*יומיים אחרי המפגש הראשון בין רונה וה"פצוע"/אדם.
המוסיקה בועטת לי חזק עם הבסים באוזניים והרגליים שלי כבר מכירות את המסלול כל כך טוב שזה תמיד משאיר לי את הראש פנוי ונקי למחשבות על התוכניות שלי לעתיד. אני תמיד מתכננת את צעדיי קדימה לפחות חמש שנים. אין לי ברירה, ככה אני שמה לעצמי מטרות שיקדמו אותי בחיים. אין לי את היתרון שיש לאחרים, הורים תומכים בעת צרה, אחים או אפילו הרבה חברים ושלא לדבר על בעל. עם כל התכוניות שיש לי, לא השארתי לעצמי מקום למצוא בעל או אפילו אהבה, אבל היום יש לי משהו או יותר נכון מישהו אחר בראש..
עודכנתי מאורית שה"פצוע" עבר לילה קשה כמעט כמו שהוא עבר אצלי ואני שמחה שהוא היה בידיים טובות במשמרת ההיא, כי ספק אם נטלי שיצאה מאותה משמרת צהריים היתה בכלל ניגשת אליו, שלא לדבר על מקלה על מכאוביו. באותו עדכון הסתבר לנו שהוא עדיין אינו זוכר דבר מיום התאונה או אפילו את שמו או כתובתו ולכן עדיין לא ניתן ליצור קשר עם קרוביו. מעניין אם קרוביו דואגים ומחפשים אותו בכל מקום? זה גורם לי לתהות האם מישהו היה מחפש אותי חוץ מאחי ואורית? לאן הייתי הולכת אם לא היו מגיעים לאסוף אותי מבית חולים במצב כזה? מבוגרים זה לא כמו ילדים, לא ישלחו מבוגר למשפחה אומנת במצב כזה כפי שהיו נוהגים עם ילדים. מצאתי את עצמי מוטרדת מבעיה שבכלל לא אמורה להיות קשורה אליי, אבל מה יקרה ל"פצוע", אחרי שנשחרר אותו מבית החולים בעוד מספר שבועות? לאן הוא יילך אם עדיין לא יזכור מי הוא ואף אחד לא יגיע לקחת אותו?!
בבית, אחרי המקלחת אני פותחת את הטלוויזיה ובדיוק מעדכנים בחדשות על התאונה המחרידה שהתרחשה לפני שלושה ימים בכביש שש , בה נהרגו נהג מיכלית הדלק בו התנגש ג'יפ שחור וגבה גם את חייהם של שני נוסעים שהיו מוכרים למשטרה. "מוכרים למשטרה" ,זו מילה אחרת לעבריינים ומסתבר שהם היו במרדף אחרי מכונית נוספת שעדיין לא ידוע עליה דבר בשלב זה לפי המשטרה. הם חושדים שהרכב קשור לאלמוני שרכב על אופנוע והוא שגרם לתאונה ונפצע קשה בעצמו. אני מבינה מהר מאד שהם מדברים על "הפצוע", שלנו ואני תוהה מה באמת קרה שם בכביש ומי היה ברכב שהוא קשור אליהם אם בכלל והאם הם מחפשים אותו.
אורית סיפרה לי שהמשטרה שלחה שני חוקרים אתמול אחר הצהריים לנסות ולקחת ממנו עדות, אבל ד"ר אבנר, עדכן אותם במצבו הרפואי והעובדה שזכרונו כנראה נפגע גם כן לתקופה לא ידועה בשלב זה, אז הם עזבו והודיעו שישובו בעוד מספר ימים.
אני נכנסת למחלקה וד"ר אבנר בדיוק מעביר את המשמרת שלו לד"ר מילר ומעדכן אותו במצב "הפצוע" והלילה שעבר. אני כבר סקרנית להיכנס לחדר שלו ולראות מה שלומו במו עיני, אבל ד"ר אבנר עוצר אותי בדיוק בכניסה לחדר. "שלום רונה, אני שמח שיוצא לי סוף סוף לראות אותך, לא יצא לנו לעשות משמרת יחד בשבועיים האחרונים והיית חסרה לי. אני עדיין מחכה שתיעני לי בחיוב להזמנה להצטרף אליי לכנס הרפואי באילת בנושא טיפולים חדשניים בכוויות שיתקיים בעוד חודש". הוא אומר בחיוך מלא שיניים לבנות מושלמות. זה אמור להחמיא לי שמכל האחיות הוא בחר דוקא בי, אבל אני יודעת מה עומד מאחורי זה. זה לא שאני לא אחות טובה או שלא מגיע לי ואני בהחלט מספיק שאפתנית כדי ללכת ולהיות בכנס הזה יחד עם מיטב המומחים בארץ בתחום, אבל אני יודעת שהוא רק מעוניין להתקרב אליי באופן לא מקצועי, כפי שהוא מנסה בשנתיים האחרונות וללא הצלחה. אורית חושבת שאני משוגעת שאני לא נענית לחיזוריו, כי כמו שהיא אמרה ,"לא בכל יום מחזר אחרייך רופא צעיר ומבטיח בתחומו, רווק חתיך ומבוקש ועשיר כמעט כמו ביל גייטס". לפעמים אני חושבת שאורית לא באמת מכירה אותי מספיק טוב אם אחרי כל מה שהיא יודעת על עברי היא עדיין חושבת שכסף או מראה חיצוני זה מה שחשוב לי בחיים בבחירת בן זוג, שכרגע אין לי בכלל פנאי לאחד כזה בכל מקרה.
"תודה ד"ר אבנר על ההצעה הטובה הזו ואני עדיין ברשותך אשקול זאת לעוד כמה ימים, כי כפי שאמרתי לך כבר, יום ההולדת של אחי חל ביום הנסיעה ואני רוצה לחגוג איתו יחד" עניתי לו עם חיוך מרומז. "דבר ראשון, אמרתי לך אלף פעם, תקראי לי ניר, אני אוהב לשמוע אותך אומרת את שמי הפרטי, ככה אני מרגיש יותר קרוב אלייך ולא רק כמו מישהו שעובד איתך, במיוחד אחרי המסיבה בסילבסטר שבה רקדנו צמוד כל כך". הוא אומר בשקט ליד האוזן שלי אחרי שהתקרב מספיק קרוב שאף אחד לא ישמע. אני זוכרת את המסיבה הזו, ואני גם זוכרת שהבטחתי לעצמי לא לשתות יותר אלכוהול בכמות כזו ליד אנשים שאני עובדת איתם. עובדה שאחרי כמה טקילות הייתי כבר כל כך שיכורה, שהסכמתי לרקוד עם ניר בשיר האיטי שהוא הזמין במיוחד מהתקליטן.
"ניר, אני באמת מאחרת לתחילת המשמרת ונועה מחכה לעשות לי חפיפה, אז אני מבטיחה שאחזיר לך תשובה עד סוף השבוע לגבי הכנס אוקיי? אז ביי". אמרתי וחלפתי מהר על פניו ונכנסתי לחדר של "הפצוע" שלי.
אלוהים, לא באמת חשבתי לעצמי עכשיו בראש שהוא "שלי, נכון?!, אוף אורית והרעיונות שהיא מכניסה לי לראש.
ניר כבר הבין את הרמז והתרחק עם ביי מאוכזב, כרגיל, ואני כרגיל מקווה שהוא כבר יבין את הרמז ויפסיק את המרדף המיותר הזה, שדי ברור לי שלא ייצא ממנו כלום.
אני פותחת את הוילון סביב המקום שבו מיטתו של "הפצוע" נמצאת אבל לא מוצאת את המיטה או אותו. אלוהים אדירים, האם משהו רע קרה לו ולא עדכנו אותי?, לא.. לא יכול להיות..בבקשה שלא... הדופק שלי עולה במהירות מהמחשבה ומההליכה המהירה לכיוון דלפק האחיות כדי לחפש תשובות.
"נועה, איפה הפצוע, מחדר 5?" אני שואלת ומרימה את קולי בחרדה. "הוא בצילום סי טי ראש, ד"ר מילר ביקש לבדוק אם יש שינוי מאז הסי טי הראשון שעשו לו, בגלל הזעזוע מוח ואיבוד הזיכרון" היא עונה לי מבלי להרים את עיניה מצג המחשב והמקלדת בו היא ככל הנראה מסיימת את דו"ח סיכום המשמרת שלה.
נרגעתי, אבל העובדה שנרגעתי רק מלחיצה אותי, כי אני מבינה שהקווים נחצו מבחינתי ואני מאפשרת לעצמי יותר מדי רגשות שלא מתאימים למצב כלפי מטופל שאני אפילו לא מכירה ממש טוב, יותר מכך, אפילו הוא לא מכיר את עצמו כל כך. אני מחייכת לעצמי כמה טיפשית אני נשמעת בראש שלי ואני שמחה ברגע זה, שאין לאף אחד גישה למחשבות שלי, אחרת היו מאשפזים אותי שתי קומות למעלה במחלקה הפסיכיאטרית.
"בוקר טוב לאחות רונה היפה", אני שומעת את הקול שלו לפני שאני רואה אותו ואני מסתובבת אליו עם חיוך גדול מדי. הוא נראה רזה יותר, לא מגולח ורק שפתיו מחייכות, אבל העיניים שלו לא יכולות לשקר. אני רואה שם את הכאב הפיסי ועוד משהו שנראה כמו דאגה ואובדן. אלוהים, זה כמו להסתכל במראה. ככה בדיוק נראות העיניים שלי כל פעם שאני נזכרת באבי ודואגת לאחי. מצד שני, אם אין לו זיכרון, אז למה שידאג או יזכור את מה שאיבד? משהו לא מתחבר לי, אבל זו רק תחושה ואני לא יודעת למה לשייך אותה. מלבד זה, אני מרגישה מבולבלת, כי אפילו לא מגולח, עייף וכואב הוא נראה הרבה יותר מושך מכל גבר שאי פעם פגשתי מקרוב והגוף שלי מגיב אליו באופן שאני דיכאתי מזמן. זו מגננה שבניתי כדי שלא יעכבו אותי מלהשיג את כל מה שתכננתי בחיים שלי. אני לא אתן לגבר להפריע לי לדאוג לעצמי, אני יודעת שאסור לי לסמוך אל אף אחד שיהיה שם בשבילי חוץ ממני. אבל העיניים שלו, אלוהים, והפנים האלה, זה כמו סמים קשים ואני כנראה כבר מכורה.
"בוקר טוב גם לך, אני מבינה שעבר עליך לילה קשה. אתה צריך ממני משהו לפני שמביאים לך את ארוחת הבוקר? אני אהיה הבוקר במשמרת ועוד מעט נתחיל את סדרת הטיפולים של החבישות ומריחות על הכוויות שלך" עניתי לו בחיוך וניסיתי להישמע מקצועית בזמן שיוסי הסניטר דוחף את המיטה שלו חזרה למקומה בחדרו. יוסי קורץ לו ואני מבינה שהוא קשקש עם "הפצוע" עליי כי מיד "הפצוע" מחייך אליו וקורץ לו חזרה. "יוסי, תודה אתה יכול לסיים כאן אני כבר אסדר את המיטה במקום, אני בטוחה שזקוקים לך בעוד מחלקות", אני מזרזת את יוסי שישאיר אותי כבר לבד בחדר עם "הפצוע". טוב די, נמאס לי מהכינוי המחריד הזה, אני חייבת להעניק לו שם זמני עד שייזכר או שמישהו מקרוביו יבוא לזהות אותו בשמו האמיתי. אני חושבת רגע בזמן שאני עושה את עצמי בודקת את הגיליון הרפואי שלו ואז זה קופץ לי לראש. ברור לי מה יהיה שמו הזמני, אני אקרא לו "מיקי" כמו בסרט הקומי "מיקי עיניים כחולות" עם השחקן יו גרנט שבו מיקי מסתבך עם המשפחה של חברתו אחרי שמתברר לו שהיא בת למשפחת פשע. טוב לפחות, אין סיכוי שאם הוא היה חבר שלי, שהוא היה מסתבך עם משפחת פשע, בהתחשב בזה שאבי היה אחד האנשים הכי הגונים בעולם שאני מכירה ואפילו הוא כבר נפטר מזמן. והעובדה הכי חשובה כאן היא שבכלל אני לא אהיה חברה שלו אף פעם. אין לי ספק שזה עניין של כמה ימים עד שהוא ייזכר שהוא בכלל מסודר עם חברה מהממת. לגבר נאה כמוהו בטוח מחכה חברה יפה וחכמה באיזה מקום והיא בטח משתגעת איפה החבר שלה נעלם ומה עלה בגורלו.
אני יודעת שאם אני הייתי חברה של מיקי הייתי הופכת עולמות ומזיזה הרים כדי לאתר אותו ולהשיב אותו אליי. כן, זה רק עניין של זמן עד שימצאו אותו והוא ייעלם מחיי בדיוק כפי שנכנס אליהם.
"הי רונה, את בטוחה שהכל בסדר שם בגיליון הרפואי שלי?" הוא שואל אותי ומעיר אותי ממחשבותיי. "כן בטח למה?" אני שואלת אותו עם חיוך. "אני לא יודע, נעלמת לי לרגע וכבר דאגתי שמצאו איזה ממצא קטלני בתוצאות של הסי טי ראש שעשו לי, ושאת לא יודעת איך לבשר לי את זה" הוא עונה לי בחיוך כובש.
"מה, מה פתאום, הכל בסדר. להיפך, נראה שהזעזוע מוח שלך עבר ולפי הבדיקה והאבחנה של ד"ר אבנר מהבוקר הכל תקין. אני רק אביא את כל המשחות והתחבושות ונתחיל בטיפול היומי שלך" אני עונה לו ומתחילה ללכת לכיוון היציאה מהחדר.
"רונה" הוא קורא לי שניה לפני שאני יוצאת מהחדר ואני עוצרת ומסתובבת אליו חצי סיבוב ומביטה בו ישירות לתוך האוקיינוסים בעיניו ומחכה לשמוע מה יש לו לומר.
"רק רציתי להגיד לך תודה, שאת כזו נעימה ואכפתית. אני יודע שזו העבודה שלך ובאמת שרוב האחיות כאן מאד נחמדות, אבל משהו בך שונה ולמרות הכאבים שלי ואיבוד הזיכרון שאני סובל ממנו, משהו בך מצליח להשרות עליי רוגע, נחמה ואפילו להשכיח ממני לכמה רגעים שאני בבית חולים. אני מקווה שזה בסדר שאני אומר לך את הדברים האלה, אבל אני די בטוח שבנסיבות אחרות, היינו יכולים להיות חברים טובים ומי יודע מה עוד" הוא אומר לי בחיוך מבויש וכמעט נבוך. העיניים שלי מתמלאות בדמעות והפה שלי מעט נשמט לכיוון הרצפה. אני לא חושבת שמישהו מלבד אבי אמר לי אי פעם מילים כל כך חמות ויפות עליי. אבי היה היחיד שאי פעם דיבר אליי באופן כזה והוא אבי אז זה די צפוי שאבא ידבר כך על בתו, אבל זה... אני נמסה מבפנים ואני די בטוחה שהפנים שלי כרגע די אדומות וברור לו שאני נבוכה ונרגשת מדבריו. בפעם הראשונה, לא אכפת לי שיראו עד כמה אני נבוכה כי ברגע זה אני מבינה שהתרסקה אחת החומות הגבוהות והבלתי נראות, שמקיפות אותי ואני רק מקווה שקול התרסקות הבטון שהחומה הזו היתה עשויה ממנו, לא הפריעה לשאר המטופלים במחלקה, כי בראש שלי זה נשמע כאילו הפילו עכשיו את חומת ברלין.
"תודה רבה" שקט זה כל מה שאני מצליחה להגיד תוך ניגוב הלחי הראשונה שספגה את הדמעה הסוררת שנחתה עליה ואני מסתובבת חזרה לכיוון הדלת ואז משחררת את שאר הדמעות לעשות את מה שהן יודעות לעשות הכי טוב, והפעם חיוך מלווה אותן לשם שינוי.
המוסיקה בועטת לי חזק עם הבסים באוזניים והרגליים שלי כבר מכירות את המסלול כל כך טוב שזה תמיד משאיר לי את הראש פנוי ונקי למחשבות על התוכניות שלי לעתיד. אני תמיד מתכננת את צעדיי קדימה לפחות חמש שנים. אין לי ברירה, ככה אני שמה לעצמי מטרות שיקדמו אותי בחיים. אין לי את היתרון שיש לאחרים, הורים תומכים בעת צרה, אחים או אפילו הרבה חברים ושלא לדבר על בעל. עם כל התכוניות שיש לי, לא השארתי לעצמי מקום למצוא בעל או אפילו אהבה, אבל היום יש לי משהו או יותר נכון מישהו אחר בראש..
עודכנתי מאורית שה"פצוע" עבר לילה קשה כמעט כמו שהוא עבר אצלי ואני שמחה שהוא היה בידיים טובות במשמרת ההיא, כי ספק אם נטלי שיצאה מאותה משמרת צהריים היתה בכלל ניגשת אליו, שלא לדבר על מקלה על מכאוביו. באותו עדכון הסתבר לנו שהוא עדיין אינו זוכר דבר מיום התאונה או אפילו את שמו או כתובתו ולכן עדיין לא ניתן ליצור קשר עם קרוביו. מעניין אם קרוביו דואגים ומחפשים אותו בכל מקום? זה גורם לי לתהות האם מישהו היה מחפש אותי חוץ מאחי ואורית? לאן הייתי הולכת אם לא היו מגיעים לאסוף אותי מבית חולים במצב כזה? מבוגרים זה לא כמו ילדים, לא ישלחו מבוגר למשפחה אומנת במצב כזה כפי שהיו נוהגים עם ילדים. מצאתי את עצמי מוטרדת מבעיה שבכלל לא אמורה להיות קשורה אליי, אבל מה יקרה ל"פצוע", אחרי שנשחרר אותו מבית החולים בעוד מספר שבועות? לאן הוא יילך אם עדיין לא יזכור מי הוא ואף אחד לא יגיע לקחת אותו?!
בבית, אחרי המקלחת אני פותחת את הטלוויזיה ובדיוק מעדכנים בחדשות על התאונה המחרידה שהתרחשה לפני שלושה ימים בכביש שש , בה נהרגו נהג מיכלית הדלק בו התנגש ג'יפ שחור וגבה גם את חייהם של שני נוסעים שהיו מוכרים למשטרה. "מוכרים למשטרה" ,זו מילה אחרת לעבריינים ומסתבר שהם היו במרדף אחרי מכונית נוספת שעדיין לא ידוע עליה דבר בשלב זה לפי המשטרה. הם חושדים שהרכב קשור לאלמוני שרכב על אופנוע והוא שגרם לתאונה ונפצע קשה בעצמו. אני מבינה מהר מאד שהם מדברים על "הפצוע", שלנו ואני תוהה מה באמת קרה שם בכביש ומי היה ברכב שהוא קשור אליהם אם בכלל והאם הם מחפשים אותו.
אורית סיפרה לי שהמשטרה שלחה שני חוקרים אתמול אחר הצהריים לנסות ולקחת ממנו עדות, אבל ד"ר אבנר, עדכן אותם במצבו הרפואי והעובדה שזכרונו כנראה נפגע גם כן לתקופה לא ידועה בשלב זה, אז הם עזבו והודיעו שישובו בעוד מספר ימים.
אני נכנסת למחלקה וד"ר אבנר בדיוק מעביר את המשמרת שלו לד"ר מילר ומעדכן אותו במצב "הפצוע" והלילה שעבר. אני כבר סקרנית להיכנס לחדר שלו ולראות מה שלומו במו עיני, אבל ד"ר אבנר עוצר אותי בדיוק בכניסה לחדר. "שלום רונה, אני שמח שיוצא לי סוף סוף לראות אותך, לא יצא לנו לעשות משמרת יחד בשבועיים האחרונים והיית חסרה לי. אני עדיין מחכה שתיעני לי בחיוב להזמנה להצטרף אליי לכנס הרפואי באילת בנושא טיפולים חדשניים בכוויות שיתקיים בעוד חודש". הוא אומר בחיוך מלא שיניים לבנות מושלמות. זה אמור להחמיא לי שמכל האחיות הוא בחר דוקא בי, אבל אני יודעת מה עומד מאחורי זה. זה לא שאני לא אחות טובה או שלא מגיע לי ואני בהחלט מספיק שאפתנית כדי ללכת ולהיות בכנס הזה יחד עם מיטב המומחים בארץ בתחום, אבל אני יודעת שהוא רק מעוניין להתקרב אליי באופן לא מקצועי, כפי שהוא מנסה בשנתיים האחרונות וללא הצלחה. אורית חושבת שאני משוגעת שאני לא נענית לחיזוריו, כי כמו שהיא אמרה ,"לא בכל יום מחזר אחרייך רופא צעיר ומבטיח בתחומו, רווק חתיך ומבוקש ועשיר כמעט כמו ביל גייטס". לפעמים אני חושבת שאורית לא באמת מכירה אותי מספיק טוב אם אחרי כל מה שהיא יודעת על עברי היא עדיין חושבת שכסף או מראה חיצוני זה מה שחשוב לי בחיים בבחירת בן זוג, שכרגע אין לי בכלל פנאי לאחד כזה בכל מקרה.
"תודה ד"ר אבנר על ההצעה הטובה הזו ואני עדיין ברשותך אשקול זאת לעוד כמה ימים, כי כפי שאמרתי לך כבר, יום ההולדת של אחי חל ביום הנסיעה ואני רוצה לחגוג איתו יחד" עניתי לו עם חיוך מרומז. "דבר ראשון, אמרתי לך אלף פעם, תקראי לי ניר, אני אוהב לשמוע אותך אומרת את שמי הפרטי, ככה אני מרגיש יותר קרוב אלייך ולא רק כמו מישהו שעובד איתך, במיוחד אחרי המסיבה בסילבסטר שבה רקדנו צמוד כל כך". הוא אומר בשקט ליד האוזן שלי אחרי שהתקרב מספיק קרוב שאף אחד לא ישמע. אני זוכרת את המסיבה הזו, ואני גם זוכרת שהבטחתי לעצמי לא לשתות יותר אלכוהול בכמות כזו ליד אנשים שאני עובדת איתם. עובדה שאחרי כמה טקילות הייתי כבר כל כך שיכורה, שהסכמתי לרקוד עם ניר בשיר האיטי שהוא הזמין במיוחד מהתקליטן.
"ניר, אני באמת מאחרת לתחילת המשמרת ונועה מחכה לעשות לי חפיפה, אז אני מבטיחה שאחזיר לך תשובה עד סוף השבוע לגבי הכנס אוקיי? אז ביי". אמרתי וחלפתי מהר על פניו ונכנסתי לחדר של "הפצוע" שלי.
אלוהים, לא באמת חשבתי לעצמי עכשיו בראש שהוא "שלי, נכון?!, אוף אורית והרעיונות שהיא מכניסה לי לראש.
ניר כבר הבין את הרמז והתרחק עם ביי מאוכזב, כרגיל, ואני כרגיל מקווה שהוא כבר יבין את הרמז ויפסיק את המרדף המיותר הזה, שדי ברור לי שלא ייצא ממנו כלום.
אני פותחת את הוילון סביב המקום שבו מיטתו של "הפצוע" נמצאת אבל לא מוצאת את המיטה או אותו. אלוהים אדירים, האם משהו רע קרה לו ולא עדכנו אותי?, לא.. לא יכול להיות..בבקשה שלא... הדופק שלי עולה במהירות מהמחשבה ומההליכה המהירה לכיוון דלפק האחיות כדי לחפש תשובות.
"נועה, איפה הפצוע, מחדר 5?" אני שואלת ומרימה את קולי בחרדה. "הוא בצילום סי טי ראש, ד"ר מילר ביקש לבדוק אם יש שינוי מאז הסי טי הראשון שעשו לו, בגלל הזעזוע מוח ואיבוד הזיכרון" היא עונה לי מבלי להרים את עיניה מצג המחשב והמקלדת בו היא ככל הנראה מסיימת את דו"ח סיכום המשמרת שלה.
נרגעתי, אבל העובדה שנרגעתי רק מלחיצה אותי, כי אני מבינה שהקווים נחצו מבחינתי ואני מאפשרת לעצמי יותר מדי רגשות שלא מתאימים למצב כלפי מטופל שאני אפילו לא מכירה ממש טוב, יותר מכך, אפילו הוא לא מכיר את עצמו כל כך. אני מחייכת לעצמי כמה טיפשית אני נשמעת בראש שלי ואני שמחה ברגע זה, שאין לאף אחד גישה למחשבות שלי, אחרת היו מאשפזים אותי שתי קומות למעלה במחלקה הפסיכיאטרית.
"בוקר טוב לאחות רונה היפה", אני שומעת את הקול שלו לפני שאני רואה אותו ואני מסתובבת אליו עם חיוך גדול מדי. הוא נראה רזה יותר, לא מגולח ורק שפתיו מחייכות, אבל העיניים שלו לא יכולות לשקר. אני רואה שם את הכאב הפיסי ועוד משהו שנראה כמו דאגה ואובדן. אלוהים, זה כמו להסתכל במראה. ככה בדיוק נראות העיניים שלי כל פעם שאני נזכרת באבי ודואגת לאחי. מצד שני, אם אין לו זיכרון, אז למה שידאג או יזכור את מה שאיבד? משהו לא מתחבר לי, אבל זו רק תחושה ואני לא יודעת למה לשייך אותה. מלבד זה, אני מרגישה מבולבלת, כי אפילו לא מגולח, עייף וכואב הוא נראה הרבה יותר מושך מכל גבר שאי פעם פגשתי מקרוב והגוף שלי מגיב אליו באופן שאני דיכאתי מזמן. זו מגננה שבניתי כדי שלא יעכבו אותי מלהשיג את כל מה שתכננתי בחיים שלי. אני לא אתן לגבר להפריע לי לדאוג לעצמי, אני יודעת שאסור לי לסמוך אל אף אחד שיהיה שם בשבילי חוץ ממני. אבל העיניים שלו, אלוהים, והפנים האלה, זה כמו סמים קשים ואני כנראה כבר מכורה.
"בוקר טוב גם לך, אני מבינה שעבר עליך לילה קשה. אתה צריך ממני משהו לפני שמביאים לך את ארוחת הבוקר? אני אהיה הבוקר במשמרת ועוד מעט נתחיל את סדרת הטיפולים של החבישות ומריחות על הכוויות שלך" עניתי לו בחיוך וניסיתי להישמע מקצועית בזמן שיוסי הסניטר דוחף את המיטה שלו חזרה למקומה בחדרו. יוסי קורץ לו ואני מבינה שהוא קשקש עם "הפצוע" עליי כי מיד "הפצוע" מחייך אליו וקורץ לו חזרה. "יוסי, תודה אתה יכול לסיים כאן אני כבר אסדר את המיטה במקום, אני בטוחה שזקוקים לך בעוד מחלקות", אני מזרזת את יוסי שישאיר אותי כבר לבד בחדר עם "הפצוע". טוב די, נמאס לי מהכינוי המחריד הזה, אני חייבת להעניק לו שם זמני עד שייזכר או שמישהו מקרוביו יבוא לזהות אותו בשמו האמיתי. אני חושבת רגע בזמן שאני עושה את עצמי בודקת את הגיליון הרפואי שלו ואז זה קופץ לי לראש. ברור לי מה יהיה שמו הזמני, אני אקרא לו "מיקי" כמו בסרט הקומי "מיקי עיניים כחולות" עם השחקן יו גרנט שבו מיקי מסתבך עם המשפחה של חברתו אחרי שמתברר לו שהיא בת למשפחת פשע. טוב לפחות, אין סיכוי שאם הוא היה חבר שלי, שהוא היה מסתבך עם משפחת פשע, בהתחשב בזה שאבי היה אחד האנשים הכי הגונים בעולם שאני מכירה ואפילו הוא כבר נפטר מזמן. והעובדה הכי חשובה כאן היא שבכלל אני לא אהיה חברה שלו אף פעם. אין לי ספק שזה עניין של כמה ימים עד שהוא ייזכר שהוא בכלל מסודר עם חברה מהממת. לגבר נאה כמוהו בטוח מחכה חברה יפה וחכמה באיזה מקום והיא בטח משתגעת איפה החבר שלה נעלם ומה עלה בגורלו.
אני יודעת שאם אני הייתי חברה של מיקי הייתי הופכת עולמות ומזיזה הרים כדי לאתר אותו ולהשיב אותו אליי. כן, זה רק עניין של זמן עד שימצאו אותו והוא ייעלם מחיי בדיוק כפי שנכנס אליהם.
"הי רונה, את בטוחה שהכל בסדר שם בגיליון הרפואי שלי?" הוא שואל אותי ומעיר אותי ממחשבותיי. "כן בטח למה?" אני שואלת אותו עם חיוך. "אני לא יודע, נעלמת לי לרגע וכבר דאגתי שמצאו איזה ממצא קטלני בתוצאות של הסי טי ראש שעשו לי, ושאת לא יודעת איך לבשר לי את זה" הוא עונה לי בחיוך כובש.
"מה, מה פתאום, הכל בסדר. להיפך, נראה שהזעזוע מוח שלך עבר ולפי הבדיקה והאבחנה של ד"ר אבנר מהבוקר הכל תקין. אני רק אביא את כל המשחות והתחבושות ונתחיל בטיפול היומי שלך" אני עונה לו ומתחילה ללכת לכיוון היציאה מהחדר.
"רונה" הוא קורא לי שניה לפני שאני יוצאת מהחדר ואני עוצרת ומסתובבת אליו חצי סיבוב ומביטה בו ישירות לתוך האוקיינוסים בעיניו ומחכה לשמוע מה יש לו לומר.
"רק רציתי להגיד לך תודה, שאת כזו נעימה ואכפתית. אני יודע שזו העבודה שלך ובאמת שרוב האחיות כאן מאד נחמדות, אבל משהו בך שונה ולמרות הכאבים שלי ואיבוד הזיכרון שאני סובל ממנו, משהו בך מצליח להשרות עליי רוגע, נחמה ואפילו להשכיח ממני לכמה רגעים שאני בבית חולים. אני מקווה שזה בסדר שאני אומר לך את הדברים האלה, אבל אני די בטוח שבנסיבות אחרות, היינו יכולים להיות חברים טובים ומי יודע מה עוד" הוא אומר לי בחיוך מבויש וכמעט נבוך. העיניים שלי מתמלאות בדמעות והפה שלי מעט נשמט לכיוון הרצפה. אני לא חושבת שמישהו מלבד אבי אמר לי אי פעם מילים כל כך חמות ויפות עליי. אבי היה היחיד שאי פעם דיבר אליי באופן כזה והוא אבי אז זה די צפוי שאבא ידבר כך על בתו, אבל זה... אני נמסה מבפנים ואני די בטוחה שהפנים שלי כרגע די אדומות וברור לו שאני נבוכה ונרגשת מדבריו. בפעם הראשונה, לא אכפת לי שיראו עד כמה אני נבוכה כי ברגע זה אני מבינה שהתרסקה אחת החומות הגבוהות והבלתי נראות, שמקיפות אותי ואני רק מקווה שקול התרסקות הבטון שהחומה הזו היתה עשויה ממנו, לא הפריעה לשאר המטופלים במחלקה, כי בראש שלי זה נשמע כאילו הפילו עכשיו את חומת ברלין.
"תודה רבה" שקט זה כל מה שאני מצליחה להגיד תוך ניגוב הלחי הראשונה שספגה את הדמעה הסוררת שנחתה עליה ואני מסתובבת חזרה לכיוון הדלת ואז משחררת את שאר הדמעות לעשות את מה שהן יודעות לעשות הכי טוב, והפעם חיוך מלווה אותן לשם שינוי.
סיפור מקסים. מחכה לקרוא כבר את ההמשך...
השבמחקתודה... מיד מעלה...את הפרק הבא.
השבמחק