"ללא אוויר" – פרק 12

יומיים ישבתי לצדו של ג'וש ולא עזבתי אותו לדקה. החום בא והלך ועד שהאנטיביוטיקה, שקיבל התחילה להשפיע. במהלך כל הזמן עד אז, הוא לא אכל ולא שתה כמעט כלום.  לא הסכמתי שג'פרי יגיע ויראה אותו במצבו ומלבי רק דן ולירוי הורשו להתקרב אליו.

השניים לא הפסיקו להציק לי שאני כמו לביאה, שמגנה על הגורים שלה מפני סכנה. בהחלט הרגשתי כאחת כזו ובין לבין כשישן ניצלתי את הזמן לבטא את תסכולי וכאבי עליו בציורים שנמשכו גם לתוך הלילה, בזמן שישן עם דן.

ידיים  מושטות מכל עבר מנסים לגעת בו ולקחת אותו ממני, רחוק כל כך......לאאאאאאא, אל תיקחו אותו, אני לא אתן לכם לגעת בו, הוא שלי. ג'וששששש, אני אשמור עלייך....  התעוררתי בצווחה לתוך החדר החשוך שלי ואחרי כמה שניות  דלת חדרי נפתחה ולירוי עמד בפתח ושאל בבהלה "הכל בסדר איתך? מה קרה?" שאל והתיישב לידי וחיבק אותי. לרגע לא הייתי בטוחה אם אני עדיין חולמת או לא. רק הדמעות הטריות שהרטיבו את לחיי, הרגישו אמיתיות.

"חלמתי שקורעים את ג'וש ממני, זה היה כל כך אמיתי. איפה הוא?" בכיתי  ללירוי. "תלך לבדוק שהכל בסדר איתו" התעקשתי.

"אוקי אני אגש לחדר של דן לבדוק"  לירוי קם ויצא מחדרי בזמן שניסיתי להירגע ולהחזיר את קצב הלב שלי לקצב סדיר ונורמלי.

אחרי כחצי דקה הוא חזר אליי ושוב התיישב לידי הפעם עם כוס מים קרים, שלא הצלחתי להחזיק בשל הרעידות בידיי. "הכל בסדר לני, הוא ישן עם דן את רק חלמת חלום, בואי תשתי מים ותחזרי לישון". הוא הגיש לי את הכוס יחד  לפי כדי שאצליח לשתות מבלי לשפוך על עצמי.

שתיתי את המים, אבל לא הצלחתי להירגע מהחלום שהרגיש כל כך מוחשי עבורי. "אתה יכול להישאר לישון איתי?, אני לא חושבת שאצליח להירדם, אני כל כך פחדתי" התחננתי אליו.

"ברור שאני יכול, זוזי קצת שמנה ותעשי לי מקום" הוא ניסה להפוך את האווירה לקלילה עבורי וזזתי לצד השני של המיטה מתחפרת על כתפו שהוא דחף מתחת לראש שלי, מזמין אותי להירגע בין זרועותיו ולא בפעם הראשונה.

הריח שלו היה מוכר וזר לי בו זמנית. כאחראית הקניות בבית אני יודעת באיזה סוגי סבונים הוא משתמש ועדיין עליו זה הריח שונה, או שמא אני זו שפתאום מריחה אותו שונה כפי שקרה לי עם הבושם שלו? תהיתי ביני לבין עצמי.

עצמתי את עיניי וניסיתי להקשיב לנשימותיו ולהתאים את שלי לשלו כדי להירגע, אלא שנשימותיו היו יותר מהירות משלי משום מה.

"לירוי?" לחשתי לאוזנו  "המממ" ענה לי  "על מה אתה חושב עכשיו?" העזתי לשאול, לא בטוחה שה נכון ורצוי במצבנו כרגע.

"את באמת צריכה לשאול לני?!" שאל ונימה קלה של כעס היתה נעוצה בתשובתו.

תהיתי אם הוא כועס עליי ששאלתי שאלה שהתשובה לכך אמורה להיות ברורה לי בשלב הזה.  אולי בכלל כעס על עצמו ששיתף איתי פעולה ושוב נכנס למצב הבלתי אפשרי הזה בינינו והיה מוכן לכאב הלב שיגיע אחריו רק כדי לתת לי להירגע בין זרועותיו.

לא אמרתי יותר מילה והתרכזתי במשימה היחידה שלי – לחזור לישון.

קרני השמש חיממו את פניי ובירכו את רגעי ההתעוררות שלי לעוד יום חדש. ידו הכבדה של לירוי היתה מונחת על מותני ומנעה ממני כל תזוזה, כאילו הלחים אותי אליו במהלך הלילה. השעה היתה מוקדמת מדי לקום, אבל איבדתי את היכולת שלי לחזור לישון מההבנה שלירוי היה במיטתי כל הלילה.

עובדה אחרת שהיה לי קשה להתעלם ממנה, היתה הבליטה הקשה שחיככה את גבי וחיוך קטן עלה על פניי ואף נפלט לי צחוק קטן ומבויש ובהחלט בלתי נשלט.

"מה מצחיק אותך על הבוקר?" לירוי שאל עדיין מנומנם.

"שום דבר מיוחד" עניתי והצחוק שלי רק התגבר וכאילו שזה לא הספיק הוא החליט לדגדג אותי במותן בחלק החשוף .

המגע שלו על חתיכת העור הקטנה שלי בערה והצחוק שלי היה כל כך חזק שהוא היה צריך לשים יד על הפה שלי כדי להשתיק אותי שלא אעיר את כל הישנים בבית.

מצאנו את עצמנו במצב שבו הוא רוכן מעליי וידו על הפה שלי ואני נאבקת לצחוק בתוכה ואז הוא הצטרף לצחוק המשחרר הזה.

ברגע שהצחוק שלי שכך וגם שלו נשארנו שם רק שני אנשים, גבר ואשה  ומבטינו חרכו את האישונים מרוב תשוקה שהכבידה על האוויר.

הפעם אני הייתה זאת שידיה ליפפו את צווארו של לירוי והורדתי את ראשו כדי לפגוש את שפתיי. הייתי כל כך זקוקה לנשיקה הזו כמו אוויר צח לנשימה צמאה לאוויר.

לשוני הזמינה אותו לריקוד מושחת והפעם הייתי נחושה ללכת עם זה עד הסוף. סכר כלשהו בי נפתח ובו שלל רגשות שהודחקו באופן עיקש על ידי עמוק בין קירות מרתפי נשמתי.

הייתי מוכנה עכשיו לחשוף את כל כולי ולהעניק לו את עצמי כמו שאני, הטוב, הרע והמכוער וכמו שאומרים, אחריי המבול. בכל תנועה שלו שהפשיטה אותי הרגשתי את האשמה, הבגידה שלי, הבלבול וחוסר הוודאות לגבי העתיד.

בפעם הראשונה הייתי מוכנה לשאת בכל התוצאות יהיו אשר יהיו כדי להיות מאושרת בתנאים שלי ולעמוד במרכז היחסים כפי שמגיע לי. לא בצלו של גבר בוגדני או גבר שהערצתי וכישרונו האדיר עיוור אותי מהמציאות שלא אוכל להעניק לו משהו שביום בהיר אחד יעמוד בינינו ויקרע אותנו לגזרים.

הייתי מוכנה לשחרר את עצמי מעתידו של ג'פרי בגלל עברו ולהעניק את עצמי ללירוי שהאהבה שלו אליי לא עזבה אותי לרגע בסבלנות והתמדה אין קץ.

לא היה רגע מתוק ומרגש מהרגע שבו הוא חדר אליי במכה אחת, כאילו חיברו אותי באותו רגע למכונת הנשמה ונשמתי לראשונה. כל דחיפה בישרה על משב רוח חדש ונשימה נוספת שנכנסה לתוכי.

ציפורניי ננעצו בכתפיו לוחצים אותו לדחוף את עצמו לתוכי, חזק יותר ומהר יותר, כמו ילדה חסרת סבלנות שרוצה להספיק לאכול את הגלידה לפני שזו תימס בשמש הקופחת מעליה באמצע הקיץ.

"יותר" לחשתי לו והוא בתמורה נתן לי יותר ממנו מהכל, מהנשיקות, נשיכות ומאיברו שלא ידע ממני שובע בדיוק כמוני.

ברגע שהרגשתי את הסחרחורת המוכרת שתוקפת אותי בדיוק בשניה שאיברו פוגע פעם אחת יותר מדי בנקודת האל חזור שלי, זעקתי את שמו וזכיתי לידו הימנית שהונחה על פי, מכניעה עוד ועוד גניחות, שגם הוא הצטרף אליהן וזיכה אותו באותה מחווה הפעם מהיד שלי.

לרגע שכחתי את קיומם של אנשים נוספים מסביבנו. הלכתי לאיבוד בתוך גלי העונג שהכו את קירות איברי בדיוק כפי שנגעו בקירות ליבי כל השנים.

נראה שכל מה שהייתי צריכה היה לקלף מליבי את שכבות הצבע שצבעתי מעליו שוב ושוב, מתכחשת לאמת שזחלה לה לאט בין הסדקים.

כמה דקות עברו עד שהצלחנו להשיב לעצמנו את האוויר שברח מאתנו עם זעקתנו הכנועות תחת ידינו. התנשפנו חזק וחייכנו, מעבירים אחד לשני בעזרת העיניים בלבד את המסר שהאהבה ניצחה הכל. ההתמדה שלו היתה שווה והכניעה שלי לעצמי הפנימי השלימה את המשימה.

"אני אוהב אותך" הוא לחש לאוזני את מילות הכישוף שלו, אלו שמרגע זה לא יתירו אותי לאף אדם אחר למשך כל חיי.

"אני אוהבת אותך" לחשתי לו חזרה והרגשתי כאילו הן נאמרו מפי בפעם הראשונה בחיי כלפי גבר. כל רגעי האהבה האחרים שחשבתי שבהם אהבתי נראו כמו תרמית ומשחק ילדים לעומת הדבר האמיתי שעמד לנגד עיניי ברגע זה.

אומרים שברגעי אסון אדם רואה לנגד עיניו את זכרונותיו  ואילו אני הבטתי בפניו וכל מה שראיתי היו זכרונות עתידיים שנבנים אחד על גבי השני כמו ערים שנבנות על ערים שנכחדו, בונים את שכבות ההיסטוריה שלנו כזוג ואולי אפילו כהורים לילד שימצא את הדרך להיכנס לחיינו. פתאום כל האפשרויות היו פתוחות בפניי והכל היה מונח על כף ידי, ממתין לי שאעז לדרוש את האושר שכה מגיע לי.

דרשנו אותו ברגעים האחרונים וגם ברגע זה עמדו חצופים מול כל מציאות שתיזרק אלינו. אילו רק ידענו כמה המציאות יותר חצופה מאתנו.

שעה מאוחר יותר עמדנו בעמדת הקפה כשאני מכינה ארוחת בוקר לכולם לפני שיצאו לעבודה, מחכה לג'וש שיתעורר. לירוי ואני התגפפנו וצחקקנו בשקט כמו זוג תיכוניסטים, מוצפים בהתרגשות, אהבה ו"רעשי המשנה" של רעידת האדמה שהתחוללה במיטה שלי שעה קודם לכן. דבר לא הכין אותנו לתהום שניפול אליו בדקות הקרובות ולצונאמי שיסחוף איתו אנשים שאהבתי וישאיר אחריו את האדמה החרוכה בדירתנו הקטנה.

הצרחות שלי נשמעו לבטח בכל הבניין בדיוק כשדלת הכניסה נפרצה בכוח כאילו היתה שער של מבצר שניגחו בו בעזרת גזע עץ ענק.

לדירה התפרצו לפתע שלושה גברים גדולים וצעקו בספרדית "אל ניניו" ומול מבטינו המופתעים נשלפו אקדחים מבשרי רעות.

לירוי נעמד לפניי מחפה על גופי וצועק להם בספרדית מילים שקיוויתי שיוכלו לתקן את הטעות הנוראית של נוכחותם בחיים המושלמים אליהם הם התפרצו.

אחד מהשלושה נעמד מולנו ולא הוריד לרגע את אקדחו והרגשתי את התחלתו של התקף חרדה עולה ממעמקי נשמתי וניסיתי לשלוט בו בכל שיטה שלמדתי לאורך ארבע השנים האחרונות.

עיניי לא משו לרגע מהשניים שעברו חדר חדר כדי למצוא את אשר חיפשו.

"מה הם מחפשים?" לחשתי ללירוי ברעד

"את ג'וש" הוא לחש לי חזרה מבלי להסיר את עיניו מהגבר מולנו. ידיו עטפו אותי מאחור, לא מאפשרים לי לזוז הרבה.

ברגע שהמילה "ג'וש" יצאה מפיו צרחתי את המילה היחידה שידעתי בספרדית "נווווווו" , אבל זה היה מאוחר מדי.

השניים חזרו כשאחד מהם החזיק את ג'וש בידיים והשני תפס את דן בחולצתו בעת שנאבק כל העת, וגרר אותו על הרצפה לתוך הסלון.

לא הפסקתי לצרוח עד אשר ידו של לירוי עלתה לפי והחניקה את הצרחות שלי שהתמתנו מעצמם ככל שקנה האקדח התקרב לרקתי.

לירוי פתח בשיח בספרדית והמילים היחידות שנשמעו כמו מילים באנגלית היו  "פאפא" ו"לה פמילייה" אותם אמר הגבר שהחזיק את ג'וש.

"מה לעזאזל קורה כאן" נכנס ג'פרי לדירה ולפני שהבין מה מתרחש נשמעה ירייה שפילחה את האוויר וכמו בהילוך איטי ראיתי את הכדור שיוצא מהקנה שלפני רגע היה מופנה אליי וחודר לראשו של ג'פרי.

כל הראשים הסתובבו לדלת הכניסה וצרחות מהגבר שעדיין החזיק את ג'וש לכיוון היורה  התחילו בספרדית מהירה ובכעס.

האוזן שלי לא קלטה הרבה בדו שיח הכועס בין הגברים, מעבר לשם שקראו לאדם שהחזיק את ג'וש הקטן והמבוהל שדמעותיו פילחו את ליבי. השם הזה הבהיר לי את מטרת הגעתם – "דון סקונה", אביו של ג'וש.

עד כמה שרציתי לרוץ אל ג'פרי ולהחזיק בו בשניות האחרונות של חייו ולמרות הצרחות שהחנקתי לתוך ידו של לירוי, לא הצלחתי לזוז ממקומי ורק דמעות ופנים אדומות מצרחות חרישות היו עדות אילמת לכאב העמוק ולזעם שהחריב את שיקול דעתי וגרם לי למחשבות כמעט לא רציונאליות כלפי הזרים האלה שהעזו לחדור למעטפת חיינו השלווים ואיימו להרוס לנו אותם עד היסוד.

הגבר שירה פצח לפתע באנגלית וכיוון את נשקו שוב לכיווני ואמר לי  "אנחנו עוזבים עכשיו עם הילד וניקח אותך איתנו יחד כביטחון שלא ירדפו אחרינו".

למרות הזעזוע שחשתי הצלחתי להוציא מפי "על גופתי המתה תיקח אותי או את ג'וש".

"אם זה מה שאת רוצה, את יכולה להצטרף לפגר כאן" הוא ענה לי עם חיוך שחשף שיניים חסרות וצהובות.

הייתי מוכנה למות רק בתנאי אחד, שג'וש יחיה אחרי זה כאן עם דן ועם לירוי והתפללתי בליבי לנס כלשהו שישחרר אותנו מהגיהינום שנפלנו אליו.

"אלוהים, לקחת לי מספיק בעבר וגזלת לי את עתידי, אל תגזול לי גם את זה" עצמתי עיניי וחיכיתי לנס המיוחל.

 

 

 

ללא אוויר - פרק 11

לירוי

כל חיי חיפשתי משמעות לקיומי מחוץ למשפחתי.

מהרגע שנולדתי למשפחה, שבה כולם מוכשרים ומוצלחים במעשיהם באופן  מיוחד ובתור בן הזקונים, שעיניי כולם נישאו אליי לעמוד ביעדי המשפחה.

גדלתי בצלו של אבי, שניהל ביד רמה את מחלקת הכירורגיה של בית החולים הגדול במדינה ולקולה של אמי ששמעתי בהודעות קוליות יותר מאשר ראיתי אותה בפועל.

הקריירה שלה כעורכת דין פלילי מהמובילות בתחומה השאיר לה מעט מאד זמן להיות נוכחת בגידולי בבית. שני אחיי הגדולים הלכו בעקבות אמי ואבי קיווה לא הסתיר את חלומו, כי אלך בעקבותיו.

במשך כל ילדותי נמנע ממני לחוות את ילדותי כמו יתר חבריי לכיתה ולעסוק במקצועות ספורט או בכלל "לבזבז" את זמני במשחקי מחשב או סתם להסתובב בעיר. תמיד ציפו שאלמד ואהיה מספר אחד בכיתה בכל המקצועת, מה שדרש את תשומת לבי המלאה ללימדים ואפס זמן לחברים.

היתרון היחיד שנגרר אחריי לבגרותי מכך ומה שעזר לי לצלוח את השנים האחרונות בהמתנה ללני, היה הדרך להתמיד עד השגת המטרה כמו בכל דבר שהוריי הביאו לפתחי, בין אם זה היה לימודי חצוצרה או העשרה במקצועות הריאליים. כל מה שעשיתי בילדותי כיוון אותי להפוך להיות – מתמיד סדרתי ומצליחן הישרדותי.

את לימודי באוניברסיטה וכמובן אותה אחת שבה הוריי למדו, צלחתי ואפילו צלחתי את השנתיים הראשונות בבית הספר לרפואה, אבל משהו בי נשבר בסוף השנה השנייה שלי. לפתע לא הרגשתי חלק מהקבוצה הזו שעמדה שם וניתחה גופות בחדרי הקירור של בית הספר לרפואה. לא ריגש אותי להחזיק את האזמל כפי שראיתי את האור בפניו של אבי כשחזר וסיפר על עוד ניתוח מוצלח ומציל חיים.

סיקרן אותי תמיד החלק המחקרי והסיבות שמובילות למציאת תרופה ולא הטיפול עצמו או הבילוי במדי ניתוח. בעודי אבי העריץ את האזמל אני הערצתי את המיקרוסקופ והמבחנות.

האכזבה שלו כשפניתי לתחום ונשירתי מבית הספר לרפואה היתה כה גדולה שחשתי במחנק תחת מבטיו המאוכזבים וצורך ממשי להתרחק עד למרחק של כמה ערים רחוק מהבית.

את רוב החגים ביליתי עם לני או עם דן והם הפכו להיות המשפחה החדשה שלי.

לני השברירית והיפה הפכה למושא הערצתי כבר מהשנייה הראשונה שעיניי נחתו עליה ורק האובססיה שלה לבראיין עוררה בי שוב ושוב את תסכולי וזעמי עליה. כל ויכוח שאי פעם היה לנו היה סביב היחסים הלא בריאים שפיתחה איתו. ידעתי שהוא בוגדני ונצלן ולא פעם הייתי קרוב להראות לו את אגרופי ממש מקרוב.

ידעתי כמה אני חשוב לה וגם בתקופות שניסיתי להראות לה עד כמה היא חשובה לי גם מעבר לשותפה או חברה טובה, תמיד נתקלתי ב"חומות בראיין" הנטועות בינינו.

ואז הגיע ג'פרי, שהיה כליל השלמות מבחינתה וכל מה שהיא לא בתחום בו נמצאת תשוקתה המקצועית האמיתית בחיים. מבחינתי היא רק העבירה אובססיה מגבר ישן אחד לגבר חדש.  

לני ידעה בדיוק איך אני מרגיש כלפיה ופשוט בחרה להדחיק זאת ממנה מסיבה שטרם היתה ברורה לי. היו רגעים שחשתי שהיא רוצה אותי, אבל לא מאפשרת לעצמה להיות מי שהיא באמת וכנה עם רגשותיה.

 אני לא יודע אם היא פעלה כך כי שכנעה את עצמה שבראיין הוא הגבר היחיד שמתאים לה או שהתסכול מכך שהיתה קרובה להשגת היעד להתחתן שהציבה לעצמה לא הושג עדיין.

משהו בחינוך או באופי של לני היה כזה שכל יעד היה חייב להתממש גם אם חלקי הפאזל לא תמיד התאימו.

הכרתי את הסוג הזה של האנשים.  גדלתי עם הסוג הזה של אנשים כל חיי,  השאפתנים וההישגיים ולרוב שנאתי אותם, למרות שהם היו הוריי.

בלני ראיתי משהו אחר מעבר לשאפתנות, להשגת היעדים וסימון המטרות. היא היתה בחורה של פרויקטים, בדיוק כמו עכשיו עם ג'פרי. אני עדיין לא סגור לגבי הסיפור שלו ומה שעומד שם וכל כך מושך בו בעיניה, אבל אני זה שהייתי שם בשבילה בכל נפילה, בכל התקף ובלילה הנוראי ביותר בחייה.

אני הייתי זה שאסף את השברים שלה בימים שלאחר הבשורה המרה שהשחירה את חייה מאז.

האובססיה שלה לבראיין רק החמירה מאז. ייתכן והיא חשבה שאף גבר שפוי לא ירצה אותה ככה, "סחורה פגומה", כפי שנהגה לבכות באוזניי.

ככל שהיא ירדה על עצמה בפניי, כך  היא עלתה במדרגות ליבי . היא לא ידעה שהיא היתה "הסחורה" המושלמת בשבילי.

ככל שהיתה יותר אובססיבית כלפי בראיין, כך גדל אצלי הצורך להגן עליה ממנו ובכל הזדמנות שהיא אפשרה לי, הוכחתי לה שוב ושוב שהוא לא הגבר המתאים בשבילה. איכשהו הוא תמיד מצא את המילים הנכונות כדי לחזור ולשבור אותה מחדש.

כמו עיוור וחירש שהולך על צוק לעבר התהום, כך היא פסעה בביטחון לעבר הנפילה שרק אני ראיתי והיא לא יכלה לראות אותי מניף את ידיי וצועק לה "עצרי" מהצד השני של ההר.

דאגתי לשמור עליה במרחק בטוח, מאפשר לה להתרומם כל פעם מחדש אחרי כל נפילה ולבכות כמו חבר טוב על כתפי, להרטיב את הגוף שלי שסבל מבצורת וחיכה לדמעות שלה כדי להרגיש אותה ולהיות חלק ממנה.

אימצתי אותה לחיקי לאחר כל נפילה, מחכה בצד כמו מה שאנשים יכנו, "טיפש". תמיד הייתי שם ממתין לתפוס אותה מהצוק היישר לתוך ידיי הבטוחות.

הנשיקה האחרונה ולא הראשונה בינינו היתה בדיוק מה שהיא היתה צריכה כדי להבין במי היא צריכה לבחור בחייה. גפ'רי לא יכול היה להופיע בעיתוי הכי גרוע. עוד קצת והיינו מממשים את כל מה שאני יודע שיש שם בינינו ורק מחכה לפרוץ החוצה.

"לא יצאתם?" שאלתי בכניסה לדירה והכי מאוחר שיכולתי לחזור, תוך ידיעה ברורה שג'וש  יהיה שם, חוצץ בבועת המבוכה שעמדה בינינו. הוא שימש כמגן אנושי עבור התשוקה שעדיין בערה בי גם לאחר כל השעות שעברו.

אם רק היתה יודעת שהתירוץ לקפוץ הביתה לקחת את המחשב היה באמת רק כזה – תירוץ. כל רגע פנוי שיכולתי לגנוב כדי להיות איתה לבד ניצלתי.

התאהבתי קשות במתולתל הקטן הזה שנכנס לחיינו והכניס כל כך הרבה צבע יחד עם הצבעים שצבעו מחדש את הציורים של לני שנותרו לבנים והתחילו להתמלא, אבל בין ההתעסקות איתו לבין נוכחותו של ג'פרי, כבר לא יצא לי להיות לבד עם לני כמו פעם.

ניסיתי לגנוב שעה אחת לבד בצהריים וקיבלתי בתמורה כמה דקות בינינו שהיו הרבה יותר מזה.

"לא היה לי מצב רוח וזה טוב שלא יצאנו כי קיבלתי טלפון מהגן שג'וש לא מרגיש טוב וכואב לו הגרון. אני גם חושבת שהוא קצת חם, שלחתי הודעה לדן. חיכיתי לך שתבוא להגיד לי מה לעשות "דוק". אני זוכרת שכשהאחים שלי היו קטנים והיה להם חום, אמא היתה עושה להם אמבטיה פושרת, אבל העדפתי לחכות לך." היא אמרה בדאגה ושוב נזכרתי איל אהבה פעם להשתמש בכינוי שדן העניק לי, "דוק".

"ואיפה ג'פרי?" שאלתי מקווה לתשובה שהוא כבר לא כאן.

"הוא יצא לפגישה בגלריה לפגוש קונה פוטנציאלי" היא ענתה בקצרה ולא הצליחה להביא את מבטה אליי ברגע  שהוזכר שמו של הגבר הנוכחי שעמד בינינו.

"איפה ג'וש" שאלתי והתחלתי להתקדם לכיוון חדרו של דן.

"הוא בחדר שלי במיטה מול הטלויזיה, מנמנם" היא קמה ועקבה אחריי למסדרון ונעמדה לפתע קרוב אליי במסדרון הצר ליד החדר שלה. החלפנו מבטים והכרחתי את עצמי לא להדביק אותה באותו רגע לקיר ולגמור את מה שהתחלנו שם בצהריים.

"בואי נעשה לו אמבטיה" סיננתי בקרירות בניסיון אחרון לשלוט בעצמי.

ניגשתי למיטה שלה, זאת שהתפללתי כל לילה לישון בתוכהה יחד איתה והרמתי אותו בעדינות בזרועותיי מהסדינים הפרחוניים שתמיד הריחו כמו לבנדר.

נדמה היה שג'וש התעורר לרגע בזרועותיי בדרך לאמבטיה. הוא פקח בקושי את עיניו וחייך מתוך שינה, גופו היה רותח והבנתי כבר שהחום הגבוה הזה מעיד על משהו קצת מעבר לשפעת והוא יצטרך לראות רופא בדחיפות ולקבל אנטיביוטיקה.

"אתה סופראבא" הוא פלט במה שהרגיש כמו הזיית חום והרים את כף ידו ללחי שלי וחזר שוב על המילה "סופראבא". עצרתי באמצע ההליכה כדי לקלוט את מה שהוא אמר. שילוב של גיבורי העל שהיו נערצים על ידו והחיפוש שלו אחר אבא, שהלך והתעצם עם הגיעו לגן ובחינת כל האבות שהגיעו לאסוף בסופי שבוע את חבריו לגן.

לני הביטה בי בעיניים ופה פעורים ואז חייכה לעצמה חיוך קטן וביישני, יד אחת שלה התרוממה קרוב לליבה, כאילו מנסה לתפוס את שבריו לפני שייפלו לרצפה בעקבות משפטו המרגש. החלפנו מבטים וחייכנו וראיתי את הסומק על לחייה שהיא חשבה שהיא מסתירה עם שיערה הארוך, טקטיקה שכבר מזמן לא עבדה עליי.

באותו רגע זה הרגיש לי שאנחנו משפחה אמיתית,  משפחה, שבה לני האמא ואני הסופראבא של ג'וש הקטן. ככה צריכה להיראות משפחה חשבתי לעצמי ולא נרתעתי להוציא החוצה מהרהורי ליבי בקול,  ממשיך את קו המחשבה ששוחחנו עליו לפני שהשיחה התדרדרה לכעס ואז נסקה לנשיקות מטורפות ונגיעות מטריפות בינינו.

ראיתי את הדמעות בעיניה, האובדן, הכאב והעצב תקפו אותה בבת אחת כשהגיתי את המילה אמא.

"סופראמא" ג'וש לחש ולא היינו בטוחים שזה מה ששמענו והוא שלח את ידו לכיוונה של לני וחזר שוב על המילים כאילו נאמרו באופן טבעי על ידו כל יום מאז נולד.

ידעתי מה משמעות המילה הזו תעשה לה וכך מתוך חשש שלני תחטוף התקף חרדה נוסף היום, דחקתי בה לפעול לטיפול בג'וש ולהמשיך לכיוון חדר האמבטיה.

לני מילאה את האמבטיה בעוד אני ישבתי על הספסל ליד והפשטתי אותו מבגדיו.  מדי פעם הגנבתי מבט לעברה ולדרך שהיא הפכה להיות אמא בלית ברירה לילד שאינו שלה ועדיין דאגה לו כאילו ילדה אותו בעצמה.

אני יודע בדיוק ממה פחדתי ביום שהבנתי שג'וש יעבור לגור איתנו. מה יקרה ביום בו הם ייפרדו בגללה או בגלל מעבר דירה אפשרי של דן יחד איתו. איך היא תרגיש בחסרונו של הדבר הכי קרוב ואולי הסיכוי היחיד שיהיה לה לילד?

הכנסתי את ג'וש המנומנם לאמבטיה והוא רעד קלות בעוד גופו ניסה להתנגד לרגע המפגש בין גופו הרותח למים הפושרים. החזקתי אותו בתוך המים, מלטף את גופו הקטן בגבו בזמן שישב שם עם עיניים עצומות למחצה ממלמל לעצמו שורות מתוך סרטים ובהם גיבורי העל שכה אהב.

לני שפכה עם המשפך המיוחד שלו מים על ראשו לרענן אותו בכל גופו וליטפה את פניו המתוקים וסילקה שאריות מים בידה מפניו.

חוסר האונים שבו היינו מצויים היה מתסכל, אך יחד עם זאת הרגשתי כאילו דבר לא יכול לפגוע בנו ברגע הזה, שבו היינו מאוחדים, מסונכרנים לעשות כל דבר כדי להגן על הילד הקטן הזה שנכנס לחיינו.

ידי עברה מגבו של ג'וש ונגעה בידה שנחה לרגע על שולי האמבטיה, בזמן שהביטה בפניו של ג'וש בדאגה כה אוהבת בדיוק כמו שאני בטח נראיתי בכל פעם כשהבטתי בה.

היא כמו הקיצה מחלום כשידי נגעה בידה וליטפה אותה. יד אחד של כל אחד מאיתנו אחזה בג'וש וידנו השניה השתלבה אחת עם השניה. מבטינו לא עזבנו לרגע את  המפגש של ידנו המלטפות. בחלוף כמה שניות כמו ביקיצה חיצונית, שמענו את טריקת הדלת של הכניסה לדירה ואת צעדיו המהירים של דן שחזר מעבודתו.

"לני, איפה אתם?" הוא צעק ושמענו אותו מתקרב וידינו מיהרו להתנתק והבטנו זה בזו.

"אנחנו כאן באמבטיה" צעקתי לדן וצעדיו נשמעו מתקרבים אלינו במהירות, כמעט ריצה אפילו.

"מה קרה לו?" פניו המבוהלים של וקולו שאלו אותנו.

"תירגע דן, יש לו חום גבוה וכאב גרון, סביר להניח שיש לו דלקת, אבל נדע יותר אחרי משטח גרון ובדיקת דם, אנחנו רק נוריד לו קצת את החום ואז נצא למרפאה של ידיד שלמד איתי והתמחה ברפואת ילדים ונמצא לא רחוק מכאן." אמרתי בביטחון מנסה להפחית את דאגתו.

"אוקי דוק מה שתגיד" ענה וכינה אותי בכינוי שכבר שכחתי שנהג לכנות אותי כשרק הכרנו לפני חמש שנים.

את דן הכרתי במהלך טיסה בה הוא עבד ואני טסתי חזרה מהחתונה של אחי הגדול. הייתי כל כך שיכור שדן היה חייב לסייע לי בכל דבר ואף קיבל אישור ללוות אותי הלאה כדי להביא אותי בשלום למונית חזרה לדירתי. בזמן שהייתי שיכור הוא "ניצל את תמימותי" והוציא ממני הבטחה לקחת אותו כשותף לדירה לאחר שהוא נזרק מדירתו.

לא עברו בקושי יומיים לפני שהוא הגיע לדירתי עם המזוודות שלו והרגיש תוך שעה יותר נוח בבית ממני. יכולתי להרשות לעצמי לשלם את שכר הדירה לבדי רק מהמשכורת שלי יחד עם הקצבה חודשית מקרן הנאמנות שהוריי טיפחו לי במשך רוב חיי, אבל האמת היתה שהחברה חסרה לי ועם דן היה לי קליק מיוחד.

את לני אסף דן כמו כלבלב עזוב מהרחוב כשהיא היתה בהתקף חרדה בחנות ספרים לא רחוק מביתנו. לאחר שסייע להרגיע אותה הם ישבו לקפה וסיפורה כה ריגש אותו שהוא החליט שיעזור לה גם אם לתקופה קצרה.

היא הגיעה אלינו לדירה ונראתה כמו מלאך שבור כנפיים. כל יצר לרפא שהיה בי גנטית יצא ממני החוצה ורצה לתקן את כנפיה כל עוד נתנה לי ההזדמנות לכך.

ארבע שנים אחרי, שלושתנו ישבנו בחדר האמבטיה כמו הורים גאים ודואגים לג'וש החולה שקיבל יותר תשומת לב, דאגה ואהבה ממה שדן ואני קיבלנו יחד במשך כל תקופת ילדותנו מהורינו הלא מתפקדים, כל אחד מסיבתו הוא.

 

https://youtu.be/XjwZAa2EjKA?list=RDXjwZAa2EjKA

"ללא אוויר" – פרק 10

עברו שבועיים מאז הבשורה על מותה של ליסה והאווירה בבית היתה כבדה ותהיתי איך זה בכלל ייתכן שלירוי ואני כאבנו כל כך ממותה של אשה שמעולם לא הכרנו.

תרמה לכך כנאה העובדה שידענו שבאופן סופי לג'וש לעולם לא תהיה אמא, מה שהיכה בנו במקום האישי שלנו כילדים לאמהות שעדיין חיות ובועטות וככאלה הרגשנו ברי מזל.

היו רגעים שהתגעגעתי לאמי כל כך שהייתי מתקשרת אליה פעמיים ביום במהלך השבועיים האלה. עד כמה שאמי אהבה את השינוי הזה בי, גם היא הרגישה בשמחת החיים שחזרה לחיי וחדרה לכל נים בגופי.

מהר מאד הבהרתי לה שלא בראיין הוא הגורם לאושר החדש שאופף את חיי. אחרי שנרגעה מההלם של דבריי, היא קיוותה כי כעת שהסתיימה האובססיה שלי להשיב את בראיין לחיי, אשוב סוף סוף הביתה לבוסטון.

הבהרתי לה שיש  מישהו חדש בחיי. "באמת? סוף סוף את ולירוי ביחד?" דבריה הכו אותי בהלם.

"מה? מה פתאום, למה שתגידי לי דבר כזה? מה את יודעת על זה בכלל? " שאלתי אותה בכעס, שאפילו אני לא ידעתי את מקורו.

"על תכעסי עליי לני, אבל נראה לי שאת היחידה בעולם שלא מבחינה במבט שיש לו בעיניים כשהוא מביט בך או מדבר עלייך. אפילו אבא ואני קלטנו את זה בפעם האחרונה שביקרנו אותך וישבנו לצהריים כולנו יחד." היא אמרה וניסיתי להיזכר בארוחה הזו ולא הצלחתי לזכור דבר מהארוחה הזו מלבד הקטע שבו בראיין הצליח אותי ברגע האחרון מלקבל מקלחת של מרק מהמלצר הנוראי שהיה לנו. אני זוכרת כמה התרשמתי מזריזותו והצליח בזמן להציל לייצב את המגש שהיה מלא בקעריות מרק בידיו של המלצר, בדיוק כשעבר מעל ראשי.

אני יודעת שהיתה תקופה שבה קיווה לקבל ממני יותר מאשר את חברותי אליו, אבל תמיד הבהרתי לו  ונראה שהוא הבין אז, שהלב שלי לא פנוי לאף אחד אחר מלבד בראיין.

עכשיו שוב לבי נתפס עם כניסתו של ג'פרי לחיי ואפילו יותר עם כניסתו של ג'וש, שכרגע אני הייתי הדבר הכי קרוב בחייו לדמות אם. לא אנטוש את דן או אותו, בדיוק כפי שהבטחתי לדן מהיום הראשון שהוא הגיע לדירה עם ג'וש.

נשביתי בקסמו של ג'וש באופן קוסמי כמעט ומאז המפגש הראשון של ג'פרי איתו, לבי ניכמר בקרבי יותר ויותר מהמחשבה שאם הדברים ייעשו רציניים בינינו אני אמנע ממנו את הדבר שהוא הכי רוצה בעולם – להיות אבא.

ככל שהתחלתי לחשוב על זה הפכתי להיות פחות ופחות אנוכית לגבי הצרכים והרצון שלי להיות איתו. ידעתי כמה הוא טוב לי מכל הבחינות והעובדה שעודד אותי לחזור לצייר ולהפוך את הציור לחלק משמעותי בחיי היה הדבר הכי מדהים שקרה לי. זקפתי לזכותו את העובדה שהוא נסך בי בטחון ועוצמות שכבר שכחתי שקיימים בי. לא משנה מה יקרה בינינו בעתיד, לעולם אנצור את מה שעשה למעני בזמן כה קצר.

היו רגעים שחשבתי שזה לא הוגן להתחיל להיות איתו רצינית כשידעתי שאין ללי את היכולת להגשים את חלומו. ככל שניסיתי לדחות אותו במילים שלי כך המעשים שלי קירבו אותו אליי. כל ציור שציירתי משך אותו להתלהב, כל פעם ששכבנו היתה הכי טובה מבחינתו ובכל רגע שראה אותי עם ג'וש , התרגש כאילו הייתי האחות תרזה שעוזרת לאלפי ילדים באפריקה.

לא רציתי שהוא ישים אותי על במה כמו את אחד מהציורים שלו והיפוך אותי למשהו שמציגים בפומבי כדי שיוערך ולא רציתי שיעריץ אותי. מצד שני הייתי כל כך זקוקה לכל מה שהציע לי ולכל הבטחון והאומץ שהצלחתי לבטא הכי טוב כשהוא היה בסביבתי.

איך שוב מצאתי את עצמי מבולבלת בגלל אהבה?

למה האהבה צריכה להיות כל כך מערפלת חושים? למה אי אפשר לדעת בוודאות שמצאת את האדם בשבילך בלי שמשהו יבוא וישבש לך כמו שקרה לי פעם אחת כבר עם בראיין?

"את מוכנה לצאת לארוחת צהריים?" נכנסה ההודעה לטלפון הנייד שלי בדיוק כשסיימתי להתארגן.

"חמש דקות אני יורדת" השבתי לו

פתחתי את הדלת בדיוק בשניה שלירוי שלח ידו לידית הדלת כדי להיכנס לדירה והופתעתי מנוכחותו בבית בשעה כזו.

"הבהלת אותי, מה אתה עושה כאן בשעה כזו?" שאלתי כשהיד השניה נחה על לבי הדופק מגורם ההפתעה. סגרתי אחריו את הדלת וחיכיתי לשמוע אם הכל  כשורה.

"שכחתי לקחת את המחשב שלי לתיקון וניצלתי את ארוחת הצהריים כדי לצאת להביא אותו מהר למעבדה ואז אני חוזר, מה איתך?  את יוצאת?" שאל ומבטו השתהה קצת יותר מדי על המחשוף הנדיב שלי.

"כן, עם ג'פרי ואחר כך נאסוף את ג'וש" עניתי וסידרתי את המחשוף, קצת מודעת יותר מדי למתח באוויר.

"אתם ממש משחקים באמא ואבא מאז שג'וש הגיע, אולי כדאי שקודם תתחתנו ואז תגדלו ילד, את לא חושבת?" הרגשתי שהוא עקץ אותי ווזה שרף במקום הנכון. ידעתי שהוא צודק , אבל הגאווה שלי לא נתנה לו לראות את זה.

"ומה רע בכך שאנחנו נותנים לו יציבות ודמויות של אם ואב ומערכת יחסים זוגית נורמלית לראות מול עיניו כמו במשפחה נורמלית?" השבתי בטון קצת כועס ומצטדק יתר על המידה.

"אב ואם, זוגיות, משפחה!" הוא הטיח נגדי וכעסו יחד עם טון דיבורו התגברו לכדי צעקה.

"מה הבעיה שלך לירוי? רק בגלל שלא הזדיינתי איתך אף פעם, החלטת לרדת עליי ועל ג'פרי?" צעקתי לעברו והרגשתי שליבי יוצא מרוב עצבים מקרבי, או שאולי אלו לא היו עצבים?! תהיתי.

לירוי התקרב ונצמד אליי בשתיקה רועמת. בגלל גובהו הרמתי אליו את מבטי והחזה שלי עלה וירד ומבטו לא הצליח שוב להתנתק ממנו. תוך שניות השפתיים שלנו היו צמודות יותר מעלוקה על גוף אדם. הידיים שלו תפסו בחזה שלי כאילו היו גלגלי הצלה והוא משך את המחשוף של השמלה שלי למטה כך שהשד הימני נחשף לחלוטין. הפה שלו עבר מהפה שלי היישר לפטמה החשופה וכל גופי נכנס לסחרור מהתחושה של ידיו ופיו עליי. הרגשתי כאילו ארבע שנים של תשוקה ומתח מיני מודחקים בינינו התפוצצו בפנים שלנו. ידעתי שזה אסור ומשום מה זה רק הרגיש טוב יותר בגלל זה.

פלטתי לאוויר אנחות מפי שלא שמעתי מעולם ולא ידעתי שיכולתי להפיקם בכלל. יכולתי להישבע שאלוהים נגלה לי כמו הסנה הבוער באותם רגעים, אלא שהדבר היחיד שבער בי בפועל היה מרכז העצבים בין רגליי שדיבר ופעל בשמי ודחק את המוח שלי הכי רחוק שאפשר.

אני לא יודעת כמה זמן עבר מהרגע שהתחלנו להתנשק ועד הרגע שהוא היה כמעט ערום והיד שלי זחלה לתוך התחתונים שלו כדי להרגיש  את האיבר המרשים והקשה שלו שרק מנגיעה בו כמעט גמרתי .

בתזמון הכי גרוע בעולם שזימן לו חוק מרפי נשמעה דפיקה חזקה בדלת.

"לני את שם? הכל בסדר? את לא עונה לנייד שלך" קולו המודאג של ג'פרי נשמע מהצד השני של הדלת.

עיניי נפקחו בבת אחת מול עיניו המעורפלות של לירוי שנראה כאילו היה קרוב בעצמו לגמור ביד שלי. לירוי הניח את מצחו על מצחי ושנינו התנשפנו כאילו חזרנו ממרוץ שליחים באליפות אירופה. מנסים לעכל מצד אחד את מה שקרה כאן הרגע, למרות שלא ממש צריך להיות גאון גדול כדי להבין את זה ומצד שני ג'פרי שעומד בצד השני רק מטרים ספורים מאתנו ומחכה לראות שהכל בסדר איתי.

לא עמדתי במגוון הרחב של הרגשות שהציפו עליי, הפתעה, אכזבה מעצמי, אשמה, פחד, התרגשות ובלבול וכמובן שאז זה החליט לבקר אותי שוב.        עוד התקף חרדה חסר תכלית דפק על דלת ליבי וכאילו שליבי לא האיץ גם ככה. סלט התחושות המעיקות הללו העבירו בי תחושה דמה של התקף לב קשה שיביא אותי הפעם אל סופי.

לירוי מיהר לסדר את מכנסיו וחולצתו ומבעד לעיניים חצי עצומות ומגובה הרצפה אליה גלשתי לאט בעזרתו של לירוי , ראיתי אותו פותח את הדלת לג'פרי שנראה יותר מודאג ממצבי ולכן לא היה סיכוי שיפענח כי פניי הסמוקים ושפתיי הנפוחות היו עדות למעשיי הבוגדניים. הדאגה בעיניו וקריסתו לרצפה אליי כדי לחבק אותי ולהתנועע איתי יחד עם מילות הרגעה הזכירה לי את הפעם הראשונה שפגשתי אותו. בזמן שהוא נע איתי וליטף את שיערי ראיתי מזווית עיני את לירוי עומד מן הצד מבועת לא פחות. לירוי ידע איך לטפל בי במצבי התקף והבעתה בפניו היתה העדות היחידה לדבר הנורא שעשינו כאן לעצמנו ולג'פרי.

בשלב הזה היה לי קשה לזהות אם הקמט בין עיניו היה מדאגה אליי או מדאגה לליבו שנסדק עם כל משפט אהבה שנזרק לעברי מג'פרי ובכל ליטוף שזכיתי לו מהגבר הנוכחי שמרחיק אותי ממנו, שוב.

לאחר דקות נוספות שארכו כנצח, הורמתי לספה בתוך זרועותיו של ג'פרי, מותשת ומובסת שכבתי על הספה מול שני הגברים הכי חשובים לי.  לירוי ניגש אליי והגיש לי כוס מים והשקה אותי. הרמתי את עיני בזמן ששתיתי והמבט בעיניו לבד יכול היה לגרום לי להתקף חרדה חדש.

החלפת המבטים בינינו היתה כה בוטה כי אפילו ג'פרי פענח שמשהו לא כשורה קרה שם.

"מה קרה לפני שפתחת את הדלת ולמה היא נכנסה למצב הזה שוב?" הוא הפנה את שאלתו ללירוי. גם אם לא ידע בדיוק מה קרה, הוא הבין שזה קרה בגלל משהו שהתרחש או נאמר בינינו. מתוך המקום המגן שלו, ג'פרי רק ראה אותי ואת רווחתי לנגד עיניו. אפילו הוא לא היה יכול לתאר את המצב האמיתי ששרר בחדר בטרם נפתחה הדלת בפניו.

"היא כאן וגם היא יודעת להסביר מה קרה" עניתי מהר ובכעס על שאלה שנשאלה כאילו איני מסוגלת לענות לה. עניתי מהר במקום לירוי, בעיקר מהמקום בו לא סמכתי עליו, שמא יגלה דבר אחד אפילו מתוך מה שקרה שם.

המבטים של שני הגברים הנפלאים והתמימים אלה הופנו אליי כמקור לכל התשובות שחסרות להם. כל אחד מוכן לתשובה אחרת לגמרי ממה שמוחי תכנן לענות להם.

"למזלי לירוי נכנס בדיוק כשההתקף שלי התחיל ולאחר ששוחחתי בטלפון עם אמא שלי שהיתה הגורם המרכזי להתקף. מרוב געגועים ולחץ שהפעילה עליי לחזור הביתה לבוסטון לעבודה במשרדו של אבי או לנהל גלריה של חברה שלה, התחיל לי התקף נוסף" אמרתי ועצמתי את עיניי, מעלה את הזכרון במוחי שכלל רק חלקית את האמת.

האכזבה הורגשה בפניו של לירוי שעצם את עיניו ונענע את ראשו לצד ואילו ג'פרי נראה מודאג ואף טפח על גבו של לירוי על המזל הגדול בנוכחותו בבית.

"מזל שהיית כאן איתה כשזה קרה, אתה חבר טוב ללני ואני בטוח שהיא מעריכה את זה מאד" הוא פנה ללירוי.

"כן, בהחלט היה מזל גדול. אני תמיד לצידה כשהיא צריכה אותי, כמו חבר טוב" הוא הדגיש את המילה "חבר" עם עוקצנות שרק אני יכולתי להרגיש ולהבין כיצד ולמה היא מופנית כלפיי.

הורדתי את עיניי לשולחן הקפה הקטן, כדי לא להביט בעיניו, לא בטוחה עדיין מה קרה כאן ואיך לנתח את זה במוחי ומה לעשות עם זה מעכשיו. לירוי התרומם בפתאומיות וזרק הסבר על המחשב שלו ושזו היתה הסיבה היחידה לחזרתו הביתה באמצע היום.

"שיהיה לכם בתאבון ותהנו" מלמל ויצא מהדלת בטריקת דלת קצת יותר חזקה מהרגיל.  שוב ורק למעני עשה את המחווה הזו, מנסה להעביר מסר שרק אני אדע להבחין כי היא הטריקה הזו שונה מכל טריקת דלת אחרת שלו.

"מה הקטע שלו?" שאל ג'פרי והבנתי שאולי הטריקה היתה יותר חזקה מהרגיל ושלחה את אותו המסר לג'פרי התמים.

"אני לא יודעת" שיקרתי במצח נחושה, מתביישת בעצמי על הקלות הקיימת באומנות השקר. לא הכרתי את עצמי כבחורה כזו. במה הייתי שונה מהבחורה ההיא לפני ארבע שנים עם המכנס הקצר שרגליה התחככו בבראיין כשעוד היה שלי? תהיתי.

הייתי הרוסה מהמצב וביקשתי מג'פרי שנישאר בדירה ונזמין אוכל לבית במקום לצאת. כל מצב הרוח שלי השתנה לפתע ועננה אפורה וכבדה מאד התיישבה לה מעל ראשי מכה בי ברקים ורעמים ומוכנה בכל רגע נתון להמטיר עליי את מימיה הקרים.

הרגשתי שאם לא אעשה מעשה לכאן או לכאן אני אאבד את כולם ואשאר שוב לבדי, שוב בריבוע ההתחלה של משחק המנופול שנקרא "חיי".

 

 

 

 

 

 

 

ללא אוויר – פרק 9

"פתיחת המעטפה האדומה"

דן

שבועיים לאחר שחזרתי לדירה עם ג'וש, קיבלתי מדודתה של ליסה את ההודעה, שעל אף שידעתי שתגיע, נשבר בליבי עוד יותר חלק ישן וכואב, שנשבר לראשונה ביום בו היא נפרדה ממני לפני שש שנים.

ההודעה הגיעה כהודעת טקסט קצרה לטלפון הנייד שלי ותפסה אותי אחרי ראיון עבודה במשרד נסיעות חדש שנפתח בעיר והתאים לי מבחינת השכר ושעות העבודה.

השבועיים האלה לא היו קלים, לא עבורי, לא עבור לירוי ולני, שעשו הכל כדי להקל על שהותו של ג'וש ובעיקר לא עבור ג'וש שסבל מגעגועים קשים לאמו ובצדק. הלילות שלו היו הכי קשים ושם נדרשתי להיות ממש חזק כדי לנחם אותו הכי טוב שיכולתי.

בשבוע הראשון לני לא עזבה אותו לדקה ומרגע שהכירה לו את ג'פרי שאת סיפורו שמעתי לראשונה יום לפני פגישתם, לא היה ניתן להפריד בין השלושה האלה. לני וג'פרי, למרות היכרותם הקצרה ותקופת "ירח הדבש" שלהם ויתרו על שהות רבה לבדם כדי לאמץ לזמנם וליבם את ג'וש.

לא היה מקום שהם לא לקחו את גו'ש מגן החיות בעיר ועד כל גלידרייה בעיר שביקרו בה איתו, מעמיסים עליו חוויות וסוכר בכמויות שאני לא בטוח שהוא היה רגיל או מוכן אליהם.

כל אלה לא עזרו ללילות שלו, אז אני הייתי מגיעה לאחר ימים שלמים של חיפוש עבודה שתאפשר לי לסייע בגידולו.  איתרנו עבורו גן פרטי שמצאנו לו לאחר שבוע ההסתגלות הראשון שלו. אישור מיוחד שליסה נתנה לי ביד לפני שעזבתי העביר אליי סמכויות טיפול בג'וש והחלטה לגבי עתידו היתה נתונה בידיי בלבד והיא שאפשרה את הרשמתו לגן ציבורי וטוב.

דבר אחד היה חסר במסמך הזה, הבהרה אם הוא אכן בני או לא וידעתי שרק ביום בו אפתח את המעטפה המעטפה אקבל את התשובה שכה רציתי לקבלה. זה היה בלתי נמנע שאקשר לג'וש והתכוונתי לעמוד בהבטחתי לאמו ולו ובעיקר לעצמי, אדאג לו במשך כל חיי לא משנה אם יהיה בני או לא.

נכנסתי למונית וזה דרש ממני את כל כוחי לא לפרוץ בבכי שם במושב האחורי, על הידיעה הקשה הזו. ההוראה היתה מפורשת בהודעה. לא תתקיים הלוויה, אלא רק שריפת גופתה בהמשך לבקשתה ודודתה תדאג להעביר לי את כד האפר שלה וכל השאר אדע עם פתיחת המעטפה שקיבלתי ממנה.

הגעתי לדירה ושם היו לני ולירוי באמצע שטיפת כלים לאחר ארוחת הערב, עוקצים אחד את השני כרגיל על סדרת טלוויזיה מטופשת שהם צפו בה באדיקות.

"איפה ג'וש?" שאלתי.

"רואה טלוויזיה בחדר שלי ואחרי מקלחת" ענתה לני והבעת פניה המודאגת הבהירה לי כי היא מבינה שקרה משהו.

"בואו לסלון וחכו לי דקה אני רק אגיד לו שלום מהיר ומיד אחזור" ביקשתי מהם מיהרתי לחדרה של לני.

"היי חמוד" חיבקתי אותו לאחר שראיתי את עיניו העייפות מתעוררות לחיים עם כניסתי לחדר.

"היי דן דן" הוא קרא לי כמה ימים אחרי שכבר התרגל לשהותו בבית וקיבלתי את שם החיבה בשמחה.

ניתקתי את החיבוק ממנו והבטתי בעיניו "אני תיכף מגיע להשכיב אותך לישון, אני רק רוצה לדבר קצת בסלון לבד עם לירוי ועם לני, טוב?" נשקתי למצחו לאחר שהנהן לחיוב ומיד חזר לצפות בסרט המצויר.

הוא היה נראה כל כך נינוח ושליו שם במיטה הגדולה, מדיף ריח של ילדות, שיערו המתולתל והרך שזכה לתספורת לאחר ביקור במספרה לפני כניסתו לגן ובהמלצת הגננת שלו. הוא היה לבוש בפיג'מה שלירוי קנה לו אתמול, שכבר זכה לקבל הצהרה מג'וש,  כי זה הוא פריט הלבוש הכי אהוב עליו בעולם. מעוטר בכל גיבורי העל האהובים עליו הוא הרגיש כך בעצמו כשלבש אותו, כך אמר.

ידעתי שעכשיו אני אצטרך לגייס מהאומץ והכוחות של גיבורי העל כדי להתמודד עם האבל על מותה של לוסי ועם כל ההשלכות של מה שאגלה במכתב שהשאירה לי אחרי לכתה.

הודיתי לאל על שני המבוגרים האחראים האחרים בחיי, שבאו לעזרתי והבטיחו לי שלא משנה מה יתגלה במכתב הם יתמכו בי בכל.

חזרתי לסלון מצויד במעטפה האדומה ומבטיהם של לירוי ולני נפערו עם ההבנה כי ליסה נפטרה. הם קמו שניהם מיד אליי וחיבקו אותי חזק. עמדנו שלושתנו מחובקים כשהמעטפה בידי ודמעותיה של לני נוטפים על צווארי ושלי על צווארה.

"אני כל כך מצטערת דן" לני אמרה ולירוי הנהן עם ראשו לכיווני תומך בלי מילים כמו שתמיד עשה. בעוד לני תמיד היתה הדמות היותר ורבאלית מבין שלושתנו, לירוי תמיד העדיף מחוות של מעשים וכשכבר דיבר היית צריך להיות קשוב למילים שלו כי הוא תמיד טרח להכניס בהם את כל רגשותיו ומסריו.

לאחר שנרגעו מעט מההלם על מותה של ליסה התיישבנו אני בכורסא הבודדת ולירוי ולני בתוך חיבוקו מולי מחכים למוצא פי.

ידיי הרועדות פתחו את המעטפה האדומה והארורה הזו ונאבקתי בדמעות שמאיימות ליפול ולכלכך את כתב ידה העגול שכה אהבתי. משכתי באפי ובלעתי את הרוק בגרוני מתכונן לקרוא את מילותיה האחרונות:

"דן אהובי,

אני לא יודעת אם אתה מודע לזה שמהיום שהכרתי אותך ועד הרגע בו אעצום את עיניי, אתה האדם הכי משמעותי ואהוב עליי. היום שבו קמתי ועזבתי הרגשתי שהייתי צריכה לקרוע את לבי מתוכי, אבל ידעתי שלא תיתן לי ללכת ותעשה מעשה שהיה עוצר את התקדמותך בחיים ולכן לא סיפרתי לך והמצאתי את עניין המלגה שזכיתי בה ושמחתי שבחרת להאמין בכך.

השנים שלנו בחדר שקראנו לו "הבית המתוק" שלנו היו השנים הכי מאושרות שלי למרות כל מה שעברתי בביתי האמיתי עם הוריי. לא יכולתי לספר לך את האמת אז, למרות שראיתי את המבטים השואלים שלך לגבי החבורות על ידיי שנחשפת אליהם גם כשניסיתי להסתיר אותם ממך.

אהבתי אותך כאח, כחבר וכמאהב הראשון והאחרון שלי. העוגן שהענקת לי במשך השנים הללו, הוא שנתן לי תקווה, שהכל יהיה בסדר, גם זו לא התממשה בסופו של דבר.

כל רגע איתך בו חייכתי, היה רק בזכותך ולעולם אצטער שויתרתי על כך, אבל רק אתה תוכל להבין כמה קשה להישאר בבית הרוס כשהקירות סוגרים עליך וחונקים אותך כמעט עד למותך הנפשי אם לא הפיסי.

 בעוד אתה נאבקת למען אמך, אני נאבקתי באבי ובלילות בהם הגיע לחדרי ונגע בכל חלקי גופי התמימים מבלי לחדור לתוכם ולהשאיר סימנים למגעו המלוכלך והטמא.  מאוחר יותר בשנים, לאחר שאזרתי אומץ, נאלצתי להיאבק באמי שסירבה להאמין לכך ומיררה את חיי ודאגה להשאיר סימני חבלה בגופי כעונש על כך תוך האשמתי בניסיון לסכסך ביניהם."

 

ברגע הזה חוויתי את שבירתי הראשונה בקריאת המכתב ולא הצלחתי להמשיך לקרוא וביקשתי מלני להמשיך במקומי.

לני התיישבה על ברכיי בחיבוק ולמרות דמעותיה שלה, היא התעשתה מספיק כדי להמשיך לקרוא למעני. כשהיא המשיכה לקרוא יכולתי לדמיין בקולה את קולה של ליסה מדבר אליי.

"ביום בו החלטתי לעזוב, אבי נכנס לחדרי בבוקר והודיע שהלילה יהיה הלילה למימוש אהבתנו. "אהבתנו", אתה מבין, הוא חשב שגם אני רוצה בזה למרות ההתנגדויות שלי ולמרות שניסיתי במשך שנים להיאבק בו בכל דרך. האיומים שלו שיסלק אותי מהבית אם לא איעתר לו ואם אספר למישהו את האמת מחוץ לבית הצליחה במשך כל השנים להחזיק אותי בבית. באותו בוקר לא היה  לי אכפת יותר ממנו, מאמי או אפילו מעתידי. אתה היית המאהב היחיד שלי עד אותו רגע ולא התכוונתי לאפשר לו לקבל את מה שהענקתי לך מאהבה חודש לפני כן.

באותו בוקר ארזתי הכל וסיפרתי לך את הסיפור הכי הגיוני שיכולתי לחשוב עליו וקיוויתי שתקבל זאת ותאפשר לי לברוח רחוק כך שאעלם מכל מה שהכרתי ואולי להתחיל לשכוח את עברי לעבר עתיד טוב יותר. התכוונתי לחזור יום אחד אליך, חשוב לי שתדע זאת.

לא ידעתי לאן ללכת בהתחלה ופשוט עמדתי ברציף האוטובוסים ובחרתי את זה שהיעד שלו הכי רחוק מכאן. הגעתי לעיר הגדולה והדרומית בין הגבול של טקסס לגבול עם מכסיקו בשם לארדו. העיר היתה גדולה מספיק בשבילי ויכולתי ללכת לאיבוד בזכות המראה ההיספאני שלי שירשתי מאמי.

אתה מכיר את האמירה שאתה יכול לברוח מהבעיות שלך, אבל הן תמיד ימצאו אותך כי הן נמצאות בתוכך? תופתע לשמוע כמה מהר בעיות חדשות מצאו אותי. לא עבר שבוע מהיום שבו נקלטתי בעבודת מלצרות בדיינר קרוב לגבול ואותרתי על ידי סוחר מכסיקני עם רישיון מיוחד לעבור ולשהות שבוע ימים בכל פעם בעיר המסחר הגדולה ביותר באזור.

"פרננד סקונה הוא אחד האנשים הכי חזקים במכסיקו ועשיר כקורח בגילו ורק בן שלושים" נאמר לי על ידי כל מלצרית שראתה את המבטים הנוקבים ששלח אליי בכל פעם שישב ליד שולחני. הוא התעקש תמיד לשבת באותו שולחן ששירתי ואם במקרה הוא הגיע וכל השולחנות שלי היו תפוסים הוא סילק במבט אחד בלבד את יושבי אחד מהם. כל מי שעמד בדרכו זז עם הגיעו לכל מקום. בהתחלה הוא רק אמר שלום יפה והשאיר לי טיפים מטורפים ולא הגיוניים. כל כך הייתי זקוקה לכסף וכל כך תמימה הייתי שלא חשבתי על כך שאין דבר כזה מתנות בחינם.

שבועיים אחרי הפעם הראשונה שצדו אותי עיניו, הוא התעקש לקחת אותי לדייט אמיתי. היה לו את כל ההופעה והכריזמה, אבל הראש שלי והלב שלי היו עדיין שייכים לך וכך רציתי להישאר עד היום שבו אוכל לחזור אליך. תכננתי לאסוף מספיק כסף כדי שנוכל לברוח שנינו למקום חדש ורחוק יום אחד בנפרד ולגור "בבית מתוק" אמיתי משלנו.

הוא לא האמין כשעניתי לו בשלילה בפעמים הראשונות והיה נראה כי הוא כבר מוכן לחיות עם התבוסה שהוא כנראה לא הכיר מקרוב עד אותו רגע.

לילה אחד, כמה ימים אחרי הסירוב האחרון ולאחר שלא ראיתי אותו ברצף כמה ימים, הוא הופיע מולי ליד המדרגות שמובילות לדירת החדר ששכרתי לא רחוק מהדיינר.

הוא היה נראה שיכור ונעשה תוקפני מאד מהר. הוא לא אפשר לי להתנגד לו ומשך אותי בשערותיי לתוך סמטה חשוכה ליד הבניחן שלי ואני מניחה שאתה כבר יכול להבין לאיזה גיהינום נכנסתי בדקות הבאות.

התוצאה של הלילה הכי נורא בחיים שלי הוא הדבר הכי נפלא שנמצא כרגע ברשותך. אחרי אותו לילה הוא עזב אותי לנפשי, כמו עוד כיבוש שהיה חייב לדעת שהצליח בו.

הבעיה הגדולה ביותר החלה ברגע שהוא הבין שאני בהריון ממנו והוציא עליי מעין חוזה כדי לגרור אותי להיות איתו עד הלידה ולקחת ממני את הבן שלו שנשאתי ברחמי. התברר לי כי במכסיקו היה נשוי לכמה נשים ומכולן היו לו רק בנות ואילו דווקא אני נשאתי את יורשו ובנו הבכור.

בעזרת כמה חברות ברחתי ממנו הכי רחוק שיכולתי ומצאתי מקלט אצל הדודה שלי ושם נשארתי תחת שם בדוי כל השנים האלה עד שחליתי לפני חצי שנה ונאמר לי שנותרו לי רק כמה חודשים לחיות. הגעתי עד אמא שלך כדי לאתר אותך. אתה האדם היחיד בעולם שסמכתי עליו שיידע כמה חשוב יהיה להעניק בית חם ומתוק לילד גם אם לא יהיה בנך הביולוגי.

אני מצטערת אם נתתי לך את התחושה שג'וש שלך, אבל הייתי חייבת שתיקשר אליו לפני שתבין מה אני מפילה עליך ומקווה שתסלח לי. אני מצרפת למעטפה כמה תמונות שלי ושלו וכל מה שאני מבקשת ממך זה להזכיר לו שהיתה לו אמא שמאד אהבה אותו ועשתה כל מה שיכלה כדי להעניק לו בית חם ואוהב.

יש במעטפה מכתב המיועד לג'וש כאשר ימלאו לו 16, אנא תדאג למסור לו אותו רק אז. חשוב לי שישמע את סיפורי גם במילותיי.

אני מצרפת כאן תצהיר שנעשה מול עו"ד שלי ובו אני חותמת ומצהירה שאין לי מידע מי הוא האב של ג'וש ומעניקה לך זכויות וסמכויות בלעדיות עליו כל עוד הוא קטין.

תשמור על האוצר הכי גדול שלי בעולם ועל הדבר השני הכי טוב שקרה לי בחיים אחריך. אני מצטערת שלא הספקנו לבנות לנו "בית מתוק" כמו שחלמנו.

את האפר שלי אשמח אם תשים במקום קרוב לג'וש, כך שיוכל להרגיש קרוב אליי לאחר שיגדל ותסביר לו שלא אחזור כבר מ"הטיול הארוך" שאליו יצאתי אליו.

אני אוהבת אותך כל כך ואני יודעת שאתה תהיה האדם המושלם לטפל בו ולאהוב אותו כאילו היה בנך כי מבחינתי ג'וש הוא הבן שלך

אוהבת אותך לעד ואחריו ליסה."

בשלב הזה שלושתנו כבר בכינו בלי הפסקה וכל אחד היה מכונס בעצמו.        לני קיפלה את המכתב והחזירה אותו למעטפה וחיבקה אותי כמו מה שהרגיש כנצח.

בשלב מסוים קמנו מהסלון והלכנו לחדר של לני לראות מה עם ג'וש והאם הוא עדיין ער.

המלאך הקטן נרדם מול הטלביזיה ושלושתנו עמדנו בכניסה לחדרה ודמעות נוספות התווספו לאלו שכבר יבשו.

נשאתי בידיי את ג'וש לחדרי שם ישן באופן קבוע במיטתי ונשאתי תפילה חרישית לליסה. "אני לא הפסקתי לאהוב אותך ולא אפסיק לא משנה מה יהיה ואני נשבע עד נשמתי האחרונה לדאוג לג'וש בחיי וגם לאחר מכן.  הוא לא יעבור יום אחד בחייו בלי שהוא ירגיש נאהב ומוגן וזה התצהיר בעל פה שאני חותם עליו כאן בזמן שאני מנשק למצחו של בננו היקר". ליטפתי את תלתליו הרכים והקצרים של ג'וש עד שנרדמתי לתוך הבכי שלי ובידי המעטפה והתמונות.

 

 

https://youtu.be/RzhAS_GnJIc