש, ארבע, שלוש, שתיים אחת" , ספרתי בלב. הדלת נפתחה "שוב צדקת קטנה שלי", אמרתי בקול, מבטי עבר למטה, ליטפתי את הבטן העגלגלה שלי ואז הרמתי חזרה את ראשי לדבר הכי יפה שעיניי ראו מאז הבוקר.
"תני לי לנחש, היא שוב בעטה לפני שאבא שלה נכנס לחדר?" אמר עם החיוך הזה שלו, ניגש לשבת לידי על הספה והתכופף לנשק את הבטן שלי.
"בדיוק ככה, היא יודעת לזהות אותך לפני שאתה מגיע, זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש" צחקתי וליטפתי את שערו ואז אחזתי בו בחוזקה, כמו מבקשת לנצור את הרגע המיוחד הזה ולא לשכוח אותו.
"אני אוהב את החושים שלך קטנה שלי, בדיוק כמו אבא שלך את" תומר לחש לבטן שלי והיא בתגובה בעטה שוב וצחקנו שנינו.
"את מוכנה?" שאל אותי מביט לעבר המזוודות שלי.
"ברור שאני מוכנה, נולדתי מוכנה לנסיעה הזו, השאלה אם אתה מוכן לכך?" שאלתי בקריצה.
"האמת, אני לא. קשה לי מאד עם הנסיעה שלך לבד לאוסטרליה ואני לא מבין למה היה דחוף לך לנסוע ועוד במצבך" אמר ושוב גלגלתי עיני לרעיון של לחזור על אותה שיחה מחדש.
"אמרתי לך כבר אלף פעם, הדירה הזו לא תחכה לנו לעד, אני לא יכולה לחכות עד שתסיים עם ההשתלמות שלך כמנהל אבטחת תעופה עוד חודש. תסיים ותצטרף אז כמו שסיכמנו. אני והקטנה נחכה לך. מבטיחה לך שהפעם לא אסתבך, יותר מדי" עניתי עם קריצה.
"כן, היותר מדי, זה החלק שמטריד אותי יותר מהכל" אמר ולא נשאר לי חייב ובתמורה קיבל חיוך תמים והרמת כתפיים.
"בדקתי את המטוס בעצמי, את הטייסים ואת הטכנאי, כדי לוודא שהמטוס מאובטח ובטוח לטיסה שלך, זה המעט שאני יכול לעשות עד שאגיע אלייך לשמור עלייך מקרוב כרגיל" הוא תפס את הראש שלי ונישק אותי ארוכות.
"אני כל כך הולך להתגעגע אליכן, אבל בעיקר אלייך, אל הבטן העגולה והמושלמת שלך, אל החזה השופע הזה שרק מחכה לי כל לילה שאניח עליו את ראשי ואת המקום הזה בין הרגליים שלך שלא יודע שובע מאז שנכנסת להריון, למזלי הטוב" אמר תוך כדי שהוריד את ידו בין רגליי שנפתחו באופן אוטומטי וחיכו לאצבעות הפלאים שלו, לפה שלו ובעיקר לחלק שהכי אהבתי אצלו שכבר עשה סימנים לסיבוב הופעות אחרון לפני שאני יוצאת בעוד שעה לשדה התעופה.
תומר פתח את כפתורי שמלתי הקצרה מהכפתור בצווארי ועד הכפתור האחרון בין רגליי וכמו מתנה הייתי פרושה שם על הספה, מחכה שיוריד את התחתונים שלי והחזיה ויגלה לי את אמריקה מחדש.
הבטן שלי כבר היתה גדולה מדי בשביל התנוחה הרגילה שלי עליו בישיבה על הספה וחיכיתי שהוא יתפשט ויישב על הספה ויחכה שאתיישב עליו הפוך עם הגב שלי אליו.
הייתי כל כך מוכנה אליו שכל שניה עברה כמו עינוי ורק המחשבה על כך שהויברטור הוורוד שקנה לי אתמול כמתנת פרידה, אמור לספק אותי עד שהוא יגיע אליי, הרגה אותי.
תומר ידע מהרגע הראשון איך לענג אותי וכאילו שהייתי צריכה בזמנו סיבה יותר טובה מזו, אז כל דבר שהוא אמר ועשה רק חיזק אצלי את מה שאני אוהבת בו ואת הסיבה שבגללה גם נישאתי לו לפני שנה.
הכי הצחיק אותי היה הרגע שפתחתי את המעטפה שהוא השאיר ביום החתונה על הכרית וגיליתי שאנחנו נבלה את ירח הדבש שלנו בצימר בצפון. עם כל הנסיעות שלי ושלו בשנים האחרונות, זה כנראה היה הדבר הכי נורמלי לעשות בירח דבש. זה והעובדה שהתחתנו ברבנות בהפתעה שבועיים אחרי שהוא יצא מהניתוח שלו והבטחנו מסיבת חתונה למשפחה ולחברים בהמשך הדרך.
את המכתב של אביו הוא שמר להראות לי ביום שאחרי ירח הדבש כדי לא להרוס לנו את האווירה. היה משהו במכתב שלו שקשר עוד יותר את הגורל שלנו יחד וסגר את הקשר האחרון לגורל המשותף שלנו שהתחיל בילדותנו הקשה ויסתיים ביום בהיר אחד, בדיוק כשלא נצפה לכך.
"תומר בני היקר,
אני כותב את המכתב הזה כמה ימים לפני הניתוח ולפני מה שיוביל אותי רוב הסיכויים לסיום חיי, עקב הסכנות הכרוכות בביצוע הניתוח הזה עם מצבי הלבבי המולד. אני כותב את המכתב הזה בלב כבד מאד. אני עדיין לא מאמין שאתה הסכמת לתרום לי כלייה, לאבא שלא ראית מעל עשרים שנה. אמא שלך הפכה אותך לגבר שבגברים וההוכחה לכך היא בהסכמתך לעבור את הניתוח הזה בשבילי. היתה תקופה שאהבתי את אמך מאד והיא אותי וחיינו היו טובים וכל מה שקרה בינינו לא היה קשור בך בשום אופן ואני מאשים בכך רק את עצמי.
חשוב לי שתדע שמעולם לא התכוונתי לפגוע בך, בני יקרי, אני אהבתי אותך מהרגע שגיליתי שאמך בהריון וחיכינו בתשעת החודשים עד לידתך בהתרגשות רבה. גם בשלוש השנים הראשונות של חייך, לא היו מאושרים יותר מאמא שלך וממני. היית הילד שכל אב ואם ירצו בחייהם, ילד חכם, סקרן ונדיב. אתה בטח לא זוכר איך שברת את יד ימין שלך בגיל שלוש וחצי כשנפלת מהנדנדה בחצר שלנו  ואת ההיסטריה של אמא שלך שהבהילה אותי מהר מהעבודה כדי שנלך יחד לחדר מיון.
בביקור במיון גילינו מידע שהיה לנו קשה מאד לחיות איתו וזו היתה טעות מצדי באותו זמן להאשים את אמך בגלל טעות תמימה. הייתי צעיר מדי ולא חשבתי נכון. אמא שלך היתה חלשה מדי להילחם בי במשך שנתיים ולכן גדלת איתי, עד שהיא מצאה את הכוחות להילחם בי בנושא.
המום שנולדת איתו היה קשור לעובדה שהיא לקחה תרופה מסוימת בתקופת ההריון מבלי שהיא ידעה שהיא צריכה לדווח על כך לרופא שלה. לא סיפרנו לך על כך מעולם כי לא ידענו איך ומתי זה ישפיע עליך. לא רצינו שתחיה בפחד כל חייך בגלל זה. רצינו שתחיה חיים רגילים ומלאים עד היום שבו זה ישנה הכל. לא היה לכך מרפא או דרך מניעה. בכל יום הולדת שלך מאז וגם בשנים שלא היינו בקשר, חגגתי בתוכי ששרדת עוד שנה.
לאחרונה גיליתי דרך אמך, עמה שמרתי על קשר עקיף בשנים האחרונות עם הבטחה לא להפריע לחייך, שיש לך מישהי חשובה בחייך. החלטתי לשתף אותך במידע הזה כדי שתכין אותה ואת עצמך לאפשרות שהזמן שלכם עלול להיקטע בכל רגע נתון ולכן תמצו את החיים הכי טוב שניתן.
למרות מרחק וזמן אני אהבתי אותך ואוהב אותך לנצח ואני מצטער על דברים שחווית בתקופה שחורה ואפלה ולמזלי קצרה בחיי. תודה שאתה מנסה להציל את חיי ואני מקווה שייצא לי לצאת מהניתוח הזה חי ולו רק לשעה ולראות אותך כדי להודות לך ולומר לך בפניך כמה אני אוהב אותך.
באהבה,
אבא שלך לעד."
באותו רגע לא הצלחתי להרים את עיניי מהמכתב, כדי שתומר לא ייחשף לדמעות שעמדו בעיניי ולא יראה את המערבולת שהלב שלי נמצא בו מהמחשבה שבכל רגע יגיע הסוף של סיפור האהבה שלנו, הסוף שלו, הסוף שלי והסוף.
https://youtu.be/2-MBfn8XjIU

מערבולת – פרק 23 פרק אחרון

בשש שעות האחרונות כמעט ולא נשמתי וחוץ ממים שהילה דחפה לי בכוח לא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה. הלחץ והמתח של הניתוח והמחשבות שרצו בראש עם תוכניות ליום שאחרי לא נתנו לי מנוח.
כל מה שרציתי בכל השעות האלה היה לראות את עיניו הפקוחות של תומר מביטות בי באותה אהבה שרק הוא ידע להעניק לי ולראות את החיוך שהיה שייך רק לי.
בראש שלי הרצתי עשרות פעמים את הפעם הראשונה שדיברנו במטוס בדרך לאמסטרדם, את הפעם הראשונה שהתנשקנו ברכב השכור שלו בדרך לדירה שלי ובפעם הראשונה שעשינו אהבה על המיטה שלי רק לפני כמה ימים. לפני שתומר החליט למסור איבר חיוני מגופו למען האב ששנים לא שמע ממנו. לא יכולתי לכעוס עליו על החלטתו, אבל גם לא לחלוטין הבנתי מאיפה יש לו את היכולת למחול. הנחתי שהיו בדבריה של ריקי בשיחת הטלפון ההיא על המרפסת של באמסטרדם, מידע שגרם לתומר לקבל את החלטתו. לא לחצתי עליו והנחתי שהמידע הזה היה חדש לו וככל הנראה היה חיוני לו ברגע קבלת ההחלטה הסופית.
בשעה ארבע ושש דקות בדיוק יצא למסדרון רופא מבוגר ואחות שליוותה אותו. שניהם נראו מותשים ולבשו עדיין את בגדי חדר הניתוח הכחולים שלהם. מסכה לבנה השתלשלה מצווארם ובנדנה כחולה עיטרה את ראשו של הרופא שהנחתי שהיה המנתח הבכיר.
שמעתי פעם מאשה שאיבדה חודש לפני הטיסה את בנה וישבה לידי במטוס בדרך לצרפת שהיא ידעה לזהות על פניו של הרופא שבישר לה על מותו של בנה היחיד ברגע שעיניהם נפגשו. בנה שסבל מפגיעות פנימיות קשות לאחר תאונת הדרכים בה היה מעורב, נותח במשך ארבע וחצי שעות וצוות גדול של רופאים עשו ככל יכולתם כדי להציל את חייו של בנה. היא לא היתה זקוקה למשפט הכה נפוץ, זה ששומעים בכל הסרטים בו הרופא יוצא למסדרון חדר הניתוח ופותח במשפט "אני מצטער, עשינו כל מה שיכולנו ונלחמנו עד הרגע האחרון, אבל לצערנו בנך נפטר על שולחן הניתוחים". היא סיפרה לי איך היא עמדה שם במסדרון מול רופא צעיר יחסית ואמרה לו את המשפט הזה בדיוק. היא אמרה לו ,"אני יודעת שעשיתם ככל יכולתכם ואני יודעת שלא רציתם לאבד את בני היחיד ואני לא כועסת עליכם. תודה שנלחמתם למענו ולמעני". הדבר הדהים אותו בזמנו ולא האמנתי שקיימים אנשים עם כוחות כאלה בעולם.
עכשיו בזמן שהרופא והאחות הלכו והתקרבו מולי קיוויתי שאיזו בשורה שלא תהיה להם, שגם אני אמצא את הכוחות להתמודד איתה בדיוק כמוה.
הייתי האדם הראשון שעמד מולם בזמן שכל שאר בני משפחתו וחבריו של תומר ישבו על הספות, בדיוק כפי שהבטחתי לו וניסיתי לפענח את מבטם בכל מצמוץ ובכל נשימה מיותרת באותם צעדים ספורים שנותרו להם עד שנעמדו מולי. הרופא נעצר מולי יחד עם האחות שזיהתה אותי לפני הניתוח.
"אנחנו מצטערים מאד, הלב שלו לא עמד במעמסה, בדיוק כפי שהסברנו לו לפני הניתוח. הוא התעקש לעבור את הניתוח הזה בניגוד להמלצתנו בגלל מצבו הלבבי המולד והוא ידע שקיים הסיכוי הזה מראש. קבלי את תנחומינו."
כל עולמי קרס עליי באותה שניה, ראיתי את כולם מסתובבים סביבי כמו קרוסלה שאיבדה את שליטתה ונתקעה על מהירות שהלכה והתגברה. הדבר האחרון שזכרתי הוא צעקתה של ריקי ושל הילה ואת ידיו של הרופא שתפסו אותי רגע לפני שהתעלפתי.
- שעה מאוחר יותר –
פקחתי את עיניי והדבר היחיד שהבנתי,  היה שאני שוכבת במיטה קשה ומעליי אורות נאון ומסביבי וילון אפור שהסתיר לי את המשכו של החדר בו אני שוכבת. הייתי לבדי וההכרה בסיבה שבגללה אני שם שבה מהר מדי לזכרוני ודמעות החלו להציף את עיניי, צווארי ואת שיערי. לא. לא. לא..... למה הוא לא אמר לי כלום על מחלת הלב הזאת? אולי הוא לא ידע בכלל ואז לא רצה לחזור בו מהבטחתו? למה הוא נטש אותי לבדי?
"היא תהיה בסדר, המתח והלחץ התישו אותה, תוכלי לקחת אותה הביתה ברגע שהיא תתעורר" שמעתי קול של אשה מבוגרת מדברת אל מישהו ליד הוילון שלי והנחתי שדבריה היו מיועדים להילה אחותי".
"תודה רבה דוקטור" הילה ענתה בלחש ומיד נפתח הוילון האפור וחשף את המשך חדר בדיקה שאליו הוכנסתי כנראה לאחר שהתעלפתי.
"התעוררת" אמרה הילה בהתרגשות וחיבקה אותי חזק. קיבלתי את החיבוק שלה והבכי פרץ ממני הפעם חזק וקולני יותר.
"לא אל תבכי אמה, את לא הבנת נכון" אמרה לי הילה והתנתקתי ממנה כאילו שגיליתי הרגע שאני מחבקת אריה טורף. מה? מה? מה יש להבין חשבתי לעצמי.
"על מה את מדברת, הילה? מי יש פה לא להבין? רופא עמד מולי ואמר לי שתומר מת שם בחדר הניתוח, שהיה לו איזה מצב לבבי שאני אפילו לא ידעתי עליו ולא הייתי נותנת לו בחיים לעבור את הניתוח הזה ולעזאזל אבא שלו". צעקתי על הילה תוך כדי בכי.
"לא אמה, זה היה אבא שלו שמת לא תומר. הרופא חשב שאת הבת שלו ולכן אמר לך את הדברים האלה, הוא התבלבל. תומר בסדר גמור, מתאושש עכשיו ולדעתי תיכף תוכלי ללכת לראות אותו בחדר התאוששות" היא אמרה לי בבכי כשהבינה את המשמעות של דבריה עבורי.
"מה?!" תומר חי? צעקתי ולא עברו יותר מחמש שניות שבהן התעלמתי מכאב הראש המטורף והחולשה בגוף שלי ונעמדתי על הרגליים כמו אחוזת דיבוק, מחפשת את הדרך שמובילה לחדר ההתאוששות.
כעת עמדתי מול הדלת שמובילה לחדר ההתאוששות חמש דקות אחר כך, מחכה לאישור האחות להכניס אותי לתומר. אמא שלו כבר היתה בפנים והייתי חייבת לחכות שהיא תצא כדי שאוכל להיכנס במקומה, בהתאם לחוקי בית החולים.
לקחתי נשימות עמוקות וניסיתי בעזרת ידיי לסדר את שיערי לתוך כובע הבד המיוחד שניתן לי עם הבגדים הסטריליים והכיסוי לנעליים שרק עמם ניתן להיכנס.
דלת הכניסה נפתחה אוטומטית וממנה יצאה אמו של תומר עם חיוך על פניה. היו לה בדיוק את אותן עיניים טובות ויפות של תומר וברגע שהיא זיהתה אותי מתחת לכל הבגדים המיוחדים היא התקרבה אליי וחיבקה אותי. "הם אפילו לא הספיקו להוציא לו את הכליה למזלנו. אבא שלו מת דקה לאחר שהתחילו לחתוך בגופו של תומר ושניה לפני שכרתו את הכליה. הוא ייצא מכאן תוך יומיים ותוכלו להתחיל מהמקום בו הפסקתם."
התחבקנו ונשמתי לרווחה כך עוד דקה שלמה ואז היא התנתקה ממני ונישקה את מצחי, בדיוק כפי שאמי היתה עושה לי ודמעה של התרגשות נפלה על לחיי מהמחווה הזו.  בדיוק כמו תומר גם היא העניקה לי תחושת בטחון ורוגע.
הלכתי לכיוון מיטתו של תומר בהובלת אחות לעבר הוילון שמאחוריו הוא נמצא. ברגע שהוילון נפתח התקרבתי בחשש למיטה וחיכיתי שתומר יפקח את עיניו אליי. כל מה שרציתי היה לראות את העיניים שלו מביטות בי.
"תומר" לחשתי לו קרוב לפניו ונישקתי את הלחי הקרה שלו . "זאת אמה שלך, אני כאן, לא עזבתי את המסדרון כמו שהבטחתי, טוב, חוץ מהתעלפות קטנה באמצע הדרך, אבל אתה לא צריך לדעת על זה" לחשתי לעיניו העצומות וחייכתי חיוך קטן.
חיכיתי כמה שניות לראות תגובה והתאכזבתי כשהוא לא פקח את עיניו עדיין. הסתובבתי כדי להתיישב על הכסא ליד, זוכרת את מילותיה של האחות שזה עשוי לקחת עוד כמה דקות עד שהוא יתעורר לגמרי.
"את תמיד חייבת לעשות דרמה בכל מקום שאת נמצאת בו?!" שמעתי אותו לוחש והסתובבתי מהר אליו ועיניו אמנם עדיין היו עצומות, אבל הוא שמע אותי וידע שאני שם.
"תומר" קפצתי לנשק את פניו, נזהרת לא לגעת בבטנו המנותחת ובצינורות המחוברים עדיין לגופו.  עשרות נשיקות נישקתי אותו בכל מקום בפניו ובפיו.
"מה חשבת? שאני אעזוב אותך כל כך מהר, עד שסוף סוף השגתי אותך לתוך חיי חזרה?" הוא אמר ואז פקח סוף סוף את עיניו.
"עיניים שלי, חיים שלי" אמרתי לו והדמעות כבר הגיעו בלי הזמנה מיוחדת.
ברגע הזה בדיוק, בשניה של המפגש בין עיניו הפקוחות של תומר שקם לתחייה מבחינתי ועד הרגע שהבנתי כמה אני אוהבת את האיש הזה – התחילו חיי.
 https://youtu.be/TNwkN9vrUYY

מערבולת -פרק 22

"תומר מה אתה מתכוון לעשות?" שמתי את ידי על הלחי שלו מנסה להוציא ממנו מילה אחת לפחות.  אחרי שהוא ניתק את השיחה עם ריקי בלי תשובה ברורה, זה גרם לי מיד לחשוב על אמי ועל התקופה הקשה איתו שהיא תיארה במכתבה.
"אני לא יודע, אני מבולבל כרגע. חייב לצאת לשאוף אויר ולחשוב קצת. את באה איתי?" הוא פנה אליי וראיתי בעיניו שהוא ממש מתחנן לתמיכתי. "ברור" עניתי לו עם נשיקה קצרה על פיו ומיהרתי להתלבש.
ישבנו על הספסל במרפסת שלי שעד כה, לא יצא לי לשבת בה, למרות שהיא היתה הסיבה היחידה שבחרתי בדירה הזו ושילמתי עליה יותר. כל אחד מאתנו ישב עם כוס קפה חם ביד אחת ובהינו בברווזים ששחו במים ושתקנו במשך כמה דקות, מנסים לעכל את החדשות האלה.

"אני חושב שכדאי שאני אשוחח עם ריקי שוב. יש לי כל מיני שאלות שאני חייב לשאול אותה לגבי השנים האלה ללא אבי. אני לא מכיר את האיש הזה בכלל ופתאום משום מקום הוא מופיע ועכשיו זה.."
ראיתי את הכאב בעיניו, גם אחרי כל השנים הללו אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לך אבא במקום כלשהו. מי כמוני יודעת מה עובר עליו. באמת שאני לא יודעת מה אני הייתי עושה במקומו. העובדה שחיים של אדם תלויה רק בך היא חתיכת משקולת כבדה ולא נוחה לסחוב על הצוואר.

שחררתי את כף ידי מהיד שלו שניחמה אותו עד כה וקמתי לחזור פנימה בלי להגיד מילה. לאחר שמצאתי את מה שחיפשתי, חזרתי והנחתי בידו את הנייד שלו ואמרתי בשקט  "תשאל את כל השאלות ותעשה משהו שלא תתחרט עליו לעולם. ככה אני חיה את החיים שלי בשנתיים האחרונות וזה לרוב עבד לטובתי, אז אני מציעה לך ללכת גם בעקבות לבך."
תומר תפס את הזרוע שלי ומשך אותי לשבת על רגליו ותפס את לחיי כך שאביט בו מקרוב "מה הייתי עושה בלעדייך ברגע זה? את מבינה כמה שאני זקוק לך עכשיו? את לא תברחי לי עדיין נכון?!" וואו, העיניים שלו בשילוב המילים האלה שברו אותי לגמרי ומצאתי את עצמי מחבקת אותו חיבוק כל כך חזק. לא הבטחתי לו כלום במילים, אבל אני חושבת שהוא הבין את המסר הלא מילולי שהחיבוק שלי העביר.

אשה מבוגרת מאד וחכמה שפגשתי לפני שנה וחצי באריזונה, אמרה לי שלאנשים יש הרבה יותר דרכים להעביר רגשות ותחושות דרך מגע ובאופן לא מילולי מאשר באמצעות כל המילים שהומצאו עד היום יחד.
על כל מבט אפשר לכתוב ספר, על כל נשיקה טרילוגיה ועל כל פעם שזוג מתנה אהבים סדרה שלמה. ככה בדיוק רציתי שיהיה החיבוק שלי עבורו וקיוויתי שגם הוא פעם שמע על היכולות של ה"לא מילולי", כי לצערי עדיין לא הייתי מסוגלת להגיד לו את המילים שהוא כל כך היה צריך ממני.

"הי, ריקי, זה תומר, אני צריך שתשלימי לי כמה דברים לגבי אבי..."
עקבתי מקרוב על הבעות פניו של תומר לאורך כל השיחה וניסיתי לזהות את הרגע שבו נפלה ההחלטה בלבו לעשות את הדבר שהכי חששתי שיעשה. לא הכרתי את תומר מספיק כדי להגיד שאני מכירה אותו מספיק כדי לדעת איך הוא מקבל החלטות, אבל יש דברים שאתה יודע על אדם גם אחרי כמה ימים או אפילו שעות. תומר היה כמו ספר פתוח לעולם, בדיוק הפוך ממני.
"בסדר ריקי, הבנתי הכל. תודה רבה על המידע. אנחנו נתראה בארץ מחר." כך הוא סיים את שיחתו ומיד ניגש למלאכת הזמנת כרטיס הטיסה שלו דרך הנייד שלו ואז עצר באמצע והרים את ראשו אליי,  "אני משחרר אותך מכל תחושת מחויבות שניסיתי לייצר בינינו. אני הולך לניתוח הזה ואני לא רוצה להפיל עלייך את המתח הזה ואת הצרות שלי. גם ככה אמא שלי הולכת להרוג אותי " מבטו היה רציני כשאמר את דבריו ואני מודה שנפגעתי מכך. רק כמה דקות קודם אמר לי כמה הוא זקוק לי, מה לעזאזל הוא עושה? למה הוא מרחיק אותי פתאום?
ניגבתי דמעה שזלגה מעיניי, דמעה ששיקפה לו עד כמה נפשי נפגעה ממנו ברגע זה. האם החיבוק שלי לא היה מספיק ברור?! קמתי ממנו במעין הצהרה של כעס והתחלתי ללכת לכיוון הדלת חזרה פנימה ואז הסתובבתי אליו לאחור. בעשרה הצעדים שעשיתי מהכסא ועד שהיד שלי נחתה על הידית של הדלת נפל לי האסימון. הוא מפחד. הוא חושש שיקרה לו משהו נורא בניתוח הזה ושהוא עלול אפילו... למות והוא לא רוצה שאני אפגע.

"אתה לא תיפטר ממני בכזו קלות" חייכתי אליו ולא חיכיתי לתשובה שלו ונכנסתי פנימה כדי לארוז את הדברים שלי והפעם לא כדי לברוח ממשהו, אלא לרצוץ בכל הכוח לתוך משהו. לתוך מערכת יחסים שגם אם תהיה רק שבוע או חודש תהיה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי.
הרגשתי את גופו כנגד גופי מאחוריי אחרי כמה דקות, בזמן שקיפלתי את הבגדים שלי לתוך המזוודה. יד אחת שלו הקיפה את גופי מקדימה בכל הכוח, מושכת אותי אליו צמוד והשניה הסיטה את שיערי הצידה מצווארי. הוא הניח את סנטרו על הכתף שלי ולחש ליד אוזני "אני לא בטוח מה עשיתי טוב כל כך בגלגול הקודם שזכיתי בך בגלגול הזה, אני חושב ששמעתי את המשפט הזה באיזה סרט או ספר ואני חייב לצטט אותם כי זה בדיוק מה שאני חש ברגע זה כלפייך אמה". הוא נישק את צווארי והתחושה של הצורך הגופני שלי להרגיש אותו לידי, עליי ובתוכי בעבע בי כמו לבה שמוכנה להתפרץ מהר געש פעיל.
השענתי את ראשי על כתפו ומתחתי את גופי כך שהחזה שלי נע קדימה והישבן שלי נצמד לחלק הקדמי שלו בהתאמה מנסה לחוש את זקפתו המוכנה אליי. לא הייתי מגורה כך בכל חיי והייתי חייבת אותו עכשיו ולא שניה אחת מאוחר יותר.

לא ידענו מה יהיה מחר כשננחת בישראל, אבל את הלילה הזה אנחנו היינו חייבים לנצל עד תומו. שנינו הבנו את זה בזמן שתומר הפשיט אותי מהר ודחף אותי לשכב על בטני על המיטה ולאחר שהעיף את המזוודה שלי על הרצפה. ידיי היו פרושות על המיטה וחצי גוף שלי היה באוויר בין המיטה לגופו של תומר. תומר משך למטה את מכנסי הטרנינג שלו עד לקרסוליו וליטף את ישבני בסיבובים, מעריך כל לחי בנפרד ואז הוביל את זקפתו לפתח המוכן כל כך שלי ודחף בכל העוצמה את עצמו לתוכי. הגניחות שלנו התגברו עם כל רגע שעבר ובין גניחה לגניחה הקול של גופו מתנגש בגופי היה הרעש הכי מתוק לאוזניי באותם רגעים.
השיא שלי נבנה במהירות וידו ירדה לפתח שלי נוגעת בי באופן שהטריף אותי והפיל אותי היישר לגן העדן הפרטי שלנו והשיא שלו לא איחר להגיע. הוא נשכב על גופי שנחת על המיטה והמשכנו לשכב כך כמה דקות ארוכות, מסרבים להיפרד, לצאת מהמערבולת שיצרנו לעצמנו בחדר הקטן הזה ביחד.  ראשו מונח על הגב שלי ואצבעותיו מציירות אותי מחדש, מאיירות את הסיפור שלנו באופן מושלם.

לא רציתי לצאת מהמיטה הזו, מהחדר הזה, מהחלום שזה עתה נרקם והבטיח לי סוף סוף עתיד כל כך ורוד, סגול, כחול, צהוב, ירוק וכל שאר צבעי הקשת הכי יפה שניתן לתפוס ביום בו השמש יוצאת סוף סוף אחרי הימים הארוכים והגשומים.
"תבטיח לי שתתעורר ולא תלך ממני" התחננתי אליו והרגשתי את זרועותיו מחבקות אותי חזק כל כך שבקושי הצלחתי לנשום לכמה שניות. גם הוא למד ממישהו אודות תורת ה"לא מילולי" כי החיבוק שלו אמר לי בלי מילים "אני שלך לנצח".
נרדמנו באותו לילה כשאנחנו מחובקים וכך התעוררנו לבוקר חדש.

תומר לא סיפר לי מה היה בסיפור של ריקי ששכנע אותו לבסוף להחליט לתרום את אחת מהכליות  שלו לאביו, אבל רגע לפני שנפרדתי ממנו בכניסה לחדר הניתוח הוא אמר לי משפט שאזכור לעולם "אני יודע עכשיו למה באתי לעולם הזה, זה היה כדי להגן עלייך פעם ראשונה כשהיית ילדה ואחר כך להגן עלייך מעצמך. מה שלא יקרה מכאן הלאה את חזקה מספיק כדי להגן על עצמך. אני יכול להיות רגוע שאת מספיק חזקה להיות לבדך לא משנה איפה שלא תהיי או אני" .
"אתה רואה את המסדרון הזה?" הראיתי לו עם היד שלי והצבעתי על המסדרון מאחוריי. "אני אעמוד כאן ואחכה לך עד שתפתח את העיניים שלך אחרי ההתאוששות ואני לא עוזבת אותך עד שאחד מאתנו יעצום את עיניו אחרי המאה עשרים שלנו ואחרי שכבר יימאס לנו אחד מהשניה, שמעת את זה?!" אמרתי לו את זה וניגבתי את דמעותיי ונישקתי אותו בפה דקות ארוכות עד שהאחות ביקשה להכניס אותו פנימה לחדר הניתוח.

לא ראיתי את אביו נכנס לפניו ולא ממש עניין אותי. ידעתי שהניתוח לא מאד מסוכן, למרות שתמיד יש סכנות אפשרויות גם במהלך הניתוח וגם אחרי. לא הסכמתי לשבת שניה אחת בכל השעות שעברו, גם כשהגב שלי כבר כאב והרגליים שלי עמדו לקרוס.
ריקי, אמא שלו והילה ישבו בספות ליד וניסו לשכנע אותי לשבת מדי פעם, אך לשווא.

הבטחתי לתומר ואלוהים יהיה עדי, אני אעמוד במילה שלי ואחכה לו כאן בעמידה במסדרון הזה עד שיפקח שוב את עיניו היפות.

https://youtu.be/jwKMkcdJ624

מערבולת - פרק 21

יש משפטים שנשארים איתי לעולם, בעיקר עצות מאמא שלי כשהייתי קטנה, כמו ,"כבדהו וחשדהו אבל יותר חשדהו" ועוד דברי חוכמה שהעניקה לי ועל פיהם פעלתי רוב חיי. שום דבר לא הכין אותי למשפטים ששמעתי מתומר ביממה האחרונה ואם הוא היה אומר אותם לפני חודש, סביר להניח שהייתי בורחת הכי רחוק שרכב, סירה או מטוס היו יכולים לקחת אותי.
אתמול הכל התחיל להיות שונה ואפילו קרני השמש שהציצו עליי מבעד לוילון לא עצבנו אותי כמו ביום רגיל. העובדה שלאורה ווילי כבר יצאו לעבודה או לימודים כשקמתי הפכו את הרגעים שלי לבד למשהו שאני לא הייתי רגילה להרגיש – בדידות.
לא זוכרת יום שבו הרגשתי בדידות, גם כשהייתי בטרק לבד בטקמנדו או ביומיים התבודדות בפונה בהודו. תמיד הייתי גאה בעובדה שאני יכולה לסבול את עצמי כל יום כל היום עד סוף חיי, אבל עכשיו משהו השתנה בי. אני מאשימה את תומר. הצורך שלו להגן עליי זה משהו שלא הכרתי מחוץ לביתי ולמשפחתי, שם תמיד חשתי בטוחה. הוא נתן לי להרגיש כאילו אני האוצר הכי חשוב בעולם מבחינתו.
"למה לא הערת אותי?" לחש לי באוזן בקול מחוספס משינה וידו נעה על בטני מלטפת אותי ועולה לאט ובביטחון מלא לכיוון החזה שלי.
"כי ניסיתי לחשוב לרגע אחד בשקט בלי שמשהו קשה נעים תקוע לי בין הרגליים שלי" עניתי בעוקצנות שזיכתה אותי בנשיכה בכתף.
"אאוץ" צעקתי וצחקתי בו זמנית. לא זכרתי מתי הייתי כל כך מאושרת עד טמטום בפעם האחרונה. כל דבר הצחיק אותי מרגע שהוא נחת במיטה שלי. במיטה שלי, שזה בכלל חידוש שעוד לא התרגלתי אליו.
"זה היה על זה שלא הערת אותי והבא יהיה על זה שכל הלילה משכת ממני את השמיכה והיה לי קר" רטן ונשך אותי שוב באותו מקום.
"איי, אמרתי לך שאני לא רגילה שמישהו ישן איתי במיטה. תראה את עצמך כיחיד סגולה בכל העולם הזה שזכית לישון לצדי במיטה כל הלילה" צחקתי וליטפתי את כתפי הפצועה.
"האמת היא שלא ממש ישנו הרבה הלילה" הוא לחש לי שוב בקול הזה שיכול להוביל רק למקום אחד שרציתי לא פחות ממנו. שלחתי את ידי לעבר איברו שכבר עמד איתן וליטפתי אותו מלמעלה עד למטה כמה פעמים לפני שהחלטתי לשחק איתו מחבואים ונעלמתי מתחת לשמיכה ובין רגליו.
השמיכה נמשכה במהירות שיא מעל גופי המוסתר והרמתי את מבטי מופתעת, רגע לפני ששקעתי למנה הראשונה שלי הבוקר. "אני לא מעונין שתיחנקי לי שם בלי אויר, יש לנו, מספיק בעיות לא פתורות מול רשויות החוק" הוא אמר לי וחייכתי כי שום דבר לא יכל להרוס לי את חטיף הבוקר שלי.
העברתי את לשוני על איברו הנפוח, מגרה אותו בליקוקים סדורים מלמעלה בקצה ועד בסיסו ולא פוסחת על ביצי הפסחא שלו. "אני לא רוצה למות אף פעם בגללך, כי הגעתי איתך כבר לגן עדן ומי יודע מה מחכה לי בצד השני" אמר בקושי, בזמן שהתחלתי להשתתף באיברו בתחרות אכול ככל יכולתך. הוא תפס בראשי בשתי ידיו מוביל אותי לקצב הדרוש לו. הרגשתי אותו מתקרב לשיא שלו מהר מדי והפסקתי בבת אחת משאירה אותו לא מסופק ומאוכזב.  הבעת פניו עם השאלה הוחלפה מהר בתענוג חדש כאשר התיישבתי עליו, רוכבת על גלי האושר שהתחילו להצטבר בבטני התחתונה וסביב כפתור ההפעלה שלי שלא היה זקוק ללחיצות מיוחדות בשלב הזה כדי לגרום לי לצרוח. זה לקח כמה שניות נוספות בשבילו להצטרף אליי לגניחות  משולבות שיצרו את הסימפוניה המושלמת.
נשארתי שכובה כשהוא בתוכי וראשי על חזהו שעלה וירד מההתרגשות והמאמץ. שכבנו כך כמה דקות בשקט, נהנים מהביחד החדש שלנו.
"אני לא רוצה להפריע לרגע הזה, אבל אני ממש חייב לשירותים" הוא לחש ואפילו זה הצליח להצחיק אותי. התגלגלתי ממנו ונשכבתי על הגב שלי חשופה לעיניו במלוא מערומיי ומבטו לא מש מגופי עד לשניה שהוא נעלם לשירותים הצמודים לחדר השינה. בזמן שהוא התפנה שכבתי על המיטה עם החיוך המטופש ביותר שהיה לי ושתמיד שנאתי לראות על חברותיי. צלצול הנייד שלו הפר את הדממה והשלווה שמזמן לא חשתי בה ולרגע אחד קיוויתי שמי שזה בצד השני, שרק לא יפר או ישנה דבר ממה שאני חווה עכשיו.
חלומות בצד אחד ומציאות בצד השני כי ברגע שרק הצצתי בשם המתקשר לבי צנח וכמעט והתרסק. "האבא הדפוק שלי- לא לענות לעולם".
"מה קרה לך? למה את בוכה?" צעק בדאגה תומר שבדיוק יצא מהשירותים והתקרב אליי. מבטו ננעל על הטלפון שלו בידיים שלי ומשום מה זה רק הלחיץ אותו יותר לפי מבטו המופתע. "מה ראית שם?" שאל.
הרמתי בידיים רועדות את הנייד שלו ועל המסך הופיע שיחה אחת שלא נענתה עם המילים שהצליחו לערער אותי ולהחזיר אותי למקום אפל בחיי שלא ידעתי על קיומו עד מכתבה של אמי ביום קבורתה.
"אני לא מאמין שהוא העז להתקשר אליי אחרי שהוא ראה שלא עניתי לו אתמול להודעה שלו" תומר התעצבן וזרק את הנייד שלו לעבר הספה הרחוקה. הוא הרים את ראשו ומשראה את מצבי מיהר אליי ואסף אותי לחיבוק חזק.
"אל תבכי אמה, אני מבטיח לך שהוא לא יפגע בנו יותר. בגלל זה לא עניתי לו. אני לא יודע מה בכלל הוא רוצה ממני. הוא שלח לי אתמול הודעה ובגלל זה הייתי נראה לך עצבני כשבאתי לאסוף אותך. אני לא מתכוון לענות לו בכלל" אמר בכעס.
"מה הוא רוצה ממך פתאום אחרי כל הזמן הזה?" שאלתי, סקרנית לדעת מה השתנה בחייו של תומר שעורר את אביו לפנות אליו. ידעתי שהקשר ביניהם נותק כשתומר היה בן שש כשחזר לאמו וקיוויתי בתוך לבי שהוא מת מזמן.
"אני לא יודע, הוא רק כתב לי שהוא מחפש אותי בעניין של חיים ומוות" הוא ענה לי לתוך שיערי, מלטף אותי ומנחם את שנינו מהזכרונות הכואבים שלו ומהסיוט של הזכרון המודחק שליווה אותי בשנתיים האחרונות.
לאחר כמה דקות של בכי טוב וחיבוק שהייתי זקוקה לו כמו לאויר לנשימה השתחררתי ממנו וקמתי על רגליי. ניגשתי לטלפון שלו שהיה זרוק על הספה ומכוחות שלא ידעתי שקיימים בי, הרמתי אותו והחזקתי אותו מול פניו של תומר.
"אני חושבת שכדאי שתבדוק מה קרה פתאום אחרי כל השנים האלה ואז תסביר לו יפה שייעלם לחור ממנו זחל החוצה". אמרתי מהר לפני שאתחרט.
"מה פתאום! אין סיכוי, אני לא מדבר עם החלאה הזה אחרי הדרך שפגע בכולנו, כולל אמא שלי ולהזכיר לך שגם באחותך ובאמא שלך" הטיח בפניי.
הבנתי אותו וגם אני לא רציתי את מה שהצעתי לו, אבל מהנסיון שלי בחיים, דברים כאלה לא נעלמים מעצמם. עד שהגעתי למקום קצת יותר רגוע בתקופה האחרונה, לא רציתי לקלקל את זה כשברקע יש עניינים לא ידועים לא פתורים.
"קח את הטלפון, שיחה אחת ותסגור את כל הסיפור ומשם נוכל להתקדם" דחפתי את הנייד לידו.
"שיחה אחת" תומר אמר וחייג חזרה למספר שלא חייג אליו מעולם, אבל היה אחראי לכמעט כל רגע עצוב בחייו עד גיל שש.
תומר שם את השיחה על רמקול כדי שאשמע וכל כך אהבתי את הדרך שבה בחר להכניס אותי לחייו ולשתף אותי בפתיחות בכל דבר. פניו היו חתומות, אבל רגלו שקיפצה סיפרה את כל סיפורו.
"הלו תומר, מדברת ריקי אשתו של אביך, אתה שומע אותי? אביך במצב מאד קשה בבית החולים מאז אתמול. מצבו התדרדר ואתה היחיד שיכול אולי להציל את חייו, הוא זקוק בדחיפות לתרומת כליה, אתה התקווה האחרונה שלו" אמרה אשה מבוגרת בקול מודאג ובוכה בצד השני של הקו.
תומר ואני הבטנו אחד בשניה מופתעים ולא יודעים מה עושים הלאה.

מערבולת – פרק 20

תומר

הילה צדקה בכל מה שאמרה לי בשיחת הטלפון באותו בוקר וראיתי את זה מתרחש מול עיני בדיוק כפי שהיא תיארה לי. אין ספק שהיא הכירה היטב את אחותה.
אמה היא אכן מסוג האנשים שרק כשהם קרובים לאבד משהו הם רוצים אותו יותר. לי לא היה ספק שאני רוצה אותה וראיתי בה בדיוק את מה שאני מחפש. הנפש החופשייה שלה והציניות שלה קנו אותי ברגע הראשון ואני אעבוד על כך כמה שצריך כדי להשיב לה את אותו חיוך ממזרי שיש לה שניה אחרי שהיא מבינה שקלעה למשפט עוקצני במיוחד שהעביר מסר קטלני לצד השני.
לאמה היתה תכונה אחת בעייתית שהיא חייבת לפתור אותה – היא תמיד מצליחה להסתבך בבלאגן וכאן אני נכנסתי לתמונה מבחינתה. בחורה יפה עם פה גדול ורגליים ארוכות, מזמינים בעיות וכנראה היא היתה צריכה גבר עם כתפיים רחבות מספיק כדי שיהיה לה על מה ליפול אחרי כל פעם כזו. הייתי תמיד בעד שיווין בין גברים לנשים, אבל הרבה מהצרות של אמה היו נפתרות אחרת אם היתה מתלווה למישהו שישמור עליה.
החוצפה שלה מצחיקה, אבל הגבולות שלה מטושטשים והיא סמכה יותר מדי על אנשים זרים. קיוויתי שאחרי מה שקרה לה בימים האחרונים היא כבר תבין שהיא צריכה לקבל החלטות באופן שונה ממה שנהגה עד כה.
לפי הילה הייתי צריך לחכות כמה שעות לפני שאני מתקשר אליה שוב ומגלה דאגת "אחים" כלפיה. לטענתה אמה תעשה הכל לא לאבד אותי, אם היא באמת תרצה אותי וזה "אם" אחד גדול מבחינתי. פחדתי לסמוך רק על הילה וביקשתי מלאורה לשתף איתי פעולה, כך שאמה לא תקבל רעיונות לא רצויים.
בבוקר שלמחרת  קיבלתי את השיחה המיוחלת. "הי, "אח", בא לך ללוות את "אחותך" לטיול רגלי קצר בשמש?"
עשרים דקות זה כל מה שנדרשו לי כדי להגיע לדירה של לאורה ולאסוף את אמה לטיול רגלי שבו התכוונתי לנסות ולפתוח איתה שיחה נוקבת לגבי עתידה שמן הסתם ישפיע גם על עתידי.
דקה אחת בלבד לפני שיצאתי מהרכב השכור שלי כדי לקפץ לעבר עתידי, קיבלתי הודעה בנייד שעדיין לא הבנתי את משמעותה, אבל ידעתי מי היה שולחה.
"בני, אני חייב להיפגש איתך בדחיפות ברגע שתחזור לארץ. אני יודע שעבר הרבה זמן, אבל אני חייב את עזרתך. זה עניין של חיים ומוות!".
לא האמנתי מאיפה היה לו את החוצפה ליצור איתי קשר אחרי כל כך הרבה שנים ועוד לקרוא לי "בני" כאילו שרק עברו כמה ימים מאז שוחחנו לאחרונה ולא מעל עשרים שנים.
לא עניתי לו וניסיתי למחוק את ההודעה הזו בינתיים ממוחי ולהמשיך בתוכניותיי עם אמה. אני לא אתן הפעם לעבר להפריע לי עם עתידי.
דפקתי על דלת הכניסה לדירה והופתעתי לראות אותה לבושה בשמלה קייצית לבנה ונעלי עקב סגולות. היא נראתה כל כך רעננה, כמו פרח אביבי שזכה לנשיקת מלאכים. שיערה היה אסוף ואיפור קל עיטר את פניה. כל כך שונה מהבחורה שהשארתי כאן אתמול אחר הצהריים.
"בוקר טוב לך" התקרבתי אליה ונישקתי את הלחי שלה מסניף את הריח הרענן של הבושם הטרי על עורה. "את נראית מדהים אמה" לחשתי לה באוזן.
"תודה גם אתה לא נראה רע מדי" היא ענתה לי והלחישה שלה עוררה בי את כל היצרים שניסיתי להדחיק כדי להמשיך את ההצגה ההכרחית שלי מולה, זו שאמורה לסייע לי לזכות בלבה בסופו של התהליך.
ראיתי תיק קטן שהיה מונח לרגליה ולרגע נבהלתי שהיא שוב בורחת ממני ליעד אחר. היא כנראה זיהתה את הבהלה בפניי ומיד הבהירה "אני צריכה שתחזיר אותי אחר כך לדירה שלי על המים. אני כבר מסוגלת לחזור לשם עכשיו שאתה כאן. גם ככה אני עוזבת אותה בקרוב".
"עוזבת לאן?" שאלתי בחרדה.
"אני שוקלת לחזור חזרה לארץ להתאפס קצת ולעבוד כדי לחסוך כסף לנסיעה הבאה שלי לאוסטרליה" אמרה והשפילה את עיניה.
"יש לך את זה ביותר רחוק כדי לברוח ממני?" שאלתי בציניות.
"למה אתה חושב שאני רוצה לברוח ממך? אני טיילתי בעולם הרבה לפני שפגשתי אותך, אתה כבר יודע את זה עליי לא?! סטוקר" ענתה לי בקריצה וחיוך קטן בזמן שחלפה על פניי והתקדמה לעבר מכוניתי.
הנהנתי בראשי והבנתי שזכיתי לעוד כמה שבועות או חודשים עד שהיא תברח ליעד הרחוק ביותר מבחינתי. הזמן היה לטובתי כעת, אבל האתגר עדיין הולך להיות קשה והמעמסה החדשה במוחי מההודעה של אבי לא הניחה לי. שתקנו כל הדרך לדירתה וראיתי שהיא מנסה מדי פעם לפתוח בשיחה איתי ולא בטוחה איך. 
ברגע מסוים בנסיעה היא פתאום שאלה אותי "מה קורה איתך תומר, מהרגע שהגעת אליי אני חשה שמשהו עובר עליך. אם אתה כועס או עצבני עליי זה הזמן להגיד לי".
עצרתי את הרכב בצד במקום הראשון שיכולתי והסתובבתי לכיוונה עם גופי כך שאשב מולה וגם היא עשתה בדיוק אותו דבר והעיניים שלי שוטטו על גופה, שדיה, פניה, שיערה וחזרה לעיניים היפות והחכמות שלה שתמיד עצב ניבט מהן. לקחתי אויר לקראת מה שהיה לי לומר לה, "אמה אני יודע שהבטחתי לעצמי ולך שאחכה עד שאת תהיי מוכנה בקצב שלך לקבל אותי לחייך בדיוק באופן שאני רוצה כבר מזמן, אבל אני פשוט לא מסוגל לחכות יותר, זה חזק ממני" תפסתי את לחייה והתקרבתי אליה בהפתעה לשפתיה ונישקתי אותה כך שתבין ששום "אח" לא מנשק כך. לשוני נדחפה לפיה מאלצת את לשונה ללטף את לשוני לריקוד טנגו מהיר ומתוק.
אחרי שהצלחתי להתנתק ממנה כדי לקחת אויר החזקתי את לחייה הסמוקות וראיתי ניצוץ חדש בעיניה המופתעות "אני לעולם לא אוכל לכעוס עליך אמה, אני מאוהב בך כל כך שהלב שלי כואב פיסית ממש, בכל רגע שאת לא לידי. הגוף שלי מתחנן למגע שלך גם כשאת עשרות אלפי קילומטרים ממני, הוא זועק את זה כבר שנים, עוד לפני שבכלל ידעתי, שאת היא זו שהוא זועק אליה."
עצרתי כדי לקבל אומץ נוסף למילים שכמעט נחנקתי מההתרגשות שבחשיפתן בפעם הראשונה מולה בקול רם וראיתי הפעם דמעות בעיניה שהתחילו להרטיב את לחייה. לא היה לנו צורך באותו רגע במילים יותר. רציתי להגיד עוד כל כך הרבה מילים, אבל לא רציתי לדבר יותר,רציתי רק לנגוע ולהרגיש אותה קרוב אליי.
"לדירה שלך, עכשיו!" לקחתי פיקוד והנעתי חזרה את הרכב, נוסע כמו משוגע כל הדרך ועוקף כל רכב אפשרי ולא רואה בעיניים.
"וואו, מישהו כאן ממש ממהר לאנשהו" אמה אמרה וצחקקה. הבטתי בה לרגע ואז יד אחת שלי עזבה את ההגה ושלחתי אותה על הירך שלה, מרים את שמלתה עד קו התחתונים וחושף את ירכיה המושלמות.
"את רואה את הרגליים האלה? תוך עשר דקות גג הן רועדות כמו שלא רעדו לך מעולם. ובקטע טוב כמובן" אמרתי לה והצחוק שלה הפסיק מיד, היא עצמה את עיניה וראשה נצמד למשענת הראש של הכסא שלה בזמן שהיד שלי קיבלה חיים משלה וליטפה על התחתונים שלה בדיוק באמצע על הקו שמוביל לפנינת האושר שלה.
"אתה לא מכיר דרך קיצור לדירה שלי?" היא אמרה בגניחה.
"הפעם אין קיצורי דרך. הפעם אנחנו הולכים כמה שצריך כדי שזה יהיה מושלם ועל המיטה שלך כמו זוג נורמלי, כמו שמגיע לנו" אמרתי לה והיא רק הצליחה להסכים איתי עם ראשה שעלה וירד.
החניתי את הרכב לצד המדרכה קרוב לדירה שלה ומשכתי אותה בידי במהירות לכיוון הדירה.
"מפתח" פקדתי עליה והגשתי את כף ידי החופשיה,  מחכה למפתח המיוחל בדרך לרגעים של הנאה צרופה וקרובה.
"כן המפקד" היא הצדיעה לי ומיד פשפשה בכיסה והוציאה את המפתח והניחה בכף ידי.
ברגע שהדלת נפתחה כך נפתחו ונפרצו כל המחסומים בינינו. רצנו שנינו כמו אחוזי אמוק לחדר השינה שלהפתעתי היה מסודר ונקי ללא זכר מהיום הארור ההוא, עליו רק שמעתי מלאורה בטלפון.
הבגדים הוסרו תוך שניות והנחתי לעצמי להתפעל מכל חלק בגופה לעוד כמה שניות לפני שאתנפל עליה כמו טרף. לרגע הכל הפך להיות כמו בהילוך איטי. עמדנו קרובים אחד לשני והשכבתי אותי על גבה על המיטה והרגשתי שדווקא את החלק הזה אני רוצה לעשות לאט ובסבלנות הראויה.
https://youtu.be/450p7goxZqg

"מערבולת" –פרק 19

המבט של תומר ברגע שנכנס לחדר בדיוק ברגע שחיבקתי את וילי כמעט שבר את ליבי. זה לא היה מבט של קנאה אובססיבית מהסוג המפחיד כמו שראיתי בפניהם של גברים שהכרתי. מבטו שידר משהו אחר לגמרי, זה היה מבט של גבר  מאוכזב ושבור וכל מה שרציתי באותו רגע היה לצעוק לו, שזה רק היה רק חיבוק, ללא משמעות מעבר לכך, אבל לא הייתי מסוגלת אפילו ללחוש לו את זה.
איך זה ייתכן שגם אחרי כל מה שהוא אמר לי ועשה למעני, אני עדיין מפקפקת ברגש הזה שכל העולם תר אחריו בכל מקום אפשרי? הכרתי אהבת אם ואהבת אב שלא היה באמת שלי מעולם ואפילו אהבת אחות וחברה. לא הצלחתי לאהוב פעם אחת גבר משלי ותהיתי אם הבעיה נעוצה בניסיונות כושלים מצדי ומצדם או שפשוט לא האמנתי בכך שזה באמת קיים שם עבורי.
לא הייתי מסוגלת להתמודד עם השריטה העמוקה הזו, לא היום, לא כשאני במצבי הנוכחי. השארתי את "הבעיה" הזו לימים בהירים יותר ולא לסערה שחולפת מעל ראשי ומסרבת לחלוף מהרגע הנורא בחיי בו אמי נפטרה.
נקודת האור בתקופה הזו היתה תומר, את זה אני כן הייתי מסוגלת להגיד ואפילו אמרתי בקול ללאורה ולוילי. הם כמובן טענו שאני מטורפת אם אני לא רואה כמה אהבה ואכפתיות הגבר הזה מפגין כלפיי וכמה שהוא רציני כלפיי.
יש דברים רבים בחיי שלא ידעתי להסביר לאחרים בעיקר בגלל שהם מורכבים מדי להסבר, אפילו ואולי בעיקר לעצמי.
"תודה" היתה המילה שאספה באותו רגע את כל תחושותיי כלפיו וכמו סכר שעלה על גדותיו, הנחתי לצונאמי הדמעות שלי להציף את לחיי ולא היה דבר שהכין אותי לתגובתו של תומר לכך. "תודה לך" הוא אמר לי ואסף אותי אליו.
על מה הוא הודה לי?!, על שנחטף ועבר שרשרת בעיות ועדיין מצא את הזמן לעזור לי עם עורכת הדין ואפילו עדכן את משפחתי בארץ. מה זה הדבר המושלם הזה? ואיך הוא מתאים לאחת כמוני שהיא ההפך מכך?
יכולתי לחשוב על כל כך הרבה סיבות לברוח ממנו בצרחות למדינה הבאה שלי בתור, על אף שהייתי סחוטה ובכלל לא הייתי מסוגלת ללכת אפילו שני צעדים.
"אני לא יודעת מה להגיד לך או מה לעשות איתך עכשיו שאתה סוף סוף כאן?" אמרתי בכנות מלאה והבטתי בעיניו.
ראיתי את מבטו מלא השאלות והייתי חייבת לנסות להבהיר את עצמי, כך שלפחות אחד מאתנו יבין מה אני רוצה לומר.
"תומר, אתה יודע שאני ציפור דרור, נפש חופשייה, פרפר מעופף או איך שלא הגדירו אותי ואני לא בטוחה אם אני כבר מוכנה למשהו יציב או קבוע בחיי בשלב הזה. לעומת זאת, אני חושבת שאתה כבר מוכן לשלב הטבעת, השמלה והדירה עם שלושה חדרים ובה חתול וכלב ובקרוב גם ילד או שניים. תתקן אותי אם אני טועה?"
הוא הביט  בי במבט רציני ואז חיוך קטן עלה על פניו העייפות מדי "אמה יקירתי, הלכת רחוק מאד ונראה שאת לא מכירה אותי כל כך כמו שאת אוהבת לחשוב. אני באתי בעיקר כדי לראות מה קורה איתך כי אני דואג לך ובכל זאת אנחנו כמו סוג של משפחה, אפילו היינו אחים לכמה חודשים, לפי המכתב של אמא שלך. את יכולה להירגע, אני אעזור לך להתאושש ואחזור לענייני ונמשיך להיות חברים טובים."
הבטתי בחשדנות בעיניו, מנסה לחפש את מה שנשמע כל כך לא אמין בעיניי מהבחור הכי אמין שאני מכירה, אבל הוא הקשה עליי מאד עם עקשנותו שלדבריו יש תוקף.
"אחים הא?!" אמרתי לו והתנתקתי מהחיבוק שלו, מסתכלת עליו בהפגנתיות כלא מאמינה. המבט שלו בכניסה שידר משהו אחר ממה שהמילים שיצאו  עכשיו מפיו ניסו לתאר.
הוא התרומם מהמיטה ופנה לכיוון הדלת ורגע לפני שיצא מהדלת הסתובב אליי ואמר " עכשיו אני גם אהיה אח טוב בשבילך ואביא לך מהאוכל שאני מריח שמתבשל במטבח כדי שתאכלי משהו, נראה כאילו ירדת במשקל יותר מדי בימים האחרונים."  הדלת נסגרה ואז הפלתי את עצמי על הכרית והרמתי את שתי ידיי מעל ראשי, מנסה להבין מה הפריע לי כל כך במילה "אח" שהוא זרק בקלות לחלל שבין שנינו.
אחרי כעשר דקות בהם הספקתי לתת לעייפות הכללית שלי להכניס אותי למצב נמנום שמעתי את הציר החורק של הדלת לחדרה של לאורה, שהתנחלתי בו ביומיים האחרונים. פקחתי את עיניי ומולי עמד תומר עם צלחת פסטה שהריח שלה הזכיר לי את הפסטה המדהימה שהילה היתה מכינה לי לפי בקשתי בכל פעם שהגעתי לארץ לביקור.
התיישבתי על המיטה בישיבה מזרחית ותומר נעצר במקומו באמצע הליכה ורק לאחר שעקבתי אחרי מבטו קלטתי שהוא הבחין בכך שישבתי עם חולצה ארוכה ותחתונים בלבד לגופי. הוא ניער את ראש ונראה כמו מישהו שמנסה להעיף החוצה את המראה שראה כרגע. חייכתי במבוכה וכיסיתי את גופי עד מותניי עם השמיכה הדקה. תומר התקדם לעברי והתיישב לידי על המיטה. הוא דחף את המזלג לתוך הקערה שהאדים ממנה הוכיחו מעל הכל שהכנתה הסתיימה ממש לפני מספר דקות . כשהוציא את המזלג מהקערה הוא היה מלא בפסטה הארוכה ותומר נשף עליו מספר פעמים כדי לקרר אותה והגיש לי אותו קרוב לפי, ממתין שאפתח אותו ואקבל לתוכו את הפסטה.
מבטו נע בין עיניי לפי שלעס את הפסטה ביסודיות והבחנתי איך הוא בולע את רוקו בכל פעם ומנסה להחזיר מהר את מבטו לצלחת.
אחרי כמה סבבים כאלה הנחתי את כף ידי על זרועו, מסמנת לו כי שבעתי.
"זהו, סיימתי, אני מלאה תודה" אמרתי לו ונשכבתי בחזרה על גבי במיטה.
"אכלת ממש מעט, את חייבת להתחזק" הוא ענה לי בקולו המודאג.
"תומר, אחי היקר, תודה על הדאגה, אבל אני ילדה גדולה ויודעת מתי אני רעבה ומתי אני מלאה" אמרתי לו בקריצה.
תומר חייך והניח את הצלחת על השידה לידי ונשק לי נשיקה עדינה במצח והבנתי כמה המצב הזה של משחקי "האחים", לא מתאים לנו כשברור כשמש, כמות המשיכה העזה בינינו שאף אחד מאתנו לא יכול להתכחש אליה.
הרמתי את ראשי ושפתיי פגשו את שפתיו לנשיקה רופפת שנמשכה שניות ארוכות ולא התפתחה מעבר לכך, על אף שחיכיתי וקיוויתי ליותר.
מוזר כמה מהרגע שתומר נכנס לחדר וחזר לחיי פתאום, הצלחתי להדחיק את כל הזכרונות הטריים והקשים של מקס, כאילו התקיימו בחיים אחרים. הבנתי מזמן שלמוח שלי יש יכולת כזו, אבל היום זה קיבל מימד אחר, פחות הדחקה ויותר מעין נחמה שלוקחת את כל הזכרונות הרעים שלי ועוטפת אותם בצמר גפן, מגן על לבי מלהישבר שוב ושוב.
"אני חושב שכדאי שאלך להתרענן ואחזור לבקר אותך מאוחר יותר. תנסי לצאת קצת מהמיטה, אפילו השמש יצאה לכבודך אז תכבדי אותה חזרה בנוכחותך בחוץ טוב?" הוא אמר לי, מתעלם בהפגנתיות מהרגע המיוחד שעבר בינינו.
נשארתי פעורת פה, מרגישה שרעב חדש מתפתח בקרבי ולא לפסטה הטעימה, כי אם לטעמו המיוחד של הגבר הזה, שדוקא כעת מתרחק, מתקרר ועומד בפיתוי שנקרא אני.
לא רציתי לשדר לו משהו שאני לא יודעת עדיין לקרוא לו בשם, אבל היה חשוב לי להשאיר
אותו עוד קצת לצידי כי שאוכל להוכיח לו שיש לי חתיכה  קטנה ממני להעניק לו.
הוא עמד לצאת מהדלת וצעקתי לו "חכה". קמתי לאט מהמיטה בדיוק כפי שאני ועצרתי אותו עם ידי על כתפו. הוא הסתובב אליי וראיתי שוב את הרעב בעיניו, שרפרפו על גופי בדממה שנוצרה בינינו בשניות עד שהחלטתי לדבר.
"תומר, אני לא יכולה להבטיח לך את העתיד שלי שנמצא בערפל תמידי, אבל אני יכולה להעניק לך חלק מההווה שלי שהחזאי הבטיח בו שמיים בהירים ושמש נעימה" עצרתי את דבריי והנחתי לעיניי להמשיך משם.
הוא הביט בי במבט שאמר תשוקה, אבל השתמש במילים מעודנות יותר "כמי שהיה שם בעברך ומבין את המעצורים שלך, אני רוצה להיות יחד איתך בהווה שטוף השמש המלטפת, אם רק תתני לי". הוא סיים את דבריו כשכף ידו מונחת על הלחי שלי,מלטפת אותה באגדלו החמימה. מצאתי את עצמי מניחה את ראשי בהמשך ללחי שלי עמוק לתוך כף ידו.
הוא ניסה להתנגד בשעה האחרונה לדבר הזה שמתפתח כאן בינינו, כמו אדם שאיבד את אמונתו, כמוני כמי שלא האמינה בכך מההתחלה. הוא הסיר את ידו מהלחי שלי ויצא מהחדר, מותיר אותי לבדי בחדר, חושבת על מה שקרה כאן הרגע, מנתחת עבור שנינו את המצב כפי שאני מבינה אותו.
הבנתי באותו רגע שזה ייקח לנו קצת זמן, אבל שנינו נצטרך להתגבר על המעצורים, המחסומים, השריטות והקשיים של כל אחד מאתנו בנפרד ושל שנינו ביחד. זה לא מספיק לרצות להיות שלו וזה לא מספיק לו להיות שלי. בתוך תוכנו המפלצות המכוערות שלנו עושות הכל כדי להרחיק ולדחוף אותנו אחד מהשניה וזה תלוי בכוחות אחרים שנצטרך למצוא מתוכנו כדי להתקרב.
קיוויתי שאף אחד מאתנו לא יוותר לעצמו לפני שנגיע לאמצע הדרך של שנינו וניפגש שם רחוק מכל מה שמפריע לנו בעברנו ונביט בבטחה בעתיד.
https://youtu.be/xwjwCFZpdns

מערבולת – פרק 18

תומר
בכל פעם שעליתי על מטוס בחמש השנים האחרונות במסגרת העבודה שלי, עליתי חדור מטרה אחת בראש. המטרה היתה ליישם את מה שהוגדר לנו מהיום הראשון בקורס המאבטחים של "אל על", "להגן על נוסעי חברת התעופה הישראלית הגדולה של המדינה - באוויר ובכל מחיר".
היום עליתי בפעם הראשונה על המטוס העצום והיפה הזה עם מטרה אחרת והפעם לא רק בראש, אלא גם בלב. הפעם המטרה היתה להגיע לאמה, להגן עליה, לאחר שאכזבתי אותה בפעמיים האחרונות, כשלא הייתי לצידה ולדאוג שלעולם לא תהיה פעם שלישית.
בזמן הקצר שהייתי איתה, למדתי להכיר אותה, את העקשנות שלה, הציניות שלה, וגם את השריטות שלה. גיליתי דבר אחד חשוב בימים האחרונים- אני אוהב כל אחת מהשריטות שלה ואני מוכן לעזור להיות זה שממלא את הרווח שבין השריטות של אמה לאמה עצמה.
היא עקשנית וכך גם אני, היא אוהבת לטייל וכך גם אני והיא אהבה את אמא שלה יותר מהכל וכך גם אני. יחד אנחנו ננצח את השדים שנוצרו אצלנו על ידי נסיבות החיים. הבטחתי לעצמי להיות האביר שלה לנצח ואני אתחיל להוכיח לה את זה מהיום.
לא היה פשוט לשמוע את מקס מדבר אליי עליה ככה, גם אם ידעתי בתוך תוכי שהיא עדיין לא היתה שלי, בעיניה, כשהיא עזבה חזרה לאמסטרדם.
לאחר ששוחררתי מ"המיני חטיפה" שחוויתי על המטוס אחרי שנחת, הייתי צריך לשמוע מחברה שלה לאורה שהיא נעצרה על הריגתו בשירותים ציבוריים של מסעדה, לאחר שניסה לאנוס אותה בפעם השניה ביומיים. מזלי שהקיר שפגש מקרוב את אגרופי, היה עשוי מגבס ולא מבלוקים, אחרת היא היתה רואה אותי בעוד שעתיים עם גבס בשתי ידיים. חמש מאות היורו ששילמתי למלון על הנזק שנגרם לקיר שלהם היה שווה את המחיר של הוצאת הכעס והתסכול שלי, על כך שלא הקשבתי ללב שלי ולקחתי את הטיסה הזו למינכן במקום להגיע לאמסטרדם. על הטעות הזו שלי אני אשלם כנראה כל חיי ולצערי גם אמה.
רק עוד שעתיים עד שאראה אותה ואחבק אותה חיבוק שיימשך לנצח, בין אם היא תרצה בכך או לא. הפעם אני לא אניח לה לברוח לארץ או הרפתקה אחרת, לפחות לא בלעדיי.
עורכת הדין ששכרתי לה היתה הטובה ביותר שהכסף שלי יוכל היה לממן בהתראה כה קצרה בזמן שאני במדינה אחרת. המלצתו של חברי ירון שמתגורר כבר שלוש שנים באמסטרדם, התגלתה כהמלצה טובה ואמה שוחררה ממעצר הבית שהיתה בו ביומיים האחרונים מלבד לצאת לחקירות מלווה בשוטרים כמו פושעת. שנאתי את זה שהם נתנו לבחורה שכמעט נאנסה על-ידי שוטר שלהם את היחס המשפיל הזה. מעניין אם היא לא היתה תיירת, מה היה היחס שלהם למה שמקס ניסה לעשות לה פעמיים?!
עדכנתי את הילה, אחותה של אמה בכל מה שקרה והבטחתי לדווח לה מה מצבה של אמה אחרי שאפגוש אותה פנים מול פנים ולא רק מהדיווחים של לאורה. אמה לא היתה מסוגלת לשוחח איתי בטלפון ביומיים האלה ואני לא יודע אם זה בגלל הפעם ההיא שהיא שכבה עם מקס מרצון או בגלל הפעמיים שזה כמעט נכפה עליה והבושה שלוותה בכך? העובדה שנאלצה להרוג אותו, גם אם התכוונה רק לפצוע אותו כדי לברוח, טרם שקעה בתודעתה עד הסוף ואת זה הבנתי מעורכת הדין שלה. העדות של לאורה היתה קריטית והובטח לה כי הדבר לא יפגע בסיכויה להמשיך וללמוד עד סיום השנה. כל הסיכויים היו שעד מחר השופט יחתום על הסרת צו מעצר הבית שלה ויסגרו את התיק עם הראיות שהיו בידיהם.
"הי תומר, אפשר להציע לך משהו חם לשתות לפני שאנחנו סוגרים את המטבח ומתארגנים לנחיתה?"
"לא תודה רונה, אני מסודר" עניתי לדיילת החדשה שהכרתי בטיסה הלוך למינכן וכעת גם היא עברה לטיסה לאמסטרדם. היא שמעה על כל מה שקרה לי ועל הסיפור של אמה. הם כולם שמעו על זה ותמכו בי ואיחלו לי בהצלחה.
כבר ברגע שבו שחררו אותי מהאזיקים שהשותף של מקס שם עליי, התקבלה ההחלטה בראשי לסיים את תפקידי ולעבור לעבוד על הקרקע. אני אמשיך לעבוד בתפקידי אבטחה כי זה בדם שלי, בגנים שלי ואני אוהב את זה. אני מרגיש שנולדתי להגן, אבל סדר העדיפויות שלי השתנה מאז אמה. אני רוצה להיות קרוב אליה כדי להגן עליה.
לעבור במשרד האבטחה של סכיפהול ולראות את המבטים של מי שידע על הקשר שלי לאמה, היה אחד הדברים הכי לא נעימים שעברתי בחיי והרגשתי שאם יכלו היו מחליפים בינינו עכשיו בלי לחשוב פעמיים. צמרמורת ובחילה עברו בי כשחשבתי על כך, שלולא הורדתי את אמה איתי בפעם ההיא למשרד הזה, רוב הסיכויים שמקס לא היה מאתר אותה ורוצה אותה לעצמו בכל מחיר, גם במה שהתגלה בדיעבד, מחיר חייו.
הדרך לדירתה של לאורה היתה נראית לי כמו נצח והעצבים שלי נעשו רופפים עם כל קילומטר שהתקרב ליעד הסופי שלי, בידיים של אמה.
לא הייתי בטוח איזו אמה אני אפגוש וכמה רסיסים שנשברו ממנה אצטרך לעזור לה להדביק בחזרה אחרי הטראומות הקשות שחוותה. כל מה שהיה חשוב לי עכשיו זה שהיא תדע שיש כאן מישהו שיעמוד לצדה, יגן עליה ויחבק אותה לנצח. השאלה היתה אם היא תאפשר לי לחדור את מערכת האבטחה שבנתה סביב לבה בשנים האחרונות.
כשהגעתי לדירתה ונעמדתי מול הדלת הסגולה של הדירה של חבריה, לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי בשקט על הדלת מחשש שאולי היא ישנה סוף סוף לאחר ששמעתי על הסיוטים שחזרו לרדוף את השינה שלה.
בחורה חייכנית וחמודה, שהנחתי שהיא לאורה, פתחה את הדלת וברגע שהבינה שאני תומר חיבקה אותי ארוכות ובכתה כאילו חיכתה לרגע שאתן לה את כתפי לבכות שם.
היא הובילה אותי מיד לחדרה, שם אמה בילתה כל הבוקר במיטתה ולדבריה, סירבה לצאת ממנה.
פתחתי את הדלת ולתדהמתי גיליתי אותה מחבקת גבר צעיר. "אמה?" אמרתי בקול שהצליח להקפיץ את שניהם. מבוכה וסומק עלו על פניה של אמה והבחור מיד נעמד על רגליו, התקרב אליי והושיט לי את ידו "שלום, אתה בטח תומר, חיכינו לך" אמר לי.
העיניים שלי היו ממוקדות רק על אמה וקולו הפך בבת אחת למציק וטורדני כמו זה של זבוב קרוב לאוזן. התעלמתי מהיד המושטת שלו, עקפתי אותו וניגשתי מיד לאמה שהשפילה את עיניה וסירבה לפגוש את מבטי משום מה.
לא כך קיוויתי למצוא אותה, כל כך מרוחקת ממני ומצד שני מתנחמת בזרועותיו של גבר אחר.
"אמה, תסתכלי עליי" דיברתי בעברית בכוונה מתעלם מהבחור שכבר כמעט יצא מהחדר ואז סגר אחריו את הדלת.
אמה שתקה והרמתי בעזרת אצבעותיי את סנטרה, דורש לראות את עיני הדבש שכה חיכיתי להביט לתוכם ואולי לראות דרכם את מצב  נפשה.
עיניה היו כבויות ונראה בבירור כי בכתה רבות בימים האחרונים ושוב צף ועלה לו הצורך הקיומי שלי להגן עליה, החוש הזה שנראה שנולדתי איתו והתעורר ביום בו פגשתי את אמה לראשונה וככל הנראה היה קיים בי עוד מהימים שהיינו ילדים.
"אני כאן אמה, את יכולה לבכות על הכתף שלי, על החזה שלי. אני נותן לך את כל כולי כמה שתצטרכי כדי לבכות ולהוציא כמה שאת צריכה את הכעסים, התסכולים והכאב. דבר אחד חשוב לי שתדעי, אני לא הולך לשום מקום בלעדייך יותר. אני זקוק לך אולי אפילו יותר ממה שאת זקוקה לי. תני לי אותך במאה אחוזים ואני אתן לך אותי באלף."
אמה הביטה בי והדמעות שכה קיוויתי שלא אצטרך לחוות אותן, דמעות שידעתי שישברו את ליבי, הופיעו והכתימו את לחייה הסמוקות.
"תודה" היה כל מה שהיא הצליחה להגיד לי בגרון חנוק מדמעות והיא התרסקה מולי בבכי קורע לב.
"תודה לך" אמרתי לה ונישקתי את הדמעות מלחייה, אוסף אותן לתוכי, בולע חלק ממנה לתוך גופי ונותן לה להיכנס לי לא רק ללב, אלא לכל גופי. טיפה אחר טיפה, נשיקה אחר נשיקה עד שנתאחד לחלוטין והיא תהפוך להיות חלק מהשלם שלי ואני חלק מהשלם השבור שלה.

"מערבולת" – פרק 17

יופי, הדלת השלישית נעולה, חשבתי לעצמי בעצבים, איך אני אמורה למצוא את הדרכון שלי עכשיו?! הסתובבתי עם כוונה מלאה לחזור לשולחן אל מקס ושהוא יפתור את הנושא וקפצתי בבהלה כשגופי נתקל בו, כאילו שכל הזמן הזה עמד צמוד מאחוריי וצפה בי.
"מקס מה אתה עושה כאן, הבהלת אותי?" צעקתי עליו וניסיתי לדחוף אותו בעזרת ידיי, מנסה ליצור מרחק כמה שיותר גדול בין שנינו. הוא בחור מגודל וחזק וכל דחיפה שלי רק גירתה אותו למשוך אותי יותר ויותר אליו.
"אני יודע שאת בחורה מספיק חכמה כדי להבין שאין כאן באמת דלת שלישית שתוביל אותך לדרכון שלך אמה. מה את אומרת שנפסיק להילחם בזה ותודי שאת רוצה את זה בדיוק כמוני?" הוא הצמיד אותי לקיר מאחוריי די בחוזקה והתחיל לרחרח את הצואר שלי באופן די מטריד, אפילו בשביל אחת כמוני, שחשבתי שכבר ראיתי הכל מכל.
"מקס תרד ממני, אני אמרתי לך כבר במספיק דרכים שאני לא מעוניינת, לא שיכורה ולא צלולה ונטולת אלכוהול" אמרתי וניסיתי להתנגד שוב ושוב.
"אני יודע שהחברים הקטנים שלך מחכים לך שם בחוץ, אז לקחת אותך אליי חזרה לדירה ירד כרגע מהפרק, אבל לפחות אני חייב אותך לעוד פעם אחת אחרונה, בואי נקרא לזה שירת הברבור שלנו לפני שאת תתעופפי חזרה לאגם הברבורים שלך בישראל ואל הברווזון המכוער שלך" הוא אמר בזמן ששם את ידו הגדולה על פי ומשך אותי לתוך תא השירותים הסמוך ותפס את הידיים שלי כך שלא אוכל להתנגד יותר מדי.
בתוך תא צפוף עם בקושי מקום לאדם אחד ובטח לא לשניים, הוא ניסה לסיים את מה שהתחיל בדירתי. אז הייתי שתויה והיה לי קשה להתנגד. הפעם אני חזקה יותר ולצערו הרע הוא תיכף יגלה גם עד מה אני הגעתי מוכנה לקראתו. בזמן שסובב אותי עם הגב אליו, התעסק עם המכנסיים שלו והכין את עצמו להדרן שלו, הוצאתי מהכיס הקדמי של המעיל שלי תרסיס פלפל ואת האולר האדום שלאורה הביאה לי לפני שיצאנו. "לכל מקרה שיהיה לך" אמרה לי.
פתחתי את התרסיס בפתח המתאים והתכוננתי להשפריץ עליו לשם שינוי חומר מיוחד משלי.
"התחת שלך שייך לי היום, כלבה קטנה שלי" אמר ודחף את הישבן שלי לכיוונו והנחית עליו מכה חזקה וכואבת שהוציאה ממני זעקת כאב מופתעת. פעלתי על טייס אוטומטי ולפני שהספיק להוריד לי בכוח את המכנסיים , הפתעתי אותו וריססתי את כל תכולת התרסיס על פניו וקיוויתי שלפחות חלק יצליח לפגוע בעיניו ולגרום לו לכמה דקות של עיוורון, עד שאברח.
"חתיכת כלבה, זונה מזדיינת מה עשית לי" צרח וחבט את עצמו מצד לצד של קירות השירותים. הוא ניסה לנגב את העיניים עם החולצה שלו ולרגע חשבתי שאיבדתי את היתרון שהשגתי ואז שלפתי את האולר של לאורה שעבד על קפיץ מיוחד שהופעל על ידי לחיצה על כפתור.
לחצתי את הכפתור האפור ומיד נשלף לו להב דק וחד במיוחד ומבלי לחשוב יותר מדי ומבלי לכוון למקום מיוחד תקעתי את הסכין בגרונו של מקס ואז משכתי את ידי חזרה עם הסכין. 
האדום ששטף את פניי מקשת הזרימה של הדם שיצא מגרונו לעברי היה אדום שלא הכרתי כמותו. המבט המופתע על פניו היה הפעם מלווה בכאב גדול.
מקס הרים את ידו הגדולה לעבר אזור הפציעה שגרמתי עם האולר ומיד חסם אותו תוך שניסה לצאת מהשירותים הצרים.
מקס התמוטט על רצפת השירותים הלבנים, שתי דקות וחצי מאחר יותר ואני עמדתי מעל גופו המשווע לאויר ולידו השניה שהושיט אליי כמו קורא לי לעזרה. כמה אירוני שהוא הושיט יד לעזרה למי שהרגע פגע בו.
הצרחות שלי הצליחו למשוך לשירותים ומסביב לתא ממנו יצאתי, מלצרים, אורחי מסעדה ואת מנהל המשמרת. כולם עמדו המומים לנוכח המראה הקשה של שלולית הדם וגופו חסר החיים של מקס.
לא הצלחתי להסיר את עיניי מגופתו ורק לאחר שלאורה ווילי נכנסו בכוח, נדחקו בין  הקהל שהלך וגדל, הם משכו אותי החוצה וניתקו אותי מהטראנס של קיפאון בו נתקעתי.
כל האנשים שחלפתי על פניהם בזמן שנגררתי החוצה על ידי לאורה נעצו בי עיניים מלאות בתהיות. מה קרה? למה היא הרגה אותו? התלחשויות של אנשים בשפות זרות שונות שיגעו אותי ורק רציתי לברוח החוצה לאויר. הרגשתי כאילו שואב אבק חדר לריאותיי ושאב ממנו את כל האויר.
בחוץ באויר הפתוח שאפתי לריאותיי את כל מה שגופי יכול  היה להכיל.  זכרון שעלה לי מהמראות הקשים בשירותים תבעו את מחירם מקיבתי ומצאתי את עצמי רוכנת מעל שיח קרוב ומרוקנת את כל תכולתי.
לאורה תפסה את שיערי מאחוריי וליטפה את גבי מנחמת אותי שלפחות הסיפור שלי עם מקס נגמר סןף סוף.
גשם  זלעפות שהתחיל לרדת שטף את פניי ואת בגדיי מדמו שניגר מגופי הספוג כעת במים ודם.
שמעתי מרחוק את הסירנות של המשטרה והאמבולנס והם היו כמו שירה בשבילי. רציתי להתנקות לא רק מדמו של מקס, אלא גם מהאשמה של הריגתו.
** יומיים אחר כך
"אני אומרת לך את הדברים בפעם המאה כבר, הוא רדף אחריי ולא אני אחריו" אמרתי
 בעייפות לשוטר בתחנת המשטרה של הולנד, אליו חזרתי לבקשתם בפעם השניה ביומיים האחרונים מאז מותו של מקס.
הייתי מותשת ונראיתי נורא, לאחר שלא אכלתי במשך יומיים והקאתי בכל הזדמנות שחשבתי על מקס. לא ידעתי מה לעשות ושיקול הדעת שלי לא עבד. לא רציתי סתם להטריד את הילה או יואל בישראל על סיפור שלא יובן כראוי במרחק של עשרות אלפי קילומטרים מהבית ומחייהם המלאים והטובים.  מתומר לא שמעתי דבר ולאורה  העדיפה להישאר בצללים בגלל ענייני הגירה ורק טיפלה בי יחד עם וילי בכל פעם שחזרתי לדירה שלה ובסוף עוד יום ארוך ומתסכל בתחנת המשטרה בשחזור כל מעללי מקס.
אם לרגע חשבתי שיהיה לי קל להסביר את המקרה ויהיה לי קל להשתחרר מהאשמה, גיליתי לאכזבתי ששוטרים מגנים על שוטרים בכל מקום בעולם בדיוק באותו אופן.
"נא לשחרר את גב' אמה לביא מחקירה מיד ולא לשוחח איתה יותר ללא נוכחות עורך הדין שלה מרגע זה" נאמרו הדברים מקולה של אשה מבוגרת מאחוריי, בכניסה לדלת החקירות.
הסתובבתי וראיתי מולי אשה יפה ומטופחת, הלבושה בחליפה מחויטת בצבע שחור.    האשה לא הביטה בי או דיברה אליי, גם כשעקבתי אחריה לרכבה בחניון.
היא עמדה ליד רכב כסוף ומהודר וסימנה לי בראשה להיכנס אליו ולאחר שהתיישבתי בכסא הנוח והמחומם היא שאלה אותי " את אוהבת לאכול אוכל סיני?"
הנהנתי עם ראשי ואישרתי לה לקחת אותי לאכול במסעדה קרובה והתחלנו בנסיעה.
"מי את ומי שלח אותך אליי?"  שאלתי ולא הייתי בטוחה לאן תשובתה תיקח אותי.
"אני שליחת האביר המעופף שלך ומחליפה אותו לצידך עד שהוא יסיים את ענייניו במינכן עם בעיות משלו" היא ענתה לי בקרירות.
עצמתי את עיניי ורק הודיתי לאלוהים ולאמי על המידע סוף סוף אודותיו ושהצילו את תומר מהסכנה שהיה בו. הנחתי לדמעות שהוסתרו היטב עד כה מהשוטרים ומכל מי שסביבי, לזלוג על לחיי ולתוך הפה שלי.
באופן לא הגיוני ובניגוד לשיקול דעתי שכרגע היתה לא מאוזנת לחלוטין, התגעגעתי לאביר המעופף הזה ששלח לי עזרה גם מרחוק וגם כשהוא בעצמו רק יצא מכלל סכנה. התרגשתי מהמחווה שלו ולבי התמלא בפרפרים, פרחים וקשתות צבעוניות בשמיים כמותם לא ראיתי מאז שהייתי ילדה קטנה.

"מערבולת"- פרק 16

מקס

"הכלבה הזאת, עם מי היא חושבת שהיא משחקת את כל משחקי ההאקרים שלה? מה נראה לה שהיא מסבכת לי ככה את החיים בלחיצת כפתור? מה קורה בצד שלך תומאס, הוא עושה בעיות?" חיכיתי לתשובתו כדי להחליט מה הלאה.
"לא בוס, הוא לא כל כך מבין מה קורה. הצוות אמור לחזור עוד שעתיים בערך אחרי התדלוק ואז אני חייב לצאת מכאן בשקט. מה אתה רוצה שאני אעשה איתו? " תומאס שאל.
התלבטתי אם להגיד לבחור שלה את כל האמת או רק את החלק שיסבך את הזונה הקטנה הזאת. די ברור לי שיש סיכוי שאני פותח כאן את מלחמת העולם השלישית והישראלים האלה ידועים כחמומי מוח לא קטנים, אבל היא לא ממש השאירה לי ברירה.
"שים את הטלפון באוזן של היהודי הקטן הזה!" פקדתי על תומאס שהיה חייב לי עוד מהימים שלנו בפנימייה הצבאית כששמרתי לו על הגב.
"אוקיי בוס" הוא ענה ושמעתי את ההתנשפויות של התומר הזה שיצא לי לראותו כבר כמה פעמים בפגישות משותפות במשרדים שלנו בסכיפהול.
"שלום לך, אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר יותר מדי טוב את החברה הקטנה שלך, אמה. האמת מכיר אותה זה קצת להפחית ממה שהיה בינינו. אתה מבין, כשיש בין גבר ואשה יחסים כל כך עמוקים ולוהטים כמו שיש לנו, לפעמים האש שורפת אותנו ואנחנו לא מצליחים לעצור את הלהבות. הכוויות מכסות את הגוף שלנו, מכערות אותנו ומכאיבות לנו קשות" נאנחתי ומשכתי בכוונה את הזמן למרות שידעתי שהוא לא יכול לדבר עם הבד שתומאס דחף לו לפה. רציתי להכאיב לה דרכו וצדקתי שפעלתי כך. עוד כשהם היו יחד בחדר בו סימנתי אותה לראשונה, הרגשתי את האנרגיות שלו אליה ותיארתי לעצמי שגם היא הרגישה ככה כלפיו. כל מה שהיא אמרה לי בטלפון היה כן קצר ומפוחד. בדיוק מה שציפיתי שיקרה.
ברגע שהיא תחזיר לי את כל מה שלקחה ממני, אני אחזיר לה את הדרכון, עם הפתעה קטנה נוספת.  מה שבטוח, החבר שלה לא ידרוך שוב באמסטרדם בחיים.
תומאס היה אמור לשחרר אותו ברגע שאתן לו את האות ואז לצאת מהמטוס ולהשאיר את תומאס עם כיסוי העיניים עליו וידיים קשורות עד שהצוות האווירי יעלה וימצא אותו שם. הוא לעולם לא יידע מ סייע לי במינכן ובכלל כשיבין שזה אני שמנהל את ההצגה, תהיה לו בעיית גישה קלה לאמסטרדם כדי לגעת בי או להוכיח שזה אני.
"באמת חבל שככה מהר זה נגמר בינינו, במיוחד אחרי שצעקה לי ברגע מסוים שאני הייתי הכי טוב שלה אי פעם. כשתראה אותה בפעם הבאה תמסור לה שהיה לי גם כיף איתה במיוחד בפעם האחרונה שלנו עם החברה שלה ואני בטוח אתגעגע אליה מאד" צחקתי לעצמי ואז ניתקתי את השיחה.
ידעתי שכל מה שנותר לי לעשות זה להמתין בשקט עד שהיא תאשר לי שהיא סיימה להחזיר הכל חזרה למקום. החלטתי להיכנס למקלחת בינתיים ולהרגיע את עצמי כמו שאני אוהב. פשטתי את מכנסי הספורט מעליי והעפתי את נעלי הספורט שלי על הקיר בעזרת הרגל השניה.
ידעתי שאני חייב כבר מנקה לדירה הזו, אחרת יום אחד גם אני אלך לאיבוד בכל הבלאגן הזה, אבל אני לא סמכתי על אף אחד ליד כל הצעצועים שלי בדירה.
פתחתי את הזרם של המים החמים על הכי חזק כדי להרגיש כרגיל את המים מכים בי בחוזקה, למרות שזה תמיד הזכיר לי את הפעמים שהמכות שלהם פגעו בי והפעמים שדחפו אותי לתוך החדרון הקטן ההוא וביצעו בי את כל הדברים המלוכלכים שלהם. זה לקח לי קצת זמן, אבל טיפלתי בהם טוב טוב וככה אני אטפל בכל מי שיתעסק איתי בחיים האלה. הסתדרתי מצוין לבד מולם בפנימייה כשהייתי רק נער צעיר וגם היום אני אסתדר לבד.
הייתי חייב להירגע כדי לא לעשות טעויות וישר נזכרתי ברגליים של אמה וברטיבות בין הרגליים שלה כשדחפתי לה את האצבעות שלי. הריח שלה והטעם שלה היה גן עדן.
התחלתי ללטף את עצמי וכשהגעתי לאיבר הזקור שלי העברתי את היד שלי בחוזקה לאורכו, עד שהרגשתי את העונג המתפרץ שלי. אמה היתה הדמות שעמדה מולי וכל כך רציתי באותו רגע להתפוצץ לה על החזה הגדול והיפה שלה.
אני באמת מאמין שבתוך תוכה היא כן נהנתה ממני בפעם האחרונה ורק בגלל החברה שלה שדפקה לי את המחבת הזה בראש, לא גמרתי.
איזה פספוס, כמה אמה היתה נהנית מזה, בדיוק כמו בפעם הקודמת.
כמו גנב, הייתי צריך לברוח מהחלון אחרי שהתעוררתי מהמכה בראש. שנאתי את זה, אבל ויתרתי לה על הכל וסלחתי לה. לקחתי את הדרכון שלה כדי שתחפש אותי ותזדקק לי. לא תכננתי שהיא תעשה כאלה שטויות עם כל המחשבים האלה.
היה לי מאד קשה להסביר למפקד שלי למה כל המחשבים פתאום לא מזהים אותי, כולל כרטיס העובד שלי, אבל הסברתי לו שיש כל מיני אנשים נקמנים בעולם הזה שכנראה נפגעו מהעבודה שלי מולם וכך מצאו דרך להתנקם.
יצאתי מהמקלחת וישבתי עם מגבת סביב ירכיי וחיכיתי ליד הטלפון שלי לרגע שאמה תודיע לי שהיא סיימה את מטלותיה.
בינתיים צפיתי במשחק ההוקי בכבלים, נהנה מהאלימות על המגרש הקר הזה, נזכר איך שיחקתי גם פעם בקבוצה המובילה בהולנד, עד הפציעה המחורבנת הזו בברך שדפקה לי את הקריירה והובילה אותי לעבודה הזו.
התחלתי לחשוב מחדש על התוכנית שלי, כי אמה יכלה כל כך להתאים לי כאן בדירה שלי. הייתי משכנע אותה שטוב לנו יחד ואז גם לא הייתי צריך להמשיך לאונן ככה על קיר המקלחת שלי יותר וגם הדירה שלי היתה יכולה להראות יותר נקיה ומסודרת עם אשה בתוכה.
מעניין מה אני צריך לעשות כדי לשכנע אותה להישאר איתי ושיכול להיות לנו טוב ביחד. אני אוהב את החוצפה שלה ואת הכוח שלה. אהבתי שהיא התנגדה לי ושהייתי צריך להפעיל כוח כדי לזיין לה את הצורה. עם האחרות זה קל מדי, הן לרוב לא מתנגדות. אני נראה טוב ואני יכול להשיג כל אחת שאני רוצה, אבל דוקא בא לי אחת כמו אמה שתתנגד לי ותגרום לי לעבוד קשה בשביל זה. אני חייב לעבוד עליה כדי שתישאר איתי כאן.
סימסתי לתומאס לצאת מהמטוס בכל מקרה כדי שלא ייתפס ויהרוס לי את התוכניות.
אחרי שעה צפצף לי הנייד "בן זונה אחד , תשחרר את תומר ואת הדרכון שלי, הכל טופל". צחקתי בקול רם, נהנה מהפה המלוכלך שלה ומדמיין אותו מלא בי עד שהיא תיחנק ואז אני אדחוף אותו עוד קצת ואלכלך אותו כמו שצריך.
"אמה היקרה, החבר שלך כבר ישוחרר ואני מחכה לך בכתובת הזו כדי שתיקחי ממני את הדרכון שלך וניפרד כידידים. תבואי הפעם לבד בלי המחבת שמחובר אליו החברה שלך" כתבתי לה בחיוך.
"אין סיכוי שאני באה לדירה שאתה נמצא בה ועוד לבד" היא מיד שיגרה לי הודעה חזרה.  חכמה הבחורה, ייאמר לזכותה. טוב מהר בוא ניסיתי לחשוב על תוכנית חלופית. אוקיי, אפגוש אותה בפארק ו"אשכנע" אותה לקבל ממני טרמפ חזרה לדירתה.
"בואי בעוד חצי שעה לוונדל פארק, יש שם באמצע הפארק אחרי המנהרה מצד ימין בית קפה נחמד. מקום ציבורי. הקפה עליי." שמתי קריצה והתלבשתי מהר מבלי לחכות לתשובתה.
"טוב" היא ענתה מיד וההתרגשות שלי היתה בשיאה. עמד לי רק מההתכתבות הזו ואני מקווה שאני אצליח להחזיק מעמד ולא אתפוס אותה שם בפארק בין הרגליים שלי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שלי שם בפארק עם בחורות, כולל כמה ששיחקו אותה כאילו הן התנגדו.
חצי שעה מאוחר יותר כבר חיכיתי לה בחוסר סבלנות בחולצה לבנה מכופתרת ומעיל דק על ג'ינס כהים. הזמנתי לנו קפה וקרואסונים חמים ואז ראיתי אותה מרחוק מדברת עם החברה ההיא ועוד בחור ונפרדת מהם בכניסה לבית הקפה.
היא באה מולי ומיד קמתי לכבודה כמו שחינכו אותי והתיישבתי באותו הזמן איתה. " הי אמה, את נראית יפיפייה כרגיל" החמאתי לה וקיוויתי שבכך ארכך אותה.
"שלום מקס, איפה הדרכון שלי?" היא אמרה בקשיחות ובלי רמז לחיוך וטרם החלטתי אם זה מרגיז אותי קצת או מדליק או לחלוטין. לפי מה שקרה בין הרגליים שלי זה כנראה הדליק אותי לחלוטין.
"ככה יפה? בלי מה שלומך מקס? איך עבר עליך היום ?" התגריתי בה
"מקס, יש לך שלושים שניות למסור לי את הדרכון לפני שאני קוראת למשטרה ומתלוננת עליך שניסית לאנוס אותי וחטפת את תומר במינכן" היא ירתה לכיווני בכעס.
"יקירתי, אני במקומך לא הייתי מקים מהומה כאן. משטרת אמסטרדם לא אוהבת זרים שמעוררים בהלה בציבור ובכל הבלאגן מישהו עלול לחשוב שאת טרוריסטית בטעות. לא כדאי לך לחטוף כדור טועה משוטר מוערך שבמקרה היה במקום" קרצתי לה והזזתי את המעיל שלי וחשפתי את הגלוק שלי לעיניה בלבד.
"מקס תיתן לי בבקשה את הדרכון שלי ותשחרר אותי כבר" היא עברה לתחנונים וכמעט ריחמתי עליה.
"טוב, החבאתי את זה בשירותי נשים בדלת השלישית מימין כדי שלא תסבכי אותי עם צילומים שלי מוסר לך את הדרכון. את יודעת אני לא נולדתי אתמול בכל זאת?" אמרתי לה וחייכתי לאופן שבו היא בלעה את הפיתיון.
היא קמה מהשולחן מבלי לומר לי אפילו שלום וצעדה בביטחון לכיוון השירותים של המסעדה. שמתי עשרים יורו על השולחן שלנו וניצלתי את זה שהחברים שלה לא הסתכלו כמה שניות לעברנו.
מה שאמה לא ידעה שהדלת השלישית מימין יוצאת לכיוון הפחים מאחור ולפארק והדרכון היה עליי כל הזמן הזה. עכשיו זה היה הרגע המושלם לביצוע התוכנית שלי והפעם אני באתי מוכן בשבילה.

מערבולת - פרק 15

ריח טוב של ארוחת בוקר עם חביתת ירק, סלט ירקות ומיץ תפוזים, כמו שאמא שלי היתה מכינה לי, בעיקר בימי שבת, העיר אותי משנתי ולרגע קט חשבתי שהנה היא תבוא אליי ותעיר אותי עם נשיקה לאכול עם כולם.
פקחתי את עיניי, לאכזבתי, לבית זר שרק הריח הנעים לי את השהות בו והחברה של שני אנשים ששוחחו ביניהם בלחש במטבח על נושא שהיה קרוב ללבי – עליי.
"מה היא תעשה בלי דרכון עכשיו? את חושבת שהשוטר הזה יחפש אותה או ידווח עליה למשטרה?" שאל וילי.
"אני מניחה שהיא תוכל להוציא דרכון חדש בשגרירות של ישראל, אבל השאלה מה יעלה שם במחשבים שלהם לגביה. היא חוששת שהם ישימו עליה מודעה של "WANTED"." ענתה לו לאורה בדאגה.
"את חושבת שהוא יסתכן בכך כשהיא יכולה ואת כעדה, לדווח עליו שניסה לאנוס אותה?" השיב.
כמה תמים יכול להיות הבחור חשבתי לעצמי, למי יאמינו? לשתי זרות או לשוטר? איך יכולתי לקחת את הסיכון שזה יקרה ועוד אחרי שלבטח ימצאו עדים שהיינו שיכורות. העובדה שכבר שכבתי איתו פעם אחת וגם הפעם הוא נכנס לביתי בהזמנה ולא פרץ לתוכה באופן בלתי חוקי, גם לא יעמדו לזכותי.
"אל תהיה תמים וילי, השוטרים האלה יודעים לטייח ולסגור את החקירה נגדם עוד לפני שנפתחה", אמרה לאורה ובאותו רגע הבנתי למה אני מחבבת אותה כל כך. היא היתה בדיוק כמוני, מחוברת לקרקע ומבינה איך העולם הדפוק הזה עובד. ההבדל היחיד הוא שהיא היתה יותר נורמלית ממני, בלי עבר דפוק ושריטות ששוב ושוב נפתחו.
"טוב אני חייב לזוז, יש לי עבודה חשובה על הלוגריתמים החדשים והבוס לוחץ שנסיים עד סוף השבוע אחרת נעבוד במהלכו" וילי הספיק לסיים את דבריו ולאורה הרימה את ידיה מול פניו ואמרה "כמה פעמים עוד אני אגיד לך שאני לא מבינה כלום במחשבים וזה לא אומר לי כלום כל המילים שלך על לוגריתמים, דרייברים או פורטים?"
אני לעומתה, שמעתי מספיק כדי שזה ילחץ לי על כל הכפתורים ודבריו מיד הזניקו אותי לעמידה כמו קפיץ שנמתח כל חייו וחיכה לשעת השין שלו.
"בוקר טוב לכולם, לאורה הריח מדהים אני מתה מרעב" רצתי אליה ונישקתי את הלחי שלה ותוך כדי קריצה נעמדתי מול וילי "אז וילי איפה אמרת שאתה עובד? ובמה אתה עוסק בדיוק? ואיזה מעבד יש לך?"
וילי עמד בהלם וסקר את גופי מכף רגל ועד ראש ואז חיוך קטן וממזרי עלה על פניו. לאורה שעמדה מאחורי גבו ניסתה לסמן לי בתנועות מוגזמות משהו לגבי הרגליים שלי, אבל וילי התחיל לדבר והיה לי יותר חשוב להתייחס לדבריו שהיו חשובים לי בהרבה.
"אז ככה, אם את חייבת לדעת, אני עובד במרכז הלוגיסטי של אינטל ליד שדה התעופה ואני מתכנת שם כבר חמש שנים ולגבי מעבד אז כמובן "נייטס היל" החדש עם השבעים ושתיים ליבות וטכניקת ייצור של עשר ננומטר כיאה למחשב על של אינטל". הוא ענה לי בחיוך וחשיבות עצמית גבוהה.
בול, חשבתי לעצמי, הוא נפל עליי משמיים הבחור. הוא ראה שאני לא עונה לו וכנראה חשב שכמו לאורה, אין לי מושג ירוק בתחום. "אבל למה להטריד את הראש היפה שלך בכאלה מילים גדולות במיוחד עם גוף כזה יפה ועם הקעקוע המהמם הזה" אמר בחיוך.
"מה, איזה קעקוע? מה איך?" הבטתי למטה על גופי ואז התחברו לי התנועות של לאורה והחיוך עם ההערה של וילי. ככל הנראה קפצתי מהר מדי מהספה ושכחתי שנותרתי רק עם החולצת בטן ותחתוני החוטיני הסגולים שלי. הקעקוע שלי של כנפיים שהיו על עצם הירך משכו את תשומת לבו של וילי וצחקתי בפנים נוכח המבוכה שהשתררה במטבח כשהם קלטו שאני מבינה את מצבי.
התקרבתי ממש קרוב לגופו של וילי ולחשתי לו באוזן משפט שידעתי שישאיר אותו עם פה פעור וימחק את החיוך מפניו.  הסתובבתי ונענעתי את ישבני קצת יותר מהרגיל כדי לאפשר לדג לאהוב קצת יותר את הרשת שנלכד בתוכה.
"אני חייב לגשת שניה לחדר שלי כי שכחתי לקחת משם משהו ואז את יכולה להצטרף אליי  לנסיעה למשרד. אני ארים טלפון מהדרך ואבקש את האישור הרשמי, למרות שמותר לי להכניס אורחים עד לנקודה מסוימת." אמר ולאורה התפקעה מצחוק ברגע שהדלת של חדרו נטרקה.
"מה עשית ואמרת לבחור שהוא ככה רץ לגמור את מה שאת התחלת באוזן שלו?" שאלה בזמן שהביטה בי שולפת בגדים מהמזוודה שלי.
"שום דבר מיוחד, רק ציינתי שאם המעבד שלו יהיה מספיק מהיר בשביל מערכת ההפעלה שלי והוא יצליח לחדור את ה"הגנה הפרואקטיבית" של סכיפהול עם ה"כובע השחור" שלי, אז אני עשויה להעניק לו פרס מיוחד" אמרתי בנונשלנטיות והבטתי בפניה המתוסכלים של לאורה. פנים שהכרתי רוב הזמן מאנשים שאינם אנשי מחשבים וחצי ממה שאמרתי לה כנראה גם לא הבינה מספיק כדי לדעת.
"אתם אנשי המחשבים החנונים והשפה המוזרה שלכם, טוב תתארגני ותאכלי מהר משהו לפני שתלכו." זירזה אותי והלכה להתארגן בעצמה.
"לאורה" קראתי לה אחרי שהתרחקה קצת.  "מה אמה?" שאלה
"אם לא אמרתי לך עדיין, אז תודה רבה על הכל" אמרתי לה בשקט.
חצי שעה מאוחר יותר כבר היינו ברכב של וילי ההתרגשות שלי עלתה על גדותיה מהמחשבות על האפשרויות של נקמתי במקס ובעיקר במציאת דרכים למנוע ממנו לפגוע בי או בלאורה.
לא שיתפתי את וילי בכל התוכניות שלי, כדי לא לסכן אותו וכדי לא לחשוף את השיטות שלי שמקורן בצבא ועלולות לסבך אותי גם, עם חזרתי לישראל.
וילי חשב שאני רק מתכננת להכניס לאיי פי של מקס וירוס שיהרוס לו את האפשרות למשוך כספים כנקמה. מה שהוא לא ידע הוא שאני יודעת לחדור לכמעט כל מערכת הפעלה ממשלתית ולגרום לכולם לשכוח מקיומו של מקס. הדרכון שלי יעשה את דרכו אליי עם התנצלות תוך שעות ספורות, בוודאות ומתוך ניסיון.
איכשהו בתוך כל ההתרגשות בזמן שישבתי בחדר שוילי הגניב אותי אליו וישבתי שם בשעות האחרונות, עסוקה במחיקת כל זכר לקיומו של מקס ממשרד הפנים, הבנקים שלו, ביטוח הבריאות שלו ומקום עבודתו עם הכרטיס לאישור העבודה שלו, זה החזיר אותי לפעם הראשונה והאחרונה שנאלצתי להשתמש בידע ובכישרון המיוחד שלי כדי לנקום.
שלוש וחצי שנים קודם ביליתי עם בחור חדש שיצאתי איתו לפאב בשכונה שלו בהרצליה ושני חברים שלו שהצטרפו כביכול ללא הזמנה לשולחן שלנו הצליחו לגרום לי להשתכר כך שכל מה שלא זכרתי מהלילה, יכולתי לצפות בו למחרת בסרטון לא ערוך ואותנטי שלי מקיימת יחסים אינטימיים ביותר עם הבחור ועוד בכמה רשתות חברתיות. למזלי התאוששתי מהר והצלחתי להסיר את הסרטון מהרשתות. יחד עם זה הסרתי את כל המידע של הבחורים בזה אחר זה מהמערכת הצבאית והפכתי אותם לעריקים מבוקשים על ידי הצבא, חולים שעזבו בטרם עת מוסד לגמילה מסמים ובעלי חובות של כמה מאות אלפי שקלים למס הכנסה.
הנחתי להם לטפל בבעיות שלהם בחיים האלה והמשכתי הלאה בחיי, מלבד בעיה קטנה שנוצרה לי בענין האמון שלי בכל קהילת הזכרים באשר הם. כל חיה שנכנסה לביתי ולליבי מאותו רגע היתה רק נקבה. גברים קיבלו אצלי מקום של חוסר כבוד והפכו לכלי המשרת את צרכיי המיניים בלבד.
כל זה היה נכון עד תומר. בתקווה שלא דפקתי את הדבר היחיד שיש לו מקור לתקווה בחיים שלי, תכננתי להשיג את הדרכון לי חזרה ותוך יומיים לחזור לישראל ולנסות להתחיל לחיות את החיים שאמא שלי ייחלה לי כל כך בחייה.
סיימתי במהירות שיא את כל המשימות שייעדתי לעצמי ולחצתי על אנטר עם חיוך ודמעה באותו הזמן. אני לא מכירה את מקס ויכולתי רק לקוות שזה יוכיח לו שאני מסוכנת לא פחות מהאקדח שהוא מחזיק ושאני מחזיקה בידיים שלי את ההווה ואת העתיד שלו. השארתי סימנים שיוכיחו רק לו שאני עומדת מאחורי כל ה"אסונות" המוזרים שיקרו לו מרגע זה וחיכיתי לטלפון שלו לתיאום החזרת הדרכון שלי. אמסטרדם פתאום נראתה כמו המקום האחרון שבא לי להיות בו.
חזרתי במונית לדירה של לאורה וחיכיתי יחד איתה לטלפון המיוחל.
שעתיים מאוחר יותר נכנסה ההודעה ששינתה את הכל  "יש לך שעה להחזיר את כל מה שהרסת לי לפני שאני גומר על החבר שלך".  לרגע חשבתי שהוא צוחק וסתם מאיים. 
הודעת תמונה נכנסה מיד אחרי הטקסט ובתמונה תומר יושב על כסא במטוס לבדו ולרקתו הוצמד קנה של אקדח וידיו קשורות מעל ראשו.
לו יכולתי לשגר את עצמי למחשב במשרדי אינטל זה לא היה מספיק מהר בשבילי.
https://youtu.be/gnIZ7RMuLpU?list=RDYykjpeuMNEk

"מערבולת" – פרק 14

עיניי נעו בין לאורה למקס ולא ידעתי במי לטפל קודם, בבחורה שבקושי הכרתי, אבל סיכנה את הכל למעני או בשוטר חצי ערום שהרגע ניסה לאנוס אותי וקיבל את מה שמגיע לו? מה עליי לעשות מבלי לסבך יותר מדי את הדברים? הבטתי בשעון על הקיר ולפי החישוב שלי תומר נמצא כבר על הטיסה בדרך למינכן וגם ככה לא הייתי יודעת מאיפה להתחיל את ההסבר שלי לגבי המצב שהייתי בו איתו. החלטתי קודם לבדוק אם בכלל יש בעיה אמיתית כאן עם מקס .
עליתי בחזרה למיטה וניגשתי בזהירות לגופו של מקס ונגעתי בקצות אצבעותיי בגופו, מנסה לאתר עדויות להיותו חי או מת. התחלתי לנענע אותו ולקרוא בשמו, אך לא היתה שום תגובה או תזוזה. הוא שכב על גבו לאחר שדחפנו אותו והיה נראה כל כך שקט ועדין לעומת מי שעמד מולי לפני רק כמה דקות בודדות. פחדתי להתקרב אליו יותר מדי שמא הוא חי ויתפוס אותי. מצבה של לאורה היה נראה קשה יותר משלו, בגלל ההלם של פעולתה ככל הנראה.
אני לא יודעת אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה, אבל באותו רגע הרגשתי שאנחנו צריכות לצאת מהבית כדי לנקות את הראש ממה שקרה כאן כרגע ובתור התחלה להתרחק ממקס בכדי לקבל החלטות הגיוניות לגבי ההמשך ולברוח מהאפשרות שירצה להתנקם בנו אם ייצא חי מהסיפור.  העובדה שהיה שוטר, גם אם רק בשדה התעופה, הפחידה אותי הרבה ורק אחרי שנעלנו את הבית וישבנו לשתות קפה במאפייה הקרובה, במטרה להתפכח ומהר, קלטתי דבר מאד מעניין בקשר לכל המצב המוזר שנקלעתי אליו. במכתבה של אמי, היא תיארה מצב בו חשבה במשך זמן ארוך, לאחר שהוליכו אותה שולל, שהיא תואשם בהריגה של שוטר והדבר הוביל למצב, בו מצאה את עצמה עם אביו של תומר.  מה הסיכוי שעשרים ושבע שנים אחרי, הבת שלה תהיה במצב דומה מאד?
זו לא פיסת היסטוריה ששווה לחזור עליה שוב. הפעם אני אשלוט במצב של עצמי עד הסוף.
סיימנו את הקפה ופתחנו בשקט את הדלת מנסות לגשש מה מצבו של מקס.
נכנסנו לחדר השינה על קצות אצבעותינו, מנסות לגלות אם משהו השתנה מאז במקס שירמוז אם הוא חי או מת ולהפתעתנו הרבה המיטה היתה ריקה ממקס ומכל עדות שבכלל היה שם.
"לאן הוא נעלם?" צעקה לאורה בהיסטריה ואני רק עמדתי בהלם מול המיטה שרק זמן קצר קודם שימשה כזירת רצח פוטנציאלית ועכשיו הפכה להיות  סרט אימה עבור שתינו.
התחלתי לרוץ בטירוף ברחבי הבית הקטן הזה, מחפשת אותו בכל מקום אפשרי ותוהה בליבי אם אני אמורה לשמוח שהוא חי ושהוסרה ממני הקללה, שהיתה גם על אימי או להיות בפאניקה מהאפשרות שהוא יחזור הנה עם תגבורת משטרתית או פחות רשמית כדי להתנקם בשתי הזרות האלימות?
חזרתי לחדר כמעט ללא אויר, בעיקר בגלל הפאניקה והורדתי את המזוודה שלי מהארון וזרקתי אותה על המיטה. התחלתי לזרוק לתוכה כל דבר אפשרי בצורה הכי מבולגנת שניתן, מנסה לזרז את עצמי לוודא שלא אשכח דברים חשובים כמו כסף שהחבאתי, ספרים שהבאתי ואהבתי במיוחד ואת ה... דרכון.
"שיט, איפה הדרכון שלי?" צעקתי לחלל החדר, לאחר שחיפשתי אותו במקום היחיד שאני שמה אותו.
"איפה שמת אותו בפעם אחרונה?" ניסתה לסייע לי לאורה שעד עכשיו היתה עסוקה בלבהות בי בהלם מוחלט.
"לא הזזתי אותו מאז שחזרתי מהמגירה ליד המיטה שלי" עניתי ודמעות של הבנה והשלמה עם הנעשה התחילו לזלוג על לחיי.
"למה את בוכה ככה? אל תלחיצי אותי!" אמרה לי בבכי לאורה, שככל הנראה גם אליה הגיעה ההבנה של מה שעומד לקרות לי.
עשר דקות אחר כך כבר היינו במונית בדרך לדירתה של לאורה שהבטיחה לי שהשותף שלה, יסכים שאגור איתם עד שאסדר את הבלאגן שעשינו.
נכנסו לדירה החשוכה שלה, מלבד לאור קטן מאחד החדרים והבטתי מסביב על הדירה החמודה והמסודרת מנסה להבין איפה בכל המקום הקטן הזה אני אשן. מבט נוסף סייע לי לאתר בסלון ספה כחולה שנראתה נוחה במיוחד. למרות הלחץ והפחד מהעתיד לבוא, הרגשתי לפתע עייפות נוראית ונשכבתי מבלי לומר מילה נוספת. כך עם בגדיי וכל הכאב והלחץ של הלילה הזה, נרדמתי על הספה תוך שניות ושקעתי לשינה עמוקה.
תחושה של ידיים על גופי הקפיצה אותי משינה עמוקה וקפצתי בבהלה עם צרחה למראהו של דמות גדולה שעמדה מעליי עם בד בחשכה החלקית. האור הגדול בדירה, נדלק אחרי כמה שניות ולאורה עמדה לידי ולצידה עמד גבר צעיר ונאה, ללא חולצה עם שמיכה ביד ומבוהל מתגובתי יותר ממני.
"זה רק וילי" היא נעמדה קרוב אליי, לקחה בידה את ידי והושיטה את ידי לכיוונו, "וילי זו אמה, אמה זה וילי" אמרה בפיהוק ולקחה את השמיכה מידיו וזרקה על הספה.
"הי, אני מצטער אם הבהלתי אותך, אני פשוט באתי לקחת כוס מים וראיתי אותך מקופלת מקור על הספה והחלטתי לכסות אותך, הבנתי שאת בטח חברה של לאורה ולא מעריצה סודית שלי שמחכה לחתימה ממני" הוא חייך בזמן שלחץ את ידי וקרץ לי.
"הי, אני אמה, חברה של לאורה ובהחלט לא מעריצה סודית שלך או של אף גבר בעולם הזה כרגע" אמרתי  ברצינות רבה שגרמה לו להרים אליי גבה.
"טוב חברים, אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חייבת את שנת היופי שלי אחרת אהפוך למפלצת בבוקר" הסתובבה בסוף דבריה וחזרה לחדרה בסוף המסדרון.
"אני מתנצל בשם כל המין הגברי על מה שעשו לך, שגרם לך להרגיש ככה ובעיקר בשם הגבר האחרון שעשה זאת" אמר והתיישב על הכורסה לידי.
הבטתי בפניו בזמן שלגם מים וראיתי את מבטו נודד על מכנסי הגינס הצמודים שלי וחולצת הבטן שלבשתי בערב, לפני שיצאנו, מתחת למעיל.
הכרתי היטב את המבט הזה והייתי חייבת לעשות סדר לפני שיהיו לי שוב דרמות והפעם בלי שום דירה אחרת להגיע אלה אם המצב שוב יתדרדר.
"אני מתנצלת אם אני אשמע קצת שחצנית או לא הגיונית, אבל אל תנסה להתחיל איתי ובטח לא הלילה."
"אל דאגה, זה בכלל לא עבר במוחי לרגע...זה פשוט עבר ישר למקומות אחרים בגופי" צחקק.
לרוב בדיחה כזו היתה מצחיקה אותי ומשראה שאני לא משתפת פעולה איתו, הניח את הכוס על השולחן, שם את ידיו על ברכיו והתרומם עם גופו והתיישר, תוך שהוא מותח את ידיו מעל ראשו, מאפשר לי מבט חטוף על גופו השרירי והחסון.
"אז.. שיהיה לך לילה טוב ושינה ערבה. אם תצטרכי עזרה במשהו, אני החדר הימני במסדרון" אמרה והתחיל ללכת.
גלגלתי את עיניי ונשכבתי בחזרה על הספה והפעם כיסיתי את עצמי עם השמיכה. האור נכבה ווילי נכנס לחדרו ושוב נשארתי לבד בחשכה עם המחשבות והחששות.
הפעם השינה לא הגיעה מהר ונותרתי עם סלט של תחושות החל מדכאון מוחלט על הכאוס שהכנסתי את עצמי עד אכזבה על טיול שהסתבך ואיבד את טעמו להמשך.
לא היה לי ספק שהדרכן נמצא אצל מקס כבן ערובה למשהו, אבל אם הוא חושב שהוא מכיר מספיק טוב שיחשוב שוב.
ארבע שנים ביחידת עילית של 8200 בצבא, לימדו אותי תעלול או שניים במחשבים והנזק שיכולתי לגרום לו היה עולה בהרבה על כל דבר שחלם.
ידעתי שבבוקר לאחר התפכחות מלאה, אני אהיה מספיק מרוכזת כדי להיפטר ממקס בדרך אמנם לא חוקית אבל לגיטימית בעיניי.
חייכתי לראשונה מזה שעות, לאחר שהתחלתי להתרגש מאינסוף האפשרויות שעמדו בפניי לפתור את הבעיה והייתי רק צריכה לבחור באחת מהן,
 סוף סוף השינה המתוקה הגיעה ושטפה אותי בחומה הנעים, מכניסה לליבי קצה של אור בסוף אותה מנהרה חשוכה.

"מערבולת" – פרק 13

בימים שאחרי המפגש עם מקס הסתובבתי ללא מטרה מסיומת ברחבי אמסטרדם מנסה לחשוב על כל מיני תירוצים טובים כדי לשלוח לתומר הודעה ממני. עם הגעתי שלחתי לו, כפי שהבטחתי לו, הודעה שהכל בסדר. שלחתי לו הודעת תמונה שלי עם לשון בחוץ ממש ביציאה מהמטוס. התמונה הזו צולמה דקות ספורות לפני המפגש הלא צפוי עם מקס.
המפגש הקצר עם מקס הוביל להודעות נוספות ומציקות בהן דרש הדרן. אף אחת מההודעות שלו לא קיבלה ממני מענה כלשהו.
מצאתי את עצמי מול בעיה שלא הכרתי עד כה ולא ידעתי איך ומה לכתוב לתומר בהודעה ממני. מה כבר יכולתי לכתוב לו בלי להרגיש שעשיתי משהו שאולי יכול להיחשב בעיניו כבעייתי על אף שלא הגדרנו את עצמנו כזוג? "הי תומר, מה נשמע? אצלי הכל בסדר, קר באמסטרדם, אז מצאתי דרך מקורית להתחמם שעה אחרי הנחיתה, בין הרגליים של שוטר הולנדי על השטיח בסלון שלי. תמסור ד"ש לחברה' בישראל, ביי".  יש דברים שאפילו אני לא הייתי עושה ובטח לא לבחור כמו תומר, שכל חטאו היה, רצון לקשר איתי, קשר שלא יכולתי לאפשר לו בשלב הזה של חיי ועד שלא אעלים את כל החרא שמסתובב אצלי במוח. מילא אני מזוהמת בו, אבל למה לזהם אחרים שלא עשו כל רע.
אני לא אשכח איך שכבנו שם על הספה באמצע הלילה הראשון שלנו יחד והוא אמר לי משפט, שעל פניו לא התייחסתי אליו כאל בעל משמעות מיוחדת באותו הזמן, אבל אחרי קריאת המכתב של אמי, הוא קיבל משמעות כל כך מיוחדת בחיי. "יש בי צורך כמעט קיומי להגן עלייך, אני לא יודע ממה, אבל זה משהו שחזק ממני ואין לי אפילו הסבר טוב אליו" אמר לי באותו לילה. משהו במשפט הזה נגע בי במקומות הכי חשוכים ועמוקים בחיי שהסתרתי והדחקתי בהצלחה מרובה עד כה.
"תרצי לשתות ולאכול משהו?" שאלה אותי מלצרית צעירה ונעימת מראה באנגלית בעלת מבטא שלא דמה לזה של מקס או שלא ההולנדים שנתקלתי בהם בימים האחרונים. גם המראה שלה היה רחוק מלהיות דומה למקומיות שרובן נראו גבוהות, בהירות שיער ועיניים.
"שוקו חם וקראוסון ריק בבקשה, לאורה" הזמנתי עם חיוך לאחר שקלטתי את שמה מהתג המוצמד לחולצתה.  ישבתי לקרוא את המשך הספר שהלך איתי לכל מקום, כמו כל ספר שיש ברשותי. תמיד ידעתי לנצל כל מקום של המתנה או נסיעות בהן אני לא נהגתי כדי לקרוא עוד כמה עמודים ולהתקדם בקריאה וכך הצלחתי להגיע להספק של שלושה ספרים בשבוע בכל מקום בעולם בו הייתי.
לאורה חזרה עם ההזמנה שלי ולא התאפקתי ושאלתי אותה "לאורה את לא הולנדית במקור נכון?" לאורה הביטה לצדדים, התקרבה אליי ובלחש שאלה "לא, למה את ממשרד ההגירה ההולנדי?"
צחקתי בקול "ממש לא, סתם שם המשפחה שלך ואיך שאת נראית לא התאים לי אז שאלתי מתוך סקרנות ושעמום כנראה" אמרתי בכנות מלאה.
"אני אמה אגב" הושטתי את ידי ללאורה שחייכה אלי ולחצה את ידי. מיד אחר כך מיהרה חזרה למטבח ולעבודתה במקום העמוס. שקעתי בספרי במשך שעה והנחתי לזמן לעבור מבלי לשים לב. לאורה מדי פעם הגיחה וחייכה לכיווני ולאחר ששילמתי את החשבון לפתע התיישבה מולי בלי החולצה של המקום וכולה עטופה בבגדים חמים ובכובע גרב אופנתי. "אמרת שאת משועממת ועד כמה שהספר נראה מרתק נראה לי ששתינו בודדות וזקוקות למשקה קצת יותר חזק משוקו הלילה, מה את אומרת תסתכני ללכת עם זרה?" אמרה עם חיוך שובה לב.
סגרתי את הספר שלי, הרמתי את התיק שלי, נעמדתי ואמרתי בחיוך "אם את תסתכני עם זרה משוגעת, אז אני אסתכן איתך." היא קמה על רגליה ויצאנו מבית הקפה והנחתי לה להוביל אותי לתחנת הטראם, שלפי המספרים וכיוונו ידעתי כבר לאיזה אזור אנחנו נצא.
צפצוף של הודעה נכנסת לנייד שלי הפסיקה את שיחתנו בתוך הטראם לאחר כמה דקות ולבי קפא במקומו כשראיתי ממי הוא.
"זה יהיה בסדר אם אני אכתוב לך שאני חושב עלייך הרבה מאד ועל הלילה שלנו ביחד באמסטרדם?" הבטתי בהודעה הקצרה הזו קצת יותר מהזמן שבאמת לוקח לקרוא הודעה ולאורה נגעה בזרועי והחזירה אותי למציאות.
"הכל בסדר אמה?" היא שאלה בחשש מה.  "כן, כן הכל מצוין" זייפתי חיוך שאפילו ילד בן ארבע היה רואה מקילומטר כמה שהוא רחוק מלהיות אמיתי.
"את רוצה שנוותר על היציאה, אני לא מכירה אותך, אבל נראה שמשהו מעציב אותך מאז ההודעה הזו" היא אמרה לי בקול מנחם שלרגע הזכיר לי את הרגישות שכה אהבתי אצל אמי.
"מה? לא, מה פתאום, אני מתה לקצת תקשורת עם אשה זרה, בבקשה בואי נמשיך בתוכניות שלנו. אני אטפל בהודעה הזו אחרי כמה צ'ייסרים, עדיף לו, תאמיני לי" אמרתי עם חיוך אמיתי הפעם ולאורה צחקה מבלי להבין עד כמה הייתי רצינית יותר מסתם צינית.
הגענו לפאב אפלולי ומגניב שנראה שתיירים טרם גילו אותו והרגשתי מיד לא במקום הן בלבוש והן במראה הכללי, אבל לאורה זה היה סיפור אחר לגמרי. מיד עם כניסתנו, כמעט כל יושבי הפאב בירכו אותה לשלום בחביבות וכשראו שאני הגעתי יחד איתה, חיוכם הופנה גם כלפיי.
בחרנו בשולחן פינתי ושקט יחסית והתחלנו לספר אחת לשניה על מוצאנו וסיבת שהותנו באמסטרדם.
לאורה כך התברר, היתה סטודנטית לאדריכלות במסגרת חילופי סטודנטים מאיטליה למשך שנה, ולא היתה מורשית לעבוד לפי המלגה שלה, אבל השעמום, הבדידות והרצון לממן לעצמה בילויים חייב אותה לעבוד בימים בהם לא למדה ימים מלאים. בעל המקום בו עבדה היה איטלקי והכיר את משפחתה עוד מימיו באיטליה ולכן הסכים להעסיק אותה ללא אשרת עבודה מקומית.
בחצות נכנסה הודעה נוספת מתומר "אני מקווה שלא הבהלתי אותך, לילה טוב, אני עולה על טיסה למינכן הלילה ואחזור עוד יומיים לארץ." בשלב הזה הייתי מספיק שתויה בשביל לענות לו באומץ לב ובכנות על הודעתו גם הראשונה וגם השניה.
התחלת להקליד לו הודעה ודמעה סוררת התחילה לזלוג על הלחי שלי. ידה של לאורה עצרה אותי מלהמשיך את המילים הקשות שכתבתי גם מבלי שידעה מה כתבתי ושמחתי על כך.
"אני לא ראויה לאדם מקסים כמוך או לאף גבר נורמלי. תשכח ממני ותתקדם הלאה ליעד טוב יותר ורחוק ממני, לטובתך" היה רשום בהודעה שכעת נמחקה לפני שהספיקה להישלח אליו.
הרמתי את עיניי ללאורה ובאותו רגע הבנתי שבמבט שבעיניה החכמות היה משהו לא רק מוכר, אלא ממש מפחיד עד כמה שהיה דומה לעיניה של אמי. יכול להיות שזה היה האלכוהול שעיוות את מה שעיני ראו או האבל שפרץ מתוכי, אבל לא יכולתי להילחם עם התחושה שמלאך נוגע בי דרך הזרה הצעירה הזו שמגע ידה על ידי היה יותר מנחם מכל המילים שנאמרו על ידי הילה בשיחות האחרונות בינינו בטלפון בימים האחרונים.
"תודה" אמרתי לה והיא הנהנה והבינה שהצילה אותי מטעות קשה בשליחת ההודעה הזו. הרמתי את כוסית המשקה המי יודע כמה אל מול פניה וחיכיתי שתרים את שלה ובירכתי הפעם אני את הברכה לפני השקת הכוסות " למלאכית שאמא שלי שלחה אליי כדי לשמור עליי מהשטויות הרגילות שלי" אמרתי והשקתי את כוסי לשלה ומיד גמעתי את המשקה החריף לגרוני ועצמתי את עיניי מאפשרת לו לערפל אותי עוד קצת ולסייע לי להדחיק עוד יותר פנימה למגירות הסודיות שלי את הסוד על מקס, יחד עם עוד כמה סודות אפלים מעברי, שאפילו הילה ואמי לא ידעו עליהם מתוך בחירה שלי שנעשתה מזמן.
לא רציתי להיות לבד הלילה והזמנתי את לאורה לבוא לישון אצלי בגלל הקרבה היחסית של הפאב לאזור מגוריי. ההחלטה הזו התבררה כנכונה מאד עבורי ואף הצילה אותי מטעות מצערת נוספת כשבפתח דלתי עמד לו "מקס הזועם" על מדיו המגוהצים והמסודרים, נשען בכל הדרו על הדלת של דירתי.
"דאגתי לך כשלא השבת להודעות שלי בימים האחרונים" הוא אמר לי ולאורה הסתכלה אליי ושאלה  אותי בצחוק של שכרות "זה הבחור שלא ענית לו כל הלילה להודעות שלו ובכית בגללו?" עיניי נפתחו אליה ואז העברתי את מבטי לכיוונו.
"לא שלחתי שום הודעה הלילה לאמה, אז אני מניח שיש לי עוד מתחרים על ליבה בעולם הזה" אמר במה שנראה כמו כעס וראיתי את לסתו זזה מהלחץ שהפעיל עליה כדי לא לומר עוד כמה דברים בענין זה.
"אופס, סורי" אמרה לאורה וצחקקה במבוכה, תוך שהיא נשענת על קיר הדירה כדי למנוע את נפילתה ארצה.
לא הייתי במצב רוח או פיכחות מתאימה כדי להסביר לו עד כמה שאני ממש לא חייבת לו שום הסבר על מי נמצא בחיי וכמה כמוהו עוד קיימים שם עבורי בחוץ.
"מקס לך הביתה בבקשה, לא תקבל שום דבר ממני הלילה, לא במצבי ולא עם החברה שאני מארחת הלילה בביתי" אמרתי לו ודחפתי אותו הצידה בניסיון עגום לפתוח את הדלת עם המפתח שלי תוך כדי שמירה על היציבות שלי.
מקס חטף את המפתח מידי ולמרות התנגדותי בקול הוא פתח עבורנו את הדירה ואת האור והכניס את עצמו יחד איתנו לדירה.
"אוקיי תודה רבה מר איש בטחון אחראי, אתה משוחרר, סייעת לנו רבות ועכשיו אנחנו מוכנות להיכנס לישון בשקט ולהפיג את כל כמויות האלכוהול המטורף שלנו" הצדעתי לו בסיום דבריי ושתינו פרצנו בצחוק בלתי נשלט.
"אני דוקא חשבתי לארח לך חברה ושנתחמם ביחד הלילה, בכל זאת חיכיתי לך כאן שעה וחצי בקור, זה המעט שאת יכולה לעשות למעני, את לא חושבת?!" אמר ברצינות וניסה לחבק אותי ולנשק את צווארי מתעלם מהאורחת שלי.
דחפתי אותי ממני במעט הכוחות שהיו לי וצעקתי עליו " אין סיכוי מקסי, מה לא ברור לך? אתה מתבקש ללכת הביתה" אמרתי בתקיפות תוך נסיון לגייס את מעט הכוחות שהיו בי כדי לעמוד ישרה ולהראות בטוחה בעצמי ובמילותיי.
"אין פאקינג סיכוי יפה שלי, את שלי הלילה" אמר והרים אותי על כתפו בשניות והוביל אותי לעבר חדר השינה שלי בזמן שהתפתלתי על כתפו וצעקתי לו "מה אתה עושה? תוריד אותי מיד את שומע אותי?!"
נזרקתי על המיטה שלי ושמעתי על דלת החדר שלי נטרקת ולמרות הבחילה הנוראית שהתחילה לעלות לגרוני הצלחתי לצרוח עליו "עוף מפה, מה אתה חושב שאתה עושה?!"
הבטתי בו פותח את חגורת מכנסיו, את כפתור מכנסיו וכמו בסרט נע ישן הצלחתי להבין את כל המשמעות של פעולותיו ולאן הוא מתכוון ללכת עם זה ועדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות דבר מלבד לצעוק עליו. גופי היה כבד ולא הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה לפני שנשכב עליי, בין אם בגלל האלכוהול או בגלל השיתוק שגופי קיבל מההלם של מעשיו והתעוזה שלו לעשות זאת בזמן שבחדר השני היתה עדה לכל האירוע.
למרות נסיונות ההדיפה שלי אותו, הוא היה חזק ממני ונטול אלכוהול מה שאפשר לו מהר מאד להביא אותי למצב של ערום בחצי הגוף התחתון  שלי, תוך שהוא קורע ממני את התחתונים שלי.
קול מתכת פוגע בכוח בגוף נשמע חזק מעליי ואז מבטו השתנה והוא נראה לפתע בהלם. שניה מאוחר יותר ראשו נפל עליי וכל גופו ריתק אותי למיטה ולא היתה לי יכולת לראות מה היה מקור הרעש ומה גרם לו למצב הזה. ניסיתי לדחוף אותו מעליי ולא הצלחתי ואז ראיתי בזוית עיני את לאורה עם דמעות בעיניה ומחבת גדולה שלא ידעתי על קיומה בביתי בידה.
"תעזרי לי לדחוף אותו ממני" פקדתי עליה וניסיתי להוציא אותה מההלם שהיתה שרויה בו מהפעולה שלה.
היא הניחה את המחבת על הרצפה ועזרה לי לדחוף אותו מעליי הצידה על המיטה. הבטתי בפניו והוא היה נראה עמוק בתרדמת כמו זו של שינה מתוקה.
"אני מצטערת, אני מצטערת" עמדה לאורה ובכתה בקולי קולות. "על מה את מצטערת? הצלת אותי מהמניאק הזה, תודה  לך" אמרתי עם דמעות שהתחילו לזלוג מעיניי כשהבנתי עד כמה המלאכית שאמא שלי שלחה אליי הצילה אותי.
קמתי מהמיטה ולבשתי את חלוק הסאטן שלי שהיה מונח על הכסא ליד שולחן האיפור הסמוך למיטה והבטתי בגופו של מקס, מנסה לחשוב מה עליי לעשות.
"מה עושים עכשיו? הרגתי אותו?" שאלה לאורה בפחד.

"מערבולת"- פרק 12

"דרכון בבקשה", החזירה אותי למציאות מחלומי בהקיץ, הנציגה של "אל-על" בטרמינל של נתב"ג בדיוק שבוע ויומיים לאחר מותה של אמי ואחרי קריאת המכתב שהשאירה אחריה.
את המכתב קראתי מאז עוד לפחות חמש עשרה פעמים, בולעת כל מילה וכל אות של כאב ותסכול שהוכנס בהם הישר מליבה הגדול של האשה הכי מדהימה שהכרתי בחיי. אם לפני כן אהבתי אותה והערצתי אותה על אהבתה האינסופית וההשקעה בנו, היום אני מודה לאלוהים על הזכות להיוולד לאשה כה יוצאת דופן בחוזק שלה ועל יכולת העמידה שלה מול כל המכות שהחיים הכו בה שוב ושוב עד למנוחה ונחלה שהגיעה אליה.
התקדמתי בתור להצגת כרטיס הטיסה לפני העלייה למטוס והבטתי לעבר השמיים הגדולים והכחולים מחפשת את אמי שם בכל סימן של ענן לא שגרתי. קיוויתי שמשהו מיוחד מאד יקרה ביומיים האחרונים, משהו שיבהיר לי שההחלטה שהגעתי אליה לגבי חזרתי לאמסטרדם היתה הנכונה עבורי.
"למה?" היתה השאלה היחידה שתומר שאל אותי רגע לפני שנפרדו דרכינו כשעמדנו ליד רכבו לפני שעתיים ואחרי שהוריד אותי בשדה התעופה.
איך יכולתי להסביר לו שאני נוסעת ונודדת בעולם בחיפוש אחר משהו שאין לי בשבילו  הגדרה ממש ברורה, משהו שנשגב מבינתי ומנפשי?
איך אני מתארת לו מה זה עושה לי לגוף לבחור בכל פעם יעד אחר בעולם להגיע אליו, לכבוש אותו ולהעמיק את הידע שלי עליו דרך הרגליים, האף, העיניים והפה?
נישקתי אותו על שפתיו ארוכות, לא נשיקה מהסוג שסוחפת למשהו מעבר לזה וגם לא נשיקת פרידה. אני כיניתי אותה אחר כך בראשי "נשיקת ביניים", הנשיקה שיכלה להגיד שלום ולא להתראות, אבל השאירה טעם לעוד ותקווה להמשך.
לא הבטחתי לאף גבר בחיי יחסים מעבר ללילה אחד במקרה הטוב או לתקופה ארוכה יותר במקרה הרע ביותר מבחינתי. הבנתי שתומר הוא מהסוג השני, אבל העיתוי שלו היה גרוע.
האמנתי הרבה פעמים בחיי בגורל ובייעוד, אם לא כך היה, לא הייתי קונה את הכרטיס טיסה הראשון שלי מיד אחרי שהתפטרתי מעבודתי הנוחה והטובה.   
תומר היה צריך להיום שם על הטיסה באמסטרדם איתי ואחר כך בביתי לאחר מותה של אמי, האמנתי בכך שמשהו בגורל שלנו איחד אותנו לפחות למטרה הזו. בחרתי להתעלם בכוונה מסימנים נוספים שייחסתי להם סיבות אחרות. קצב הלב המואץ, ההתרגשות והטעם שלו שנשאר לי בפה בכל פעם שהתנשקנו והיה כמו סוכריה טעימה שמתמכרים אליה ורוצים ממנה עוד ועוד.
התיישבתי במשב שלי והבטתי לעבר המושב כמה שורות לפניי, זה שישבתי בו בפעם האחרונה שעשיתי את דרכי לאמסטרדם. לא פחדתי הפעם מכיסי אויר וגם לא מסיוטים. חיפשתי אותו בכל גבר שהיה דומה בגובהו או בצבע שיערו מבין כל הנוסעים שהתחילו להתיישב במקומם. ניערתי את ראשי ובכך לנער את המחשבה המטורפת הזו והורדתי את עיניי לכיוון הספר התורן שילווה אותי לטיסה הזו. הפעם זה היה ספר באנגלית של הסופרת האהובה עליי, ספר שדובר עליו כה רבות לפני שבכלל יצא ושמחתי שהוא אכן מוצלח מספיק כדי לשאוב אותי לתוכו ולהשכיח ממני, גם אם לכמה שעות בודדות בלבד מהמועקה שהשאירה בי מותה ומכתבה של אמי. להשכיח ממני את הכאב שניסיתי להתעלם ממנו כשהתנתקתי מהנשיקה עם תומר,  כשהבטחתי לו שנשמור על קשר ושאני אחזור בעוד כמה שבועות לארץ כפי שתכננתי.          לא הבטחתי לתומר שום דבר לגבי היחסים בינינו ולא ביקשתי ממנו שיתחייב אליי כמו אל חברה. לא הספקנו לבסס יחסים מוגדרים בינינו ולא היתה בלי בעיה עם זה, גם אם מחשבה על זרועותיו מלטפות את פניה וגופה של אחרת צבט אותי במקום עמוק, שבערה בו אש הקנאה.
המטוס נחת והפעם בלי המזוודות הכבדות שהושארו בדירה, צעדתי ישר לכיוון דלת היציאה והתכוננתי לחזור לקור, מוציאה מהתיק זוג כפפות, כובע וצעיף שמראש הכנסתי לתיק הגב שעלה איתי למטוס.
יד כבדה נחה על כתפי וחיוך מוזר וחולמני שקיווה לנס שאולי זו היד של תומר, הוחלף בהלם וכעס כשהסתובבתי וגיליתי שהמשך היד הזו השתייכה לגופו החסון והגבוה של שוטר הולנדי קצת מוכר.
"אני לא מכיר אותך?" שאל אותי בחשדנות באנגלית עם מבטא כבד. זה לקח לי כמה שניות נוספות להיזכר שזה השוטר שבילה איתי לבד במשך כמה דקות בחדר ההוא כשהגעתי עם תומר למשרד האבטחה של שדה התעופה בפעם האחרונה שהיינו כאן. הוא התחיל איתי אז וקצת הלחיץ אותי ורק הגעתו של תומר הפסיקה את מה שהוא ניסה להתחיל שם.
"נפגשנו לכמה רגעים במשרד האבטחה כאן לפני כמעט שבועיים, באתי לשם עם ידיד שלי שהוא מאבטח מישראל" עניתי לו וקיוויתי שבזה תסתיים פגישת המחזור הלא צפויה הזו. הסתובבתי חזרה לעבר דלתות היציאה ולפתע הרגשתי שצל מלווה אותי החוצה.
העברתי את מבטי הצידה בזמן שעמדתי על המדרכה וחיכיתי למונית הבאה בתור שתגיע אליי והוא עמד שם לידי בלי לומר מילה.
"אתה צריך משהו ממני?" שאלתי אותו וניסיתי לא להראות את העצבים שמתחילים להצטבר בתוכי.
"כן, אני מחכה לשמוע מה הכתובת מגורים שלך כאן באמסטרדם, כדי שאוכל להזמין את עצמי אלייך לארוחת ערב באחד הימים הקרובים." ענה לי עם חיוך קטן ובקול הסמכותי והבטוח שלו.
הרמתי עליו את גבותיי והזזת את ראשי הצידה בדיוק כמו שלימדו אותי בבית ספר לביצ'יות ואמרתי לו "ולמה נראה לך שא. אני מבשלת באופן כללי ולך באופן אישי וב. שאני מעוניינת להיפגש איתך עם או בלי המדים שלך?"
בתגובה הוא הרים את ראשו וצחק בקולי קולות עד שכבר היה לי לא נעים מהסצנה שהוא עשה סביבנו. תוך כדי צחוק הוא הצליח להגיד לי "א. לא זוכר ששאלתי, אלא הודעתי וב. את מעוניינת מתוקה, אני רואה את ההזמנה עלייך וכל גבר אחר רואה את זה מקילומטרים, אני פשוט יותר זריז מכל האחרים."
מה? חשבתי לעצמי בהלם בראש, על מה הוא מדבר? מזמינה? איך בדיוק? השפלתי את מבטי לרגליי והנעתי את מבטי על עצמי מכף רגל ועד החזה שלי ולרגע קל יכולתי להבין מה בדיוק הוא רואה שיכול לגרום לו לחשוב שאני מעוניינת בכך שגברים יתחילו איתי. החל מהמגפיים הצמודים השחורים עד הברך עם העקב הגבוה, חצאית המיני שלי מעור שחור והחולצה הלבנה הצמודה שחזייה ורודה מתחרה נראית בה בבירור. רק מעיל העור השחור שלי כיסה את חלקו האחורי של החולצה שהיתה פתוחה מאחור כמו איקס. אוקיי יכול להיות שהתלבשתי באופן קצת יותר מדי פרובוקטיבי בשביל צהרי היום לטיסה, אבל ככה הרגשתי ועכשיו שאני חושבת על זה גם מהמבט של תומר כשראה אותי יוצאת ככה ראיתי משהו שהזכיר כעס ורכושנות שראיתי בעבר בבן זוג שזו היתה סיבת הפרדה שלנו. רציתי להיות אני בלי שאף אחד יגיד לי מה, כמה ואיך ובטח לא שיעירו לי על צורת הלבוש שלי. אלוהים בירך אותי בגוף אלוהי ולא מצאתי סיבה מספיק טובה להסתיר אותו מהעולם.
התקרבתי אליו קצת והבטתי בעיניו מוכנה להביך אותו קשות  "תקשיב אתה אמנם ג'נטלמן אמיתי שיצאת איתי החוצה להשגיח עליי שאגיע בשלום לביתי והכל, אבל אם לרגע חשבת שכל אשה שלובשת חצאית מיני ומגפיים עד הברך מחפשת זיון מהיר איתך אז אתה טועה בדרך כלל. הפעם במקרה אתה צודק וזה רק בגלל שזו אני. ארשום את המספר שלי ואם יתחשק לך לקפוץ אליי לזיון מהיר השבוע בלי שום מחויבות כמובן, אז תרגיש חופשי להעמיד אותו בדרך ולהתקשר אליי שאחכה לך ערומה ורטובה." קול שיעול מוגזם של הזוג שעמדו מאחוריי בתור למונית גרם לי לחייך ולהחזיר את מבטי אליו בזמן שעיני חלפו על תג השם שלו "מקס באס".       "אז מקס, תתקשר אליי בהזדמנות, לפני שאעזוב את העיר המדהימה הזו" הוצאתי עט מהתיק שלי ורשמתי לו את מספר הנייד שלי על חתיכת נייר של קבלה שהיתה זרוקה בתיק שלי. מסרתי לו את הפתק, קרצתי לו ונכנסתי למונית שבדיוק הגיחה לפניי.
כל הדרך לדירה שלי חשבתי על התנהגותי שמצד אחד סימנה את השגרה של חיי בשנים האחרונות, התהוללות חסרת פשרות וחסרת מוסר. לא עצרתי כדי לחשוב על תומר, הילה, אמא שלי ובעיקר לא על עצמי.
האם נכון מה שהילה אמרה עליי בשנה שעברה בריב הגדול שלנו, אחריו לא שוחחנו חודשיים? האם השתמשתי במין חסר משמעות עם גברים כדרך קלה להתמודד עם חוסר היכולת שלי להתחייב לכל דבר בחיי?  האם העובדה שעזבתי מקום עבודה מכובד ורווחי לטובת קפיצה ממדינה למדינה וממיטה למיטה שיקף משהו אחר בחיי שהיה חסר בו יציבות מסוג אחר?
שאלת השאלות שלי עדיין היתה זו- האם באמת כל כך טוב לי במצבי הנוכחי? הרהרתי בכך לפני שהגעתי לדירה הצפה שלי וירדתי מהמונית. עמדתי בחוץ במשך דקות ארוכות מביטה בכל שאר הבתים הצפים לידי ובמים שהשקט בהם הופר בכל פעם שסירה חלפה על פניהם יוצרת אדוות במים. מעגלים חיצוניים מקיפים מעגלים פנימיים הולכים וגדלים כמו החור בלבי שהלך וגדל בכל רגע עם מותה של אמי.
ניערתי את ראשי מהמחשבות העמוקות והקשות שעורר בי זכרון מותה הטרי והכנסתי את המפתח לדלת הדירה. לא הספקתי להכניס את עצמי לדירה וצפצוף הודעה נכנסת לנייד שלי הסיט את מבטי אליו.
"מוכן ומזומן להגיע אליך בעוד חצי שעה, בסוף המשמרת שלי, יפה שלי" נכתב באנגלית ומיד הבנתי שמדובר ב"מקס הזועם" והחרמן.
הקלדתי במהירות ובמיומנות את הכתובת שלי ונכנסתי להתקלח ולהתארגן לבואו של הסטוץ הבא שלי, מוחקת ממוחי את זכרונו של תומר מהספה מולי וזכרון אחרון שלנו גומרים יחד עליה.
בדיוק חצי שעה מאוחר יותר כמו שעון שווצרי עמד מולי מקס, הפעם ללא המדים שלו. אין ספק שבלעדיהם ועם חיוך חושף שיניים לבנות ומושלמות, הוא היה גבר מהמם. בנוי לתלפיות עם שיער בלונדיני מוקפד, מגולח ונקי הוא היה נראה כמו פרסומת שהיטלר לפני שמונים שנה היה תולה בחדר השינה שלו מרוב ש"צעק" גזע ארי מושלם.
באופן קר ומחושב משכתי אותו בצווארון חולצתו פנימה ולמרות כל גודלו היחסי אליי הוא נגרר בקלות לתוך הסלון הקטן של דירתי.
הוא לא היה אורח כזה שמציעים לו קפה ועוגה. הדבר היחיד שהיה לי להציע לו היה, גופי הערום מתחת לחלוק הסאטן. הצעתי לו אותי על מגש של כסף ורק חיכיתי שייקח את מה שהיה לי להעניק לו, שהיה אפס אחד גדול. לא באמת הענקתי לו את עצמי, אלא גוף בלי לב. הענקתי לו חור להשחיל אליו את איברו הפועם והמרשים שהצליח לענג אותי על הדרך. ידעתי בדיוק איך לפתות אותו להנעים את זמני בחצי השעה שהיה אצלי. שנינו קיבלנו משהו במפגש הקצר הזה. הוא גמר לשפוך את זרעו לתוך הגומי שהולבש עליו על ידי ואני גמרתי לשפוך את הריקנות שבי לתוך האורגזמה שלמדתי לברוח אליה. היא היתה מקור הנחמה שלי, זה שגורם לי לשניות ארוכות של הנאה נטולת מחשבה.
אהבה לגבר היתה מילה גסה עבורי ולכן לא חיפשתי אותה ובטח לא אצל מקס ולא ידעתי איך לחפש אותה אצל מישהו כמו תומר שהיה נראה לפעמים נלהב מדי לנסות להראות לי את צבעיה היפים במרומז וגם בפה מלא.
זה היה מקס באותו רגע שגרם לי לגמור בהנאה, אבל היו אלה עיניו של תומר שלתוכן הביט לבי בשניות האלה. כעסתי והאשמתי את כל העולם במערבולת שבלבי במקום לכעוס ולהאשים את מי שבאמת אחראי על המצב שלי – את עצמי.

"מערבולת" – פרק 11

-תומר-

הבטתי בשתי הנשים החזקות שלפניי, שרק לפני כמה שעות ספורות קברו את אמן האהובה וכבר נאלצו לגלות פרטים מטרידים ומעציבים אודות חייה הקשים בצל שני גברים שהפכו את חייה לגיהנום עלי אדמות. הדבר היחיד שהיה לאמן בחיים היו שני בנותיה הפעוטות והיא שמרה עליהן כמו לביאה על גוריה והיתה מוכנה לעבור כמעט כל דבר אפשרי כדי להגן עליהן.
הורדתי את עיני והמשכתי לבקשתן לקרוא את המכתב שהיא השאירה להן כמורשת לסיפור חייה וחיי ילדותן. לא יכולתי שלא לחשוב על האומץ שנדרש ממנה לשבת ולהעלות את הכל על הכתב ולדעת שיום אחד הבנות שלה יקראו על חייה והיא לא תהיה שם כדי שיוכלו לחבק אותה ולהגיד לה כמה הן גאות בה ומצטערות על הקשיים והייסורים שעברה במהלך חייה. לא יכולתי שלא לחשוב על החלק של אבי המנוול בקושי ובייסורים האלה.
נזכרתי בחלון הזמן שבין עזיבתן ועד להגעת אמי חזרה לחיי כסיוט מתמשך בו כל כעס הושלך עליי וכל מכה שלו שנחתה על גבי או פניי מקורה היה בכעס על עזיבתה של מי שהפכה לאובססיה שלו. השקר הגדול שלו, היחס שלו כלפי אמי, היו בבחינת שיגעון וטירוף ואם לפני זה לא יכולתי לסבול אותו, אחרי זה לא הייתי מסוגל אפילו להודות בקיומו.
עצמתי לרגע את עיני והתכוננתי להמשיך את קריאת המילים הקשות ביותר בחיי שנאלצתי לקרוא ולהקריא, כשהרגשתי את ידה של אמה. הרמתי אליה את עיניי ופגשתי בזוג עיני הדבש שלה ובמבטה היה משהו שמשלים עם המצב, שרואה מעבר אליו וזה נתן לי את הכוחות להמשיך לקרוא. כוחות שכנראה הרגשתי שהייתי זקוק להם ובמבט אחד שלה היא העניקה לי אותם. לפניה רק אמי היתה מקור כוחי ולא האמנתי שאצליח למצוא שום דבר דומה להרגשה הזו בחיים האלה. קיוויתי שגם אמה הרגישה כך כלפיי. היה בי משהו לא מוסבר שרצה להגן עליה מפני כל רע ואחרי קריאת המכתב הזה, הבנתי למה יש בה את הפגיעות הנסתרת הזו שרק אני ראיתי. היינו שנינו שבורים באותו אופן ועם גורל דומה. העובדה שנפגשנו היה נראה מקרי, אבל גם ביום שבו היה נראה שניסיתי לשלוט בגורל, הוא כבר הקדים אותי בכך. ממזר הגורל הזה, חשבתי לעצמי והמשכתי להקריא את המכתב עם מעט הכוחות שקיבלתי מאמה.
"הבנתי שאני חייבת לעזוב ולצערי ידעתי שאני אהיה חייבת להשאיר את תומר מאחור עם אביו המטורף. לא יכולתי להסתכן להפוך להיות חוטפת ופושעת אמתית הפעם, אחרי שרק עכשיו הוכחה חפותי. הבטתי שוב בנייר העיתון ואז שמתי לב לראשונה לנייר שצורף אליו, היה רשום עליו רק מילה אחת - "תברחי". צמרמורת עברה בגופי למחשבה מי היה מאחורי הפתק והעיתון.
שוב ארזתי את מיטלטלינו והתכוונתי להשאיר את תומר אצל השכנים עד לשובו של אביו הביתה בערב, כשהוא הקדים והבין מיד את המצב לאשורו, קרא את הפתק והתחיל לצרוח כמו משוגע. "אני אהרוג את הזונה הזו, אל תקשיבי לה" הוא צרח וניסה לקחת את המזוודה מידי השניה, זו שלא אחזה בידך, אמה.
נבהלתם שלושתכם ושתיכן התחבאתן מאחורי רגליי ותומר המתוק הצטרף אליכן בהתחלה. אביו השתגע וחשב שאני רוצה לקחת אותו איתי ולברוח. הוא ניסה לתפוס אותך, אמה, מידיי ואמר לי שאעזוב בלעדייך ואשאיר אותך מאחור בתמורה לתומר, אם כל כך ארצה.          את התחלת לבכות בצרחות והילה התחילה לצעוק עליו. החמודה היתה בטוחה באותה תקופה שהיא וונדרוומן ושיש לה כוחות על. המכה שחטפה ממנו והעיפה אותה לרצפה ובדרך פגעה בשולחן האוכל, הוכיחה לה אחרת."
הרמתי מהר את מבטי לכיוונה של הילה והיא נראתה פתאום מאד חיוורת ודמעה זלגה על הלחי שלה, היא זוכרת, חשבתי לעצמי. היא הרימה את ידה ונגעה בצלקת כמעט בלתי נראית ליד המצח שלה ונדהמתי מכך. אמה קמה מכסאה וחיבקה את אחותה חזק. הן שתיהן בכו יחדיו ועצרתי את דמעותיי כמה שיכולתי לנוכח המראה הזה.
"תמשיך בבקשה" לחשה בצרידות הילה והורדתי את מבטי שוב למכתב.
"הרמתי מהר את הילה שדם ניגר ממצחה ובזמן שטיפלתי בחבורה שלה והצמדתי לה מטפחת מכיסי, שמעתי את תומר צועק על אביו בפעם הראשונה אולי בחייו. "עזוב אותה כבר ותן לכולנו ללכת אבא", הבטתי לכיוונו בזמן שהרמתי את הילה מהרצפה לעמידה וקיוויתי שתומר הקטן לא יחטוף גם הוא מכה בכל הבלאגן הזה. לבי נשבר על כך שלא יכולתי לקחת אותו איתי וקיוויתי שהמכתב ששלחתי למחלקת הרווחה בעירייה תסייע לו לצאת משם לאחר עזיבתנו.
אמה, הבכי שלך קרע את לבי, לא הפסקת לצעוק לו "לא, מספיק די", הייתי תקועה בין הילה הפצועה המזוודה הכבדה, את ותומר והייתי חסרת אונים. לא ברור לי איך ילד בן חמש קיבל את התובנה שהוא צריך ליצור הסחת דעת כדי שאוכל לברוח ואני לא יודעת איך היה לי את היכולת לאפשר לו לקחת את האחריות הזו על עצמו בגילו הצעיר. הוא נשך את רגלו של אביו וברגע שהיד שלך שוחררה תפסתי אותך ויחד עם הילה, פחות המזווה הכבדה שהיה בה הכל, ברחנו על נפשנו כשבדרך חטפתי את מפתחות הרכב שלו מהשידה בכניסה.          
כך מבלי להביט לאחור ולבדוק מה עלה בגורלו של תומר רצתי איתכן לרכב ודהרנו משם לעבר העתיד החדש שלנו. למחרת בדקתי דרך השכנה שבנה היה חבר של תומר והתברר כי הוא הגיע לבית הספר עם חבורה לא יפה על פניו ונאלץ לשקר שנפל במדרגות כדי שלא יישאר לבדו בעולם ללא אם או אב. עקבתי אחריו בשבועות שלאחר עזיבתנו עד שידעתי שהצלחתי לעזור לאמו מרחוק לקבל אותו חזרה לחזקתה. המכתב האנונימי ששלחתי לרשויות הרווחה כנראה גם עורר אותם לפעול להחזרתו לאמו ורק אז נרגעתי.
את יואל פגשנו יום למחרת בסופר מרקט ליד דימונה, הכי רחוק שהצלחתי לנהוג בלילה מבלי להירדם. את הלילה העברנו בשינה ברכב שלנו בחניה של אותו סופר מרקט ובבוקר יואל שניהל את הסניף, ראה את הרכב וכשהתקרב וראה את שלושתנו ישנות בו זה כל כך הכאיב ללב המדהים והרחב שלו שהוא החליט באותו רגע לקחת חסות עלינו.
לא היתה שם אהבה ממבט ראשון בין שנינו, אבל לאורך השבועות והחודשים שהוא עזר לשקם אותי ואת לבי וביחס החם והאבהי שהעניק לשתיכן הוא שבה את לבי כל יום קצת יותר.
זכיתי סוף סוף לגבר ראוי, נאמן ואוהב באמת ואתן זכיתן לאבא שלא היה לכן מזמן. נישאנו לאחר שנתיים ומאז הכל היסטוריה. אם את המכתב הזה אתן קוראות והוא נשאר לבדו בלעדיי, אנא דאגו לו עד לסוף ימיו ותעודדו אותו לצאת, לבלות ואולי אפילו שוב לאהוב.
אני אהבתי ואוהב אתכן לעד בנותיי היקרות ואני לא מצטערת על כל מה שעשיתי כדי לשמור ולהגן עליכן . אני מקווה שתסלחו לי על בחירות שגויות בחיי ואם זה פגע בכן באופן כלשהו כי כל מה שנעשה היה רק מאהבתי אליכן.
אמה, אני יודעת שיואל ואני ראינו בך לפעמים קצת כעוף מוזר, אבל מבחינתי את מהווה את כל מה שאני לא, בטוחה בעצמך, חצופה וחזקה. אולי אם הייתי קצת יותר כמוך כשפגשתי את אביכן, המצב לא היה מתדרדר לאן שהגיע. אני גאה בך ואני מאחלת לך רק דבר אחד –שלום- שלום פנימי ושלום חיצוני עם העולם. תכעסי פחות ותקבלי את עצמך יותר. את מדהימה וחכמה. הגיע הזמן שלך לנטוע שורשים עמוקים בקרקע ולמצוא אהבה כמו שמגיע לך.
אוהבת מאד ולעד.
אמא"
אם הדף לא היה רטוב, לא היתה לי הוכחה לכך שגם אני בכיתי בסוף הקריאה הזו. ישבנו שלושתנו בדממה בחדר הקטן של אמה, כל אחד מכונס בתוך עצמו וחווה בראשו קצת זכרונות וקצת מהדמיון את הילדות מחדש על מה שידענו ועל מה שהראש שלנו כבר הדחיק עמוק עמוק ורחוק כדי להגן על עצמנו.
אמה קמה ראשונה מהמיטה שחזרה לשבת עליה לאחר שהילה נרגעה ולקחה את המכתב בעדינות מידיי. היא קיפלה אותו היטב והכניסה חזרה למעטפה.
היא התיישבה על המיטה שלה בחזרה והפרה את השתיקה עם המשפט שהכי לא ציפיתי ממנה באותו רגע או בכלל אחרי כל מה שעברנו יחד ואחרי שהגורל התערב , "אחרי השבעה אני חוזרת לאמסטרדם".