הפעם השיר דווקא יותר מתאים בתחילת הפרק.... https://youtu.be/8YzabSdk7ZA?list=PLGU1FBBcajwSUccoZvmAQL0EmbvVlWxy0 בריטני ספירס – Everytime. וכן הוא היה ההשראה לסצנה של האמבטיה, אז תאשימו אותה....חח
**אבי**
השגרה שנכנסו אליה בכל הימים הרבים שעברו עושה לי טוב, מרגיעה וכמעט נוסטלגית עבורי. הכל מרגיש טבעי ונוח מלבד היעדר הסקס שפעם היה קיים וכעת הוא נעלם גדול בחיינו. אני מרגישה שאנחנו מצליחים למצוא את האיזון בין חברות ומתח מיני לא ממומש באופן כזה שאנחנו מצליחים לנהל בכל ערב שיחות חולין נעימות בארוחת ערב שלרוב אני מכינה לבדי ובעיקר משעמום. אני לא מותירה לעצמי לי רגע דל בין הכתיבה של כל מה שקרה לבין כל מה שאני מתכננת שיקרה לדייב מעתה ואילך. בין קטע קשה אחד לשני אני מוצאת את עצמי צוללת ומתחבאת מעצמי בעיקר, בתחתית הבריכה עד יעבור זעם.
דונה וג'סטין שומרים על קשר ממרחק בטוח כל עוד אני בבית ואני מניחה שלמרות שהזוגיות שלהם בהמתנה, הכול יחזור להיות רגיל ברגע שאסיים לפתור את הבעיות שלי ואצא מחייהם. ראיתי אז בעיניה את רגשותיה כלפיו ועל אף שאני לא רואה זאת גם בעיניו באותה עוצמה, אני יודעת שהוא מחפש יציבות בחייו בתחום הזה. אני הדבר הכי פחות יציב ביקום בשלב הזה ועם מטרה מאד ברורה בסוף הדרך שתסכן את שמי הטוב ואת החופש שלי. אני לא מוכנה שלג'סטין יהיה חלק מזה בשלב ההוא.
הייתי צריכה לדעת שכל הרוגע והשקט הזה יגיעו לקצם בקרוב וכמו משאלה שמגשימה את עצמה לא חולפים עשרים וארבע שעות מרגע המחשבה והגוף שלי אותת לי על בעיות שחשבתי שכבר עברו לי למרות הזכרונות שממשיכים לרדוף את לילותיי.
יותר ויותר במהלך הימים הבאים אני מאבדת את התיאבון שלי, כוחי הולך ומתפוגג ואני מוצאת את עצמי בשעות שונות של היום מרגישה צורך להקיא את נשמתי, בדיוק כמו בימים הראשונים ההם שהיו אחרי הלילה ההוא בסמטה. אני תוהה מה יכול להיות הגורם לכך ותולה אשמה בעובדה שאני יושבת בלילות כמה שעות ברצף ומבלבלת את השעון הביולוגי הפנימי שלי, שמשבש לי כנראה את המערכות האחרות שלי. אולי אני מזניחה את בריאותי הגופנית לטובת הנקמה והבריאות הנפשית שלי?
ללכת להיבדק אצל רופא במצב זהותי הלא פתור, לא בר אפשרות מבחינתי וכך יוצא שאני מסתירה כמה שאני יכולה מג'סטין שאם יידע גם יתעקש שאראה רופא. אני מדחיקה מעצמי את המחשבה שעליי לבדוק את כל האפשרויות, כולל אלה שאני לא מניחה לעצמי להאמין שיכולים להתקיים.
עד אותו יום לא פתחתי טלויזיה ולא פתחתי את האינטרנט בכוונה. כל מידע שקיבלתי על מה שקרה היה רק מה שג'סטין חשף בפניי. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם העובדה שהחיים ממשיכים בלעדיי ובעיקר את העובדה שמועד השקת הספר האחרון שלי ומקור גאוותי הגדולה ביותר, קרוב ואני לא אעמוד לצדו בפעם הראשונה בחיי. אני מרגישה כמו אם פונדקאית שרק ילדה אותו, אבל הוא מיד נלקח מידיה בחדר הלידה, להורים אחרים ולא תוכל לעולם להריח את ריח גופו אחרי האמבטיה או להתגאות בפעם הראשונה שיצליח ללכת בכוחות עצמו.
באותו יום אני מרגישה צורך לא מוסבר לעשות זאת ולאחר כשעה של עדכונים מעולם המוסיקה והקולנוע מגיעה הידיעה על ההשקה של הסופרת שמתה והשאירה אחריה בעל וספר. התאריך אמור להתקיים בעוד כשבוע. רק לאחר שאני רואה את הספרות מול עיניי ומחברת את כל הרגעים מהימים האחרונים והרגשות המשונים שכמוהם לא חוויתי בעבר. כל הכאבים הלא מוסברים ואמת אחת יבשה מאד עומדת לנגד עיניי- אני לא נוטלת גלולות כבר חצי שנה והמחזור החודשי שלי מאחר באופן קיצוני הרבה יותר מאי פעם.
העובדה שלא שכבתי עם דייב בחצי השנה האחרונה והעובדה שלא שכבתי מרצון עם אף גבר אחר בכל החודשיים האחרונים היא שמפילה אותי, באופן הכי מילולי ומעשי על רצפת הסלון של ג'סטין בשעה ארבע אחר הצהריים של יום שני בהיר וחם. זו גם הסיבה שבשעה שש וחצי בערב, אחרי בכי שלא מפסיק לרגע, חשבון נפש עם עצמי ומכתב אחד ארוך שאני משאירה לג'סטין על מיטתו, אני מוצאת את עצמי צועדת עם גופיה ותחתונים לתוך האמבטיה המלאה במים ועמדה עד היום בעיקר ליופי בחדר המקלחת השייך לחדר שלי.
כל צעד שלי הופך לכבד יותר מקודמו עקב כדורי השינה שמצאתי במגירת התרופות של ג'סטין להפתעתי ומשרתים את החלטתי באופן מושלם מדי.
בתוך תוכי אני יודעת שזו לא הדרך הכי טובה לפתור את הבעיה שנוצרה בתוכי בשבועות האחרונים, אבל אני לא מוצאת דרך אחרת להתמודד עם העובדה שאני נושאת בתוכי את הרוע שיצר אותו. אם ביום יום אני לא מצליחה להתמודד כמו שצריך עם זכרון ידיו ופניו של האדם שהרס את נשמתי ברגע אחד, איך אביט בעיניים של צאצאו ואיך אוכל לאהוב יצור תמים שלא עשה לי מאומה, אבל מאיים למוטט את המעט שנותר משפיותי.
איך אוכל יום אחד להסביר לילד הזה מי היה אביו עבורי ואיך הוא נוצר? האם ארצה לחלל את נפשו של בן אנוש נוסף בגלל חטאי אביו? איך אסביר לג'סטין איך נכנסתי להריון מבלי לספר לו אודות העובדה היחידה שהסתרתי ממנו?
הפלה היתה טאבו בביתי כילדה וזה הפך להיות חלק מאמונתי מאז ומעולם
ובהתנגשות בין שתי העובדות האלה אני מוצאת את עצמי יותר מבולבלת ויותר מתוסכלת. בלי אף אדם לידי שאני יכולה להתייעץ איתו או לסמוך עליו אני נותרת רק עם עצמי ואלוהים. אני מבקשת את עזרת אמי שבשמיים לרמז כלשהו על הפתרון שלי.
הכל נעלם מעיניי ומלבי בשעתיים וחצי האלה, לא עתיד, לא ג'סטין, דייב או הנקמה. כולם נשכחים כאילו התאיידו מהעולם ואני נשארת לבדי עם התוצאה של רוע שגדל בתוכי ומבקש לצאת מתוכי ולהראות לכל העולם עד כמה סבלתי וכמה עוד אסבול עד סוף ימי חיי.
אני טובעת בייאוש, בתסכול וברחמים עצמאיים ומנגד המים שתמיד קראו לי לנחמה בבריכה דוחפים אותי למים אחרים שבהם לבטח אמצא פתרון לכל הסבל שנשאתי בנפשי וכעת גם בגופי.
חמשת הכדורים שאני לוקחת לא משפיעים עליי מהר מספיק וכך נבלעים עוד חמישה ועוד חמישה עד שאני משאירה לעצמי מספיק כוחות כדי להיכנס לאמבטיה המלאה עם מחשבה אחת בלב שנכתבה בדמעותיי במכתב הפרידה– שג'סטין יסלח לי על הכל.....
----------
"תפתחי בשבילי את העיניים שלך פרידום" אני שומעת קול לא מוכר ותוהה האם זה קולו של האור בצד השני של המנהרה. האם אראה סוף סוף את הוריי והאם העובר שלי כמוהם, שמתו בטרם עת ותמימים, יהפוך למלאך?
"פרידום" קול מוכר ולא שייך למקום החדש שלי קורא לי, אל אני מסרבת לפקוח את עיניי ולגלות שגם ג'סטין לכאן. איך? מה קרה לו שגם הוא מת? הסקרנות מכניעה אותי לבסוף ואני פוקחת את עיניי לאור הבוהק והמסנוור ביותר שעיניי נתקלו בו בחיי.
מעליי שני גברים שטרם אני מזהה עומדים ומביטים אחד בשני ונראה כי הם משוחחים אחד עם השני והנושא הוא – אני.
"אתה בטוח שהם בסדר, שניהם?" לאט הערפל מתפוגג מעיניי ואני מזהה את גס'טין משוחח עם האדם שכעת אני רואה בבירור כי הוא אדם מבוגר עם משקפיים וחלוק לבן.
אוי לא.......אני....בבית...חולים ואני ..........חיה!!! לאאאא.
אני עוצמת את עיניי מיד עם ההבנה שהתוכנית שלי נכשלה ודמעות מתחילות לזלוג על לחיי ללא שליטה מה שודאי יעיר את תשומת לבם לכך שהתעוררתי מעבר לעיניי שנפקחו רק לכמה שניות לפני כן.
"דברי איתי בבי, הרופא הלך, בבקשה תגידי משהו. תפקחי את עינייך ותדברי איתי. אני רוצה לדעת שאת מזהה אותי ושאת בסדר". אני שומעת את קולו החנוק והמתחנן. ידו האחת מלטפת את הדמעות על לחיי והשניה את שיערי. הוא כל כך קרוב אליי שאני יכולה להריח את הפאניקה שהיה שרוי בה.
אני לא מסוגלת לומר מילה בגלל הדמעות ובגלל הבושה של האמת שודאי ידועה לו כבר בשלב הזה. כך לא תכננתי את הדברים. אני מאוכזבת מעצמי שאפילו למות אני לא מסוגלת לעשות כמו שצריך.
במעט הכוחות שיש לי ולמרות הצינורית השקופה שמחוברת במחט לתוך ידי, אני מסובבת את גופי כך שאהיה עם גבי אליו. אני לא יכולה לסבול את נוכחותו שמוכיחה לי את כישלוני ואת המבט בעיניו שלא מוכנה עדיין לראות מקרוב.
"למה?" השאלה שלו נותרת ללא מענה מצידי וכך מותירה את השקט בינינו עד שאני שוקעת לשינה עמוקה שאני זוכה בה, ללא הפרעה ועד שאני שומעת את ציוץ הציפורים ומבינה עד כמה אני בחיים עדיין ובעיקר עד כמה החיים האלה הולכים ומסתבכים עבורי עוד יותר מעכשיו.
אני פוקחת את עיניי וכל מה שאני רואה מולי על הכורסא הירוקה, הוא גופו המקופל של ג'סטין, שרק נחירותיו החלשות מפרים את הדממה בחדר. בפעם הראשונה יש לי הזדמנות להביט סביבי ולהבין איפה אני באמת נמצאת.
ליד אחת התמונות בחדרי רשום שם בית החולים "ווסט הילס". החדר הפרטי בו רק אני שוכבת, נראה מהודר ומזכיר לי חדרי בתי חולים כמותם רק ראיתי בבתי החולים הפרטיים בסן פרנסיסקו. בזמן שאני תוהה מה ג'סטין אמר להם לגביי ושמי, אני נזכרת שהרופא פנה אליי בשם "פרידום". אנחת רווחה יוצאת מפי בקול ורק אז אני מרגישה עד כמה פי וגרוני יבשים. אני מחפשת בעיניי אחר כוס מים או בקבוק שתיה כלשהו כדי לשטוף בעזרתו את גרוני.
אני מנסה להתרומם מהמיטה, אך נתקפת בכבדות כאילו גופי עשוי מברזל יצוק. בתוך ראשי אלפי מחטים, שכל מטרתם לתקוף אותי עד שאכנע להם, דוקרים אותי עד כאב בתי נסבל. אני נשארת מתוסכלת בלי האפשרות לזוז ובלי טיפת רצון להעיר את ג'סטין ואחר כך להתמודד עם שיחה איתו.
כמו בהזמנה דלת חדרי נפתחת לרווחה ולתוכה צועדת אחות במדים לבנים ומגוהצים עם חיוך שחושף שיניים לבנות וישרות. היא מחייכת אליי וברגע שהיא מזהה שג'סטין עדיין ישן היא מתקרבת אליי ולוחשת קרוב לפניי. היא כה קרובה עד שאני מריחה את הבושם הנעים שאופף אותה. ריח של רעננות ופריחה של אביב נעים וחיובי שגורם לי לשחרר חיוך קטן ובלתי רצוני אל מול החיוך הכנה והרחב שלה.
"לשתות" אני לוחשת לה והיא מיד נעתרת לבקשתי ומוזגת לי לתוך כוס מקנקנן מים שעמוד לא רחוק ממני על השולחן לצד מיטתי, אך מרגיש כאילו הוא נמצא בקצה השני של המדינה. היא מכניסה קש לכוס ומקרבת אותו לפי. אני שותה מהר וממלאת את גרוני בכל כך הרבה מים בבת אחת עד שאני משתנקת מהמים. השיעול כה חזק שמים מתפזרים מפי ואפי כך שהם מכסים כעת את המדים הלבנים שלה. "לא נורא מתוקה, תשתי לאט. איך הראש? את צריכה כדור?" אני מהנהנת עם ראשי לשאלתה, עדיין לא מסוגלת לדבר ומנסה להשיב את נשימתי למצב סדיר.
ככל הנראה השיעולים שלי הם שמעירים את ג'סטין שקופץ ממיטתו ורץ לעברי. הוא מתעלם מהאחות ומיד מכסה אותי בצל גופו. "את בסדר?" הוא שואל ומקווה אולי עכשיו סוף סוף אפתח אליו ואומר משהו, אבל אני עדיין לא מסוגלת להביט בעיניו או לדבר איתו. שוב אני מסתובבת מבלי לומר מילה לצד השני של המיטה. אנחת התסכול שהוא משחרר כואבת לי כעת יותר מכאב הראש ואני תוהה אם יש איפשהו כדור קסם שיכול למחוק את הכאב שאני חשה בקולו ואת הדאגה שהוא חש מרגע שראה אותי או קרא את מכתבי.
"אני רק אתן לה את הכדור ואשאיר אתכם לבד, הרופא יגיע בעוד חצי שעה ותוכלו להשתחרר אם כל המדדים שלה ייצאו תקינים" היא אומרת לו כאילו אני ילדה קטנה. כמה שנאתי את הגישה המתנשאת הזו שדייב נהג לדבר לידי ומעליי כאילו לא הייתי נוכחת בחדר, גם כשדובר על הספרים שלי או על בחירת בגד בחנות או מאכל במסעדה. אין לא כוח להתמודד עם זה כעת ואני נכנעת לקול הפנימי שלי שרוצה לצרוח על כולם בסביבתי שיניחו לי וידברו אליי ולא עליי כשאני נוכחת.
האחות מקיפה את המיטה ומניחה בידי את הכדור כדי שאקח אותו כל עוד היא בחדר. היא מסייעת לי להרים את ראשי ולבלוע את הכדור עם מעט המים שנותרו בכוס. אני בולעת את הכדור ועוצמת את עיניי. זה מרגיש לי מוקדם מדי להתמודד איתו, אבל הוא כאן ואני יודעת שהוא לא הולך לשום מקום. אני בולעת את רוקי ומחליטה שאם אני תיכף חוזרת לביתו, עדיף שנתמודד כרגע עם כל האמת שלי שהוסתרה מספיק זמן ממנו.
"אני מצטערת" אני אומרת לו ועדיין לא מצליחה לאזור את האומץ כדי להסתובב ולהביט בעיניו כשאני אומרת את המילים, שאני יודעת שאינן מספיקות לכל מה שודאי עבר עליו בשעות האחרונות בגללי.
"אני מצטער יותר, תאמיני לי" הוא אומר ומשחרר אנחה של אכזבה וכאב. אני תוהה על מה יש לו להצטער בכל הדבר הזה. אני מסתובבת אליו ורואה את עיניו האדומות ודמעות זולגות מהן.
"חשבתי שאיבדתי אותך הפעם לתמיד" הוא לא מנסה להילחם בדמעות יותר וגורם לי לבכות יחד איתו. אני מושיטה את ידיי אליו והוא מיד נעתר ושוכב עם חצי מגופו עליי ומעניק לי את החיבוק הכי חזק ומשמעותי שהוא אי פעם נתן לי. חיבוק שכל כך חיכיתי לו ולא ידעתי עד כמה אני חייבת אותו כדי להרגיש שוב בחיים.
"זה יותר מדי בשבילי, אני לא יכולתי לסבול את זה יותר" אני אומרת את שברי המילים שיוצאים ממני בבכי לאוזנו בלחש ומתפרקת שוב ושוב.
הוא לא מנסה לנחם אותי שהכול יהיה בסדר ושאפסיק לסבול יום אחד, כמו כל הקלישאות שנאמרו בעולם הזה לנשים במצבי ואני רק אוהבת אותו יותר בגלל זה.
"אני לא יודע איך לא ראיתי את הסימנים, אני כל כך כועס על עצמי, תסלחי לי" הוא בוכה לאוזן שלי והדמעות שלנו מתמזגות לנהר מאוחד המשלב סליחות, כאב ובעיקר הרבה מאד הבנה ואהבה שכמותה לא חשתי בכל חיי.
