"הפצוע"-פרק 13

-קארין-


"אבא,אני לא מאמינה שאתה שחררת את הדפוק הזה שרצח את רוני, הוא היה השומר הכי נאמן שלך?" אמרתי לאבא שלי, שנראה יותר מדי רגוע בשביל אירוע כזה חמור שקורה בביתו ועוד ממישהו ממשפחת נוימן הרוצחים האלה.
"כן, הוא גם היה נאמן יותר מדי למיטה שלך בזמן האחרון, אז אדם פתר לי שתי בעיות במכה אחת" התריס נגדי אבי והרים זוג גבות כועסות. לתומי, חשבתי שהצלחתי להסתיר את המידע הזה מאבי כמו ביתר הפעמים, אבל אני מבינה שמיוסף חג'אג' אי אפשר להסתיר כלום. הסתובבתי לכיוון הבית בעצבים ובלי לומר אף מילה נוספת ועליתי לסוויטה שלי בקומה השניה של הוילה ששימשה לי בית מהיום שבו נולדתי. לצערי הרב אבי היה שמרן ולא אישר לי כבתו היחידה להיות חלק פעיל בעסק המשפחתי. אני בטוחה שהייתי יכולה להיות הרבה יותר טובה מהאח הקטן והדפוק שלי, שרוב הזמן היה מסומם וזיין זונות.
אם רק הייתי יכולה להוכיח לו שהעבודה הסוציאלית שאני עובדת בה בבית החולים, רק גלל שהוא התעקש, לא באמת ממצה את היכולות שלי האמיתיות בעולם הזה. אני חייבת לעשות משהו אחד גדול ומשמעותי, שיוכיח לו את זה. אני לא יודעת מה אדם מכר לו ששכנע אותו לא להרוג אותו ולו רק על רצח אחי הקטן. אני חייבת לרחרח ולבדוק. הם בטח סגרו עסקה שממש, אבל ממש משתלמת לאבא כדי שישכח מחובתו כאב וכראש המשפחה המורחבת ולנקום ברצח בן המשפחה שלנו. אם הוא לא יעשה את זה, אז אני אראה לו איך עושים את זה. ייתכן שבגילו המתקדם , הוא התעייף מהעולם הזה, אז אולי כדאי שאזכיר לו איך עושים את זה ואני מכירה בדיוק את האנשים שיעזרו לי להוציא את התוכנית שלי לפועל...


-רונה-


האור הלבן מסנוור את העיניים שלי ואני חייבת לעצום אותם כי זה ממש מכאיב לי. והראש לי מתפוצץ מכאבים. הפה והגרון שלי יבשים ואני מתה לשתות מים אבל אני כל כך עייפה שאין לי כוח אפילו לדבר או לחשוב. אני לא מבינה למה אני כל כך עייפה ולמה הצפצופים האלה מזכירים לי משהו שאני מכירה היטב. אני מנסה לבלוע את הרוק שלי כדי להרטיב את הגרון ואני עושה ניסיון נוסף לפקוח את עיניי למרות הכאב ראש שזה יעשה לי בדיוק כפי שקרה לפני כמה דקות. אני לא אוותר הפעם אני אומרת לעצמי ומתאמצת בכל כוחותיי להרים את העפעפיים שלי ומנסה להתרגל לאור החזק. לאט לאט עם הכאב אני מזיזה את הצוואר שלי, שכאב חד מפלח אותו בכל תזוזה קטנה ואז אני רואה את הלבן של הוילונות, הקירות והסדינים שאני מכוסה בהם. אם עיניי לא היו נתקלות במכשיר החמצן וא.ק.ג שמחובר אליי עם המזרקות משאבה שבסופן מחוברת ליד שלי, עוד הייתי מאמינה שהגעתי לגן עדן. אני מאמצת את זכרוני לסיבה שבגינה אני שוכבת בבית החולים ולאט לאט עולות להן תמונות קצרות מאירועים שונים שחלקם קשים וכואבים, שכנראה חוויתי לא מזמן. שני גברים מאיימים עליי, האקדח המונף מול עיניי, הפחד שיגלו משהו, קארין, מה היא עשתה בדירה שלי?!, אני ואדם מתעלסים במיטה שלי ואני מנשקת אותו חזק והוא לוחש לי באוזן תפילות ומילים יפות כל כך שהן גורמות לי לדמוע. יד מנגבת את הדמעות שלי מעיניי ואני מרימה את ראשי שוב לכיוון האור שכעת מוסתר על-ידי הפנים היפות ביותר בעולם, הפנים של אדם. הוא נראה עייף ולא מגולח וזה גורם לי לתהות כמה זמן אני שוכבת במיטה הזו והאם אני בבית החולים שאני עובדת בו? כל כך הרבה שאלות, אבל אני לא מסוגלת לדבר. אם רק הייתי יכולה לומר לאדם משהו, כל דבר ובעיקר כמה אני שמחה שהוא כאן והוא בסדר . אדם רואה את התסכול בעיניים שלי והוא נשען קדימה ומנשק את שני עיניי ואת הדמעות שלי ואז עובר ללחוש לי באוזן. "אני כל כך שמח שחזרת אלינו, רונה שלי, מקסימה שלי, חשבתי כבר שאיבדתי אותך וכמעט מתתי מדאגה. אני לא יודע אם את זוכרת מה קרה, אבל הותקפת בדירה שלך בבוקר שלפני שלושה ימים וקארין גם היתה שם. יש לי משהו חשוב לספר לך אבל זה יחכה עד שתתאוששי קצת. את יצאת מכלל סכנה והרופא אמר שיכאב לך הגרון בגלל הצינור של מכשיר ההנשמה. הוא אמר שאני אוכל לתת לך קצת קרח גרוס ללקק עד שיהיה מותר לך לשתות, אז אני כבר חוזר ואני אקרא גם לארי, אחיך ולאורית שמחכים במסדרון בחוץ ודואגים לך מאד" הוא אומר לי ומנשק קלות את שפתיי. ברגע שהוא מנתק את שפתיו הן מיד חסרות לי, אבל שוב אני לא יכולה להגיד לו שימשיך לנשק אותי לפחות אלף נשיקות, שאני מרגישה שאני זקוקה לכל אחת ואחת מהן יותר מכל תרופה שאקבל כאן. אחרי דקה ארי נכנס בריצה אליי ומחבק אותי חזק מדי ואני מתכווצת מהכאב ואורית שמזהה את המצב מיד צועקת עליו "תרגיע עם החיבוק היא סובלת... חוץ מזה גם לי מגיע חיבוק ממנה על ההתקף לב שעברתי כאן בגללה". אורית ניגשת אליי ותוך כדי חיבוק קל היא לוחשת לי באוזן "אני כל כך דאגתי לך ואני שמחה שאת בסדר ואגב הגבר הזה שלך, אדם הוא משהו מיוחד, המלצה שלי תשמרי עליו ותהיה עדינה איתו". עדינה איתו?, אני חושבת לעצמי, למה שאהיה עדינה איתו, מה הוא כבר עשה לי רע?! אני שומרת את המחשבה הזו למאוחר יותר כי כרגע אני נהנית להביט בשלושת האנשים הכי אהובים וחשובים לי בעולם. אני שמחה להיות בחיים ולדעת שכל אחד מהם מרכיב חלק חשוב מהחיים שלי.
הרופא נכנס ומציג את עצמו כד"ר אורי קיסר, מנהל היחידה לטיפול נמרץ נשימתי ואז אני כבר בטוחה שאני לא נמצאת בבית החולים שלי. הוא מסביר לי על מצבי במונחים רפואיים, לאחר שלבטח עודכן שאני אחות מוסמכת במקצועי. אני מקשיבה וממצמצת בעיניי פעמיים לאישור כפי שביקש ממני, כדי לראות שהבנתי את הכל. אני מבינה שהיה לי הרבה מאד מזל שנשארתי בחיים ולא פגיעה מוחית ואני נושא תפילה קטנה לשמיים ומודה לאלוהים ולאבי, המלאך הפרטי שלי שמגן עליי מלמעלה.
כולם הולכים ורק אדם נשאר לצידי ויושב על הכסא ליד מיטתי. היא לוקח את היד שלא מחוברת לכל האינפוזיות ומד החמצן ומנשק אותה קלות. אני עוצמת לרגע את עיניי ונותנת לחום של הפה שלו על היד שלי להעביר בי את הזרמים הנעימים לכל חלקי גופי האחרים. אני מרגישה שאדם נהיה מתוח פתאום וגופו מתקשח ומתיישר ואני פוקחת שוב את עיניי כדי לראות אדם שונה, שדמעות עומדות כעת בעיניו ואני ממצמצת פעמיים כדי להראות לו שאני מבינה. הפעולה שלי משיגה את ההיפך ואדם לאט לאט מתפרק מולי והדמעות צונחות מעיניו ללא שליטה עד שאינו מסוגל לשאת אותן והוא חופן את ראשו על המיטה לצידי ובוכה בקול במשך כמה דקות ורק אומר מדי פעם, "זה הכל באשמתי, אני שיקרתי לך ולכולם מההתחלה ובסוף זה חזר ופגע לא בי, אלא בדבר הכי יקר לי בעולם, בך". אני לא כל כך מבינה למה הוא מתכוון שהוא שיקר ואני מאשימה את כאב הראש או את התרופות בכך שהמחשבה שלי איטית כל כך. הוא מרים את ראשו כמבקש להסביר לי משהו ולפני כן הוא מנגב את דמעותיו בעזרת גב כף היד שלו ומוצא טישו כדי לקנח את אפו. אני רואה שהוא מנסה להגיד לי עוד משהו וזה קשה לו. אני מתרגשת מכל הרגשות שהוא מביע כלפיי וגם אני לא עומדת בכך יותר ומתחילה לדמוע. אני חוששת ממה שהוא רוצה להגיד לי וחוששת שמא תהיה לכך השפעה עליי או על מערכת היחסים שלנו שנמצאת רק בתחילת דרכה וכבר מאותגרת מכל כך הרבה בחינות.
אדם מנגב לי שוב את הדמעות ורק לוחש לי "ששש.. ששש.. מספיק עם הדמעות של שנינו. אנחנו צריכים להיות חזקים כל אחד בנפרד כדי להיות חזקים יחד במיוחד לנוכח סכנות עתידיות שאני עדין לא יודע אם אכן יצאנו מהן".
סכנות?! אני חושבת לעצמי, מי מסכן אותנו ולמה? אדם לוקח אוויר ומיישר את גבו לקראת מה שיש לו לומר ומתחיל. "אני יודע שזו פחדנות מצדי לדבר איתך על זה עכשיו שאת לא יכולה לדבר איתי ולא יכולה לברוח לי בסוף דבריי. אני רוצה שתתרכזי ותקשיבי לי לכל מילה ותנסי להבין את מצבי המורכב ובסוף יש לי שאלה חשובה מאד בשבילך" אני ממצמצת פעמיים ומאפשרות לו להוציא את מה שיושב לו על הלב כנראה כבר הרבה זמן.
"כשרק הגעתי לבית החולים ולמחלקה שאת עובדת בה, הדבר האחרון שציפיתי שיקרה לי זה – את. פקחתי את עיניי וכאב לי כל כך שרציתי למות ואת היית זו שניגשת ועזרת לי, אחר כך גיליתי שהפרת את הוראתו של הרופא בכך שעזרת לי וזה רק חיזק אצלי את ההרגשה שלי שהצטרפה למה שעיניי ראו כשהביטו בעינייך.
משהו בי לא רצה שאת תדעי את הסיבה האמיתית שבגללה סיכנתי את חיי ואת הקשר המשפחתי שבמשך שנים ברחתי ממנו והתביישתי בו. אני צריך שתביני שגדלתי רוב חיי כילד למשפחת פשע מאד מוכרת ומאד אכזרית שעסקה בהרבה תחומים שאני רחוק מלהיות גאה בהם – סמים, זונות, הימורים ועוד. את בטח ראית מספיק בחדשות כדי לדעת שאנחנו לא המשפחה היחידה בארץ ויש תחרות אכזרית בין המשפחות על אזורי שליטה בעיקר בסחר בסמים ששם נמצא הכסף הגדול. אמא שלי הרחיקה אותי מכל אלה בגיל צעיר ואף הרחיקה לכת ושיכנה אותי אצל חברים שלה בניו יורק. אני לא גאה בכך שכל ההשכלה שלי, הבזבוזים שלי והדיור שלי בשנים הראשונות , מקורו מהכספים המזוהמים האלה ואין לי דרך לכפר על כך מלבד תרומותיי הנכבדות בשנים האחרונות ומכספי הכשר כמובן, לעמותות שמסייעות לשיקום מכורים לסמים והרחקת זונות צעירות וצעירים מהכביש. אני למדת ראיית חשבון, ואני מרוויח ביושר מספיק כסף כדי להתקיים לבדי ללא עזרה, בדירה גדולה ויפה באזור הכי טוב בניו יורק ויש לי עסקים הגונים ורווחיים בכמה נקודות בארצות הברית. החיים שלי שם וככה גם פגשתי את אלי, שכבר נמצאת מבחינתי בעבר ולא תהווה שום בעיה בינינו". אדם לקח אוויר והכין את עצמו להמשך דבריו " אני חשבתי שאני מגן עלייך כשזייפתי את אובדן הזיכרון שלי ". הוא עצר והביט בעיניי שאיימו להתמלא שוב בדמעות מההכרזה הזו.
"אני עכשיו יודע שהייתי צריך לסמוך עלייך ולהגיד רק לך לפחות את האמת ולהאמין שתדעי לשמור על כך בסוד, אבל כל הזמן חששתי שתברחי מהמשא הכבד והנוראי שאני סוחב על גבי ומנסה להסתיר מהעולם בשנים האחרונות. אם אבי לא היה נרצח על ידי אויביו, משפחת חג'אג' , שאת הבריונים שלהם, לצערי הכרת מקרוב בדירתך, לא הייתי מגיע לישראל ולא הייתי פוגש אותך. אני אמנם רוצה להאמין שסידרתי את החוב המשפחתי שלי לאחר שהברחתי את אמי ואחי עם משפחתו מהארץ, אבל אני לא סומך על האנשים האלה וכאן נכנסת השאלה שלי אליך ואני רוצה שתחשבי עליה טוב טוב לפני שתעני לי" הוא סיים ונראה כאילו הוקל לו כל הוידויים האלה בפניי.
לא הסרנו את מבטנו אחד מהשני בכל הזמן שאדם דיבר ורק לשניה הוא הוריד את עיניו והרים אותם מחדש עם כוחות מחודשים כהכנה לשאלה שהיה לו לשאול אותי. "האם תסכימי לחזור איתי לניו יורק ולעבור לגור איתי בשלב ראשון ומשם נתקדם הלאה? אני יודע שזה בודאי הלם בשבילך, אבל אני חייב לחזור בקרוב לעסקיי ומשפחתי ואני לא יכול לדמיין את חיי בלעדייך ובטח לא בסכנה הקיימת כאן בגללי. אני בטוח שאם תרצי להמשיך לעבוד כאחות תוכלי למצוא עבודה בארצות הברית בקלות ואני אעזור לך בזה או בכל דבר שתרצי, אם רק תבטיחי לי שתבואי איתי. בבקשה תגידי שכן. 
אני חייב לחזור בעוד שבוע מהיום, הרופא שלך כאן אישר לי שעד אז תתאוששי מספיק לטיסה ואני אמשיך את הטיפולים שלי שם בבית חולים פרטי ואמי ואחי כבר יודעים הכל ומחכים לנו שם, אז מה את אומרת? שנתחיל את חיינו מחדש ונתמודד מול כל מה שהחיים יזרקו לנו בפנים – ביחד ובאהבה?