- אדם-
אני עומד ליד המסוע של המזוודות שמסתובבות מולי ביותר מדי צבעים ואני מחכה לראות את המזוודה שלי בין כולן. עשיתי בחוכמה שקניתי בכוונה מזוודה צהובה כדי שתבלוט לי תמיד ראשונה. בינתיים ניצלתי את הזמן כדי להפעיל את הנייד החדש שקניתי בארץ אחרי ששלי התרסק באופנוע. לאף אחד אין את במספר שלי עדיין חוץ מאורית, ארי והמשפחה שלי בניו יורק, אז הופתעתי שכבר מהבהבת לי המעטפה שמראה לי על הודעה קולית. אני לא מזהה את המספר אבל מחכה לשמוע מה נאמר ורק שומע לחישה. אני מתרחק מהרעש של המסוע והאנשים לידי קצת כדי לשמוע טוב יותר את ההודעה. אני מזהה שזה הקול של רונה והיא אומרת משהו על כך שיש לה משהו חשוב לספר לי ומה?! קארין מתה ומישהו הציל את רונה ממנה... מה?! אני רוצה לזרוק את הנייד על הקיר ולרסק אותו כמו שהלב שלי עכשיו התרסק לחתיכות, אבל אני חייב להתקשר אליה קודם ולראות שהיא בסדר אז במקום זה אני צורח לאוויר "פאקינג שיט" וכל הקהל מסביבי מביט בי כאילו אני מטורף. הם צודקים, אני באמת מטורף שעזבתי אותה. "טיפש..טיפש..טיפש" אני מלמל לעצמי ומנסה תוך כדי לחייג למספר שרונה חייגה ממנו אבל אין תשובה ואני רק יותר מתעצבן. אני כועס על עצמי שהפקרתי אותה שוב ישר לידיים של קארין, אני כועס על המשפחה שלי שלחצה עליי לחזור הביתה ועל השותף שלי, שהיה צריך אותי בעבודה ואפילו על עובדי הנמל שהמזוודה שלי עוד לא הגיעה כי אני חייב לעוף מפה מהר ולהתקדם ככה שאוכל כבר לחזור מהר חזרה למקום שממנו רק הגעתי.
אני מחליט להתקשר לאורית, שעליה אני הכי סומך כדי לקבל תשובות כנות ורק בצלצול הרביעי היא עונה לי " הלו, אדם נחתת? אתה בסדר?" היא שואלת עוד לפני שאני מספיק להגיד משהו." אני ממהר לענות לה "כן אני בניו יורק בשדה התעופה, אבל מה עם רונה? קארין או מישהו הספיק לפגוע בה? איך בגלל הגיעו אליה? היא בפאקינג בית חולים.. אין שם שמירה? מי עזר לה? אני חייב לדבר איתה עכשיו היא לידך?" פתאום קלטתי שמרוב לחץ שאלתי הרבה שאלות ולא נתתי לאורית הזדמנות לענות. אורית לקה אויר והתחילה "אז ככה, רונה בסדר, אבל היתה מאד קרובה למות אם אבא שלך לא היה כאן כדי להציל אותה ברגע האחרון ולירות בקארין ועכשיו היא נחה סוף סוף". אני לא בטוח לגבי חלק מהמשפט שהיא אמרה, בגלל הרעש או כי פשוט לא שמעתי נכון אבל "אבא שלי". "אורית, על מה את מדברת?! אבא שלי מת, קברתי אותו לפני פחות מחודש, את יודעת את זה!" אני צועק עליה. "אבל זה מה שהוא אמר לרונה כשהיא שאלה אותו. היא טוענת שזה אותו גבר עם הכובע שביקר אותך אז במחלקה כששכבת פצוע, הוא אמר שהוא אבא של אדם" היא עונה בעקשנות. מצד אחד אני נרגעתי מיד כשהבנתי שרונה בריאה ושלמה, אבל אין לי מושג למה הגבר הזה שמכיר אותי ואת אמא שלי כפי שאמר הולך ומספר לרונה דבר כזה.. ומה בכלל הוא עשה שם מלכתחילה? אני אהרוג את שרון, אחראי האבטחה של הארגון של אבי, שלא עשה את מה שביקשתי ממנו ולא שם מאבטח רציני, צמוד ליד החדר של רונה.
אני מבקש מאורית שתבטיח לי שתיתן לרונה לדבר איתי ברגע שהיא מתעוררת ובינתיים אני אוסף את המזוודה שהגיעה אליי ואני נוסע לדירה שלי כדי לפגוש את אמא ואת תום ואז להתארגן יום אחד בעבודה על הדברים הכי דחופים, כי מחכה לי אחר כך נסיעה ארוכה חזרה לישראל כדי לקחת משהו שהשארתי מאחור ברוב טיפשותי – את רונה. אני חוזר לשם ולא חוזר בלעדיה לניו יורק גם אם אני אצטרך לקשור אותה באזיקים אליי ולסמם אותה כל הדרך.
אני פותח את הדלת של הדירה שלי ומיד אמא שלי רצה לקראתי ונעצרת שניה לפני שהיא מחבקת אותי ומבט אחד בקביים ובמכנסיים הרחבות שאני לובש מעל התחבושות וכל ההתרגשות שלה והכאב ממה שעברתי מציפים אותה והיא מתחילה לבכות. אם תום לא היה שם לתפוס אותה היא היתה נופלת לרצפה מרוב שהיא התרסקה מהמראה הכללי שלי ומהכאב שהיא רואה בעיניים שלי ושהיא יודעת מה מקורו.
אנחנו יושבים על הספה אחד ליד השני ואמא שלי מחזיקה את ידי ומנשקת אותה חזק. " לא היתה לי הזדמנות ראויה להגיד לך תודה. תודה שסיכנת את עצמך כדי שאנחנו נצא בחיים מהחיות ששלח חג'י אלינו, (כך היא קראה ליוסף חג'אג' שאותה הכירה שלושים שנה וזה היה כינוי הרחוב שלו עוד מנעוריו). שניה אחר כך היא מכה אותי בראש עם היד ואומרת "וזה בשביל זה שהשארת את הרונה שלך בארץ ולא הבאת אותה לאמא שלך שתטפל בשניכם, כמו שמגיע לכם. אתה לא יודע כמה שמחתי לשמוע שמצאת לך חברה יהודיה טובה ועוד אחות בבית חולים. מה עשיתם לעצמכם שהמסכנה שוכבת שם ואתה מסכן כאן? חייבים לתקן את המצב הזה" אמא שלי כבר התחילה עם ההשתלטות העוינת על חיי ואם עד היום שנאתי את זה, פתאום זה מרגיש כל כך טוב וכל כך בית. אני מנצל את העובדה שתום ירד למטה עם אשתו והילדים למגרש המשחקים בפארק, כדי לשאול אותה שאלה חשובה שמציקה לי מאז השיחה שלי עם אורית.
"אמא, יש משהו שאני חייב לשאול אותך.. איש מבוגר אחד עם שן זהב וכובע הגיע למחלקה לבקר אותי ואמר שמכיר אותך ואפילו ידע לרמוז לי שאת בניו יורק והכל בסדר איתכם ולפני שעה שוחחתי עם אורית והיא אמרה לי ש"אבא" שלי הציל את רונה מקארין חג'אג' והרג אותה... הוא.. הוא אמר לרונה שהוא אבא שלי, למה הוא אמר זה? את מכירה אותו?!" אני שואל אותה. מעולם לא ראיתי את אמא שלי מאבדת צבע בפנים בכזו מהירות ודמעות מתחילות להיווצר בזווית העיניים שלה. היא בקושי מצליחה להישיר אליי מבט ואז היא זורקת לחלל את המשפט הכי לא צפוי "זה נכון, האיש שביקר אותך, הוא באמת אבא שלך. אני יודעת שאתה המום עכשיו, אבל אני שמחה שהאמת יצאה סוף סוף לאור". אני לגמרי המום והגרון שלי התייבש לגמרי ואני אפילו לא מצליח לבלוע את הרוק שלי ואני מיד שואל אותה " ומה עם האבא שקברתי? הוא אבא של תום? ומי זה הזר הזה וממתי את יודעת את זה?" אני מפחד לשמוע את התשובות שאני מנחש, כי תמיד הרגשתי כמה שתום שונה ממני ומתחבר בקלות לעומתי לעולם של אבא שלי, או האיש שגידל אותי.
"יגאל, היה חבר ילדות שלי ושל אבא שלך וכשהתבגרנו הוא חיזר אחריי הרבה זמן עד שנעתרתי לו והיינו חברים במשך שנתיים. כשהוא התגייס לצבא, לגולני, היה לי מאד קשה בלעדיו ואבא שלך תמך בי כשהייתי לבד בשבתות כי הוא היה ג'ובניק בצבא ויצא כל שבת. היחסים ביני ויגאל התרחקו ולבסוף מצאתי את עצמי עם אביך וכך גם נכנסתי להריון עם תום וכמובן שאבי הכריח אותי להתחתן עם אביך. יגאל היה שבור לב ונכנס לדכאון עמוק. באחד מביקוריי בשכונה אחרי כמה שנים כשתום היה בן ארבע וזמן קצר אחרי שגיליתי בפעם הראשונה ולא האחרונה שאביך בגד בי, החלטתי לנקום בו. קבעתי עם יגאל שעדיין נשאר רווק, חתיך, שעדיין אהב אותי וככל הנראה אני אותו ובילינו יחד את אחד הלילות הכי קסומים שלנו ובלילה הזה אתה נוצרת, פרי האהבה האסורה, מהמקום הכל כך נכון ואהוב. אני לא מתחרטת על התוצאה, אבל זה לקח לי זמן להבין שאתה הבן של יגאל ולא של אביך. רק כשנולדת ונראית כל כך שונה מאחיך והעיניים שלך כל כך הזכירו לי את יגאל, שהבנתי בפעם הראשונה שכנראה אתה בנו. שמרתי את הסוד הזה מאביך הביולוגי ומהאב שגידל אותך, עד לאחרונה. מאז שסיפרתי ליגאל הוא לא הפסיק לשאול אותי שאלות לגביך ולהתעניין וכנראה גם עקב אחריך וידע איפה אתה וגם איפה רונה למזלנו הטוב". מיותר לציין שהייתי המום מהסיפור של אמי ומצד שני שמחתי שגאל נכנס לחיי ולו רק כדי להיות שם כדי להשגיח על רונה.
בדיוק באותו רגע הנייד שלי צלצל ועל הקו היתה רונה שוב לוחשת אבל קצת יותר ברורה כעת מהשיחה שהיא השאירה במשיבון שלי.
"אדם, אני בסדר ואני כל כך מצטערת על הכל ובעיקר שאני לא איתך עכשיו" היא אמרה וברור לי שבכתה תוך כדי. הרגשתי רע שלא הייתי לידה לחבק אותה ולנשק את הדמעות מלחייה ולהמתיק אותן. "רונה, אני יודע הכל ואני רוצה שתחכי לי כי בעוד יומיים אני חוזר לקחת אותך ואני צריך אותך בריאה בשבילי, אז תתאוששי ותתכונני. הפעם אני לא מקבל תשובה שלילית ממך זה ברור?! אמרתי וחייכתי אליה. אמא שלי הסתכלה עליי וחייכה גם היא והנהנה בהסכמה.
"אני לא אסרב לך פעם שניה, ואני כבר לא יכולה לחכות לך שתבוא לנשק אותי, לחבק אותי ול...אתה יודע!" היא אמרה. אמא שלי ראתה אותי מסמיק כנראה בפעם הראשונה בחייה והחיוך לא ירד מפניה כל השיחה.
"גם אני רונה, תאמיני לי שגם אני והטיסה חזרה תהיה לי קשה מרוב מחשבות עלייך. תשמרי על עצמך ונדבר שוב אחר כך, יש לנו הרבה עוד על מה לדבר." אמרתי לה וחיכיתי כבר לשיחתנו הבאה.
אחרי שכולם הלכו ונשארתי לבדי בדירה, הייתי עדיין קצת בהלם מהתגלית על יגאל, האבא שלי אבל גם נרגש. רציתי להכין את הדירה שלי לכבוד רונה והתחלתי לצלצל לכל מי שהיה חייב לי טובה כלשהי כדי שיתחילו לשלם בעזרה לכל מה שהייתי זקוק לו. רציתי לוודא שכשאני חוזר מישראל עם רונה, הפעם לצידי, הכל יהיה מוכן בשבילה.קיוויתי שזה לא מוקדם מדי ושהיא תקבל את זה בהתרגשות כמוני ותהפוך אותי לגבר המאושר בעולם.
אני עומד ליד המסוע של המזוודות שמסתובבות מולי ביותר מדי צבעים ואני מחכה לראות את המזוודה שלי בין כולן. עשיתי בחוכמה שקניתי בכוונה מזוודה צהובה כדי שתבלוט לי תמיד ראשונה. בינתיים ניצלתי את הזמן כדי להפעיל את הנייד החדש שקניתי בארץ אחרי ששלי התרסק באופנוע. לאף אחד אין את במספר שלי עדיין חוץ מאורית, ארי והמשפחה שלי בניו יורק, אז הופתעתי שכבר מהבהבת לי המעטפה שמראה לי על הודעה קולית. אני לא מזהה את המספר אבל מחכה לשמוע מה נאמר ורק שומע לחישה. אני מתרחק מהרעש של המסוע והאנשים לידי קצת כדי לשמוע טוב יותר את ההודעה. אני מזהה שזה הקול של רונה והיא אומרת משהו על כך שיש לה משהו חשוב לספר לי ומה?! קארין מתה ומישהו הציל את רונה ממנה... מה?! אני רוצה לזרוק את הנייד על הקיר ולרסק אותו כמו שהלב שלי עכשיו התרסק לחתיכות, אבל אני חייב להתקשר אליה קודם ולראות שהיא בסדר אז במקום זה אני צורח לאוויר "פאקינג שיט" וכל הקהל מסביבי מביט בי כאילו אני מטורף. הם צודקים, אני באמת מטורף שעזבתי אותה. "טיפש..טיפש..טיפש" אני מלמל לעצמי ומנסה תוך כדי לחייג למספר שרונה חייגה ממנו אבל אין תשובה ואני רק יותר מתעצבן. אני כועס על עצמי שהפקרתי אותה שוב ישר לידיים של קארין, אני כועס על המשפחה שלי שלחצה עליי לחזור הביתה ועל השותף שלי, שהיה צריך אותי בעבודה ואפילו על עובדי הנמל שהמזוודה שלי עוד לא הגיעה כי אני חייב לעוף מפה מהר ולהתקדם ככה שאוכל כבר לחזור מהר חזרה למקום שממנו רק הגעתי.
אני מחליט להתקשר לאורית, שעליה אני הכי סומך כדי לקבל תשובות כנות ורק בצלצול הרביעי היא עונה לי " הלו, אדם נחתת? אתה בסדר?" היא שואלת עוד לפני שאני מספיק להגיד משהו." אני ממהר לענות לה "כן אני בניו יורק בשדה התעופה, אבל מה עם רונה? קארין או מישהו הספיק לפגוע בה? איך בגלל הגיעו אליה? היא בפאקינג בית חולים.. אין שם שמירה? מי עזר לה? אני חייב לדבר איתה עכשיו היא לידך?" פתאום קלטתי שמרוב לחץ שאלתי הרבה שאלות ולא נתתי לאורית הזדמנות לענות. אורית לקה אויר והתחילה "אז ככה, רונה בסדר, אבל היתה מאד קרובה למות אם אבא שלך לא היה כאן כדי להציל אותה ברגע האחרון ולירות בקארין ועכשיו היא נחה סוף סוף". אני לא בטוח לגבי חלק מהמשפט שהיא אמרה, בגלל הרעש או כי פשוט לא שמעתי נכון אבל "אבא שלי". "אורית, על מה את מדברת?! אבא שלי מת, קברתי אותו לפני פחות מחודש, את יודעת את זה!" אני צועק עליה. "אבל זה מה שהוא אמר לרונה כשהיא שאלה אותו. היא טוענת שזה אותו גבר עם הכובע שביקר אותך אז במחלקה כששכבת פצוע, הוא אמר שהוא אבא של אדם" היא עונה בעקשנות. מצד אחד אני נרגעתי מיד כשהבנתי שרונה בריאה ושלמה, אבל אין לי מושג למה הגבר הזה שמכיר אותי ואת אמא שלי כפי שאמר הולך ומספר לרונה דבר כזה.. ומה בכלל הוא עשה שם מלכתחילה? אני אהרוג את שרון, אחראי האבטחה של הארגון של אבי, שלא עשה את מה שביקשתי ממנו ולא שם מאבטח רציני, צמוד ליד החדר של רונה.
אני מבקש מאורית שתבטיח לי שתיתן לרונה לדבר איתי ברגע שהיא מתעוררת ובינתיים אני אוסף את המזוודה שהגיעה אליי ואני נוסע לדירה שלי כדי לפגוש את אמא ואת תום ואז להתארגן יום אחד בעבודה על הדברים הכי דחופים, כי מחכה לי אחר כך נסיעה ארוכה חזרה לישראל כדי לקחת משהו שהשארתי מאחור ברוב טיפשותי – את רונה. אני חוזר לשם ולא חוזר בלעדיה לניו יורק גם אם אני אצטרך לקשור אותה באזיקים אליי ולסמם אותה כל הדרך.
אני פותח את הדלת של הדירה שלי ומיד אמא שלי רצה לקראתי ונעצרת שניה לפני שהיא מחבקת אותי ומבט אחד בקביים ובמכנסיים הרחבות שאני לובש מעל התחבושות וכל ההתרגשות שלה והכאב ממה שעברתי מציפים אותה והיא מתחילה לבכות. אם תום לא היה שם לתפוס אותה היא היתה נופלת לרצפה מרוב שהיא התרסקה מהמראה הכללי שלי ומהכאב שהיא רואה בעיניים שלי ושהיא יודעת מה מקורו.
אנחנו יושבים על הספה אחד ליד השני ואמא שלי מחזיקה את ידי ומנשקת אותה חזק. " לא היתה לי הזדמנות ראויה להגיד לך תודה. תודה שסיכנת את עצמך כדי שאנחנו נצא בחיים מהחיות ששלח חג'י אלינו, (כך היא קראה ליוסף חג'אג' שאותה הכירה שלושים שנה וזה היה כינוי הרחוב שלו עוד מנעוריו). שניה אחר כך היא מכה אותי בראש עם היד ואומרת "וזה בשביל זה שהשארת את הרונה שלך בארץ ולא הבאת אותה לאמא שלך שתטפל בשניכם, כמו שמגיע לכם. אתה לא יודע כמה שמחתי לשמוע שמצאת לך חברה יהודיה טובה ועוד אחות בבית חולים. מה עשיתם לעצמכם שהמסכנה שוכבת שם ואתה מסכן כאן? חייבים לתקן את המצב הזה" אמא שלי כבר התחילה עם ההשתלטות העוינת על חיי ואם עד היום שנאתי את זה, פתאום זה מרגיש כל כך טוב וכל כך בית. אני מנצל את העובדה שתום ירד למטה עם אשתו והילדים למגרש המשחקים בפארק, כדי לשאול אותה שאלה חשובה שמציקה לי מאז השיחה שלי עם אורית.
"אמא, יש משהו שאני חייב לשאול אותך.. איש מבוגר אחד עם שן זהב וכובע הגיע למחלקה לבקר אותי ואמר שמכיר אותך ואפילו ידע לרמוז לי שאת בניו יורק והכל בסדר איתכם ולפני שעה שוחחתי עם אורית והיא אמרה לי ש"אבא" שלי הציל את רונה מקארין חג'אג' והרג אותה... הוא.. הוא אמר לרונה שהוא אבא שלי, למה הוא אמר זה? את מכירה אותו?!" אני שואל אותה. מעולם לא ראיתי את אמא שלי מאבדת צבע בפנים בכזו מהירות ודמעות מתחילות להיווצר בזווית העיניים שלה. היא בקושי מצליחה להישיר אליי מבט ואז היא זורקת לחלל את המשפט הכי לא צפוי "זה נכון, האיש שביקר אותך, הוא באמת אבא שלך. אני יודעת שאתה המום עכשיו, אבל אני שמחה שהאמת יצאה סוף סוף לאור". אני לגמרי המום והגרון שלי התייבש לגמרי ואני אפילו לא מצליח לבלוע את הרוק שלי ואני מיד שואל אותה " ומה עם האבא שקברתי? הוא אבא של תום? ומי זה הזר הזה וממתי את יודעת את זה?" אני מפחד לשמוע את התשובות שאני מנחש, כי תמיד הרגשתי כמה שתום שונה ממני ומתחבר בקלות לעומתי לעולם של אבא שלי, או האיש שגידל אותי.
"יגאל, היה חבר ילדות שלי ושל אבא שלך וכשהתבגרנו הוא חיזר אחריי הרבה זמן עד שנעתרתי לו והיינו חברים במשך שנתיים. כשהוא התגייס לצבא, לגולני, היה לי מאד קשה בלעדיו ואבא שלך תמך בי כשהייתי לבד בשבתות כי הוא היה ג'ובניק בצבא ויצא כל שבת. היחסים ביני ויגאל התרחקו ולבסוף מצאתי את עצמי עם אביך וכך גם נכנסתי להריון עם תום וכמובן שאבי הכריח אותי להתחתן עם אביך. יגאל היה שבור לב ונכנס לדכאון עמוק. באחד מביקוריי בשכונה אחרי כמה שנים כשתום היה בן ארבע וזמן קצר אחרי שגיליתי בפעם הראשונה ולא האחרונה שאביך בגד בי, החלטתי לנקום בו. קבעתי עם יגאל שעדיין נשאר רווק, חתיך, שעדיין אהב אותי וככל הנראה אני אותו ובילינו יחד את אחד הלילות הכי קסומים שלנו ובלילה הזה אתה נוצרת, פרי האהבה האסורה, מהמקום הכל כך נכון ואהוב. אני לא מתחרטת על התוצאה, אבל זה לקח לי זמן להבין שאתה הבן של יגאל ולא של אביך. רק כשנולדת ונראית כל כך שונה מאחיך והעיניים שלך כל כך הזכירו לי את יגאל, שהבנתי בפעם הראשונה שכנראה אתה בנו. שמרתי את הסוד הזה מאביך הביולוגי ומהאב שגידל אותך, עד לאחרונה. מאז שסיפרתי ליגאל הוא לא הפסיק לשאול אותי שאלות לגביך ולהתעניין וכנראה גם עקב אחריך וידע איפה אתה וגם איפה רונה למזלנו הטוב". מיותר לציין שהייתי המום מהסיפור של אמי ומצד שני שמחתי שגאל נכנס לחיי ולו רק כדי להיות שם כדי להשגיח על רונה.
בדיוק באותו רגע הנייד שלי צלצל ועל הקו היתה רונה שוב לוחשת אבל קצת יותר ברורה כעת מהשיחה שהיא השאירה במשיבון שלי.
"אדם, אני בסדר ואני כל כך מצטערת על הכל ובעיקר שאני לא איתך עכשיו" היא אמרה וברור לי שבכתה תוך כדי. הרגשתי רע שלא הייתי לידה לחבק אותה ולנשק את הדמעות מלחייה ולהמתיק אותן. "רונה, אני יודע הכל ואני רוצה שתחכי לי כי בעוד יומיים אני חוזר לקחת אותך ואני צריך אותך בריאה בשבילי, אז תתאוששי ותתכונני. הפעם אני לא מקבל תשובה שלילית ממך זה ברור?! אמרתי וחייכתי אליה. אמא שלי הסתכלה עליי וחייכה גם היא והנהנה בהסכמה.
"אני לא אסרב לך פעם שניה, ואני כבר לא יכולה לחכות לך שתבוא לנשק אותי, לחבק אותי ול...אתה יודע!" היא אמרה. אמא שלי ראתה אותי מסמיק כנראה בפעם הראשונה בחייה והחיוך לא ירד מפניה כל השיחה.
"גם אני רונה, תאמיני לי שגם אני והטיסה חזרה תהיה לי קשה מרוב מחשבות עלייך. תשמרי על עצמך ונדבר שוב אחר כך, יש לנו הרבה עוד על מה לדבר." אמרתי לה וחיכיתי כבר לשיחתנו הבאה.
אחרי שכולם הלכו ונשארתי לבדי בדירה, הייתי עדיין קצת בהלם מהתגלית על יגאל, האבא שלי אבל גם נרגש. רציתי להכין את הדירה שלי לכבוד רונה והתחלתי לצלצל לכל מי שהיה חייב לי טובה כלשהי כדי שיתחילו לשלם בעזרה לכל מה שהייתי זקוק לו. רציתי לוודא שכשאני חוזר מישראל עם רונה, הפעם לצידי, הכל יהיה מוכן בשבילה.קיוויתי שזה לא מוקדם מדי ושהיא תקבל את זה בהתרגשות כמוני ותהפוך אותי לגבר המאושר בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה שביקרתם. אשמח לתגובות.