-רונה-
"אדם" זה השם שלו, כל כך מתאים לו, לבן אדם העדין והרגיש שלי או שבעצם מעולם לא היה שלי ואולי גם לא יהיה אף פעם.
הדמעות בעיניים שלי מסרבות פקודה ולא מוכנות לעצור, אז אני מנסה להזכיר לעצמי שאני כאן גם כאחות במחלקה, לא במשמרת אמנם, אבל עדיין טיפלתי בו מהיום הראשון. אני מיישרת את גבי, מרימה את הראש ומתחילה להסביר לעצמי שמההתחלה ידעתי שמצב כזה יכול להיות. אדם נמצא בבעיה ואני רואה על פניו שהוא מרגיש נבוך מול האשה הזו שטוענת שהוא החבר שלה. אני מאמינה לה כי אני רואה איך היא רצה אליו, בוכה אליו, מחבקת ומנשקת אותו, בדיוק כפי שאני הייתי עושה אם היינו מתחלפות בתפקידנו עכשיו.
"גברתי, כמו שאת רואה, אדם סובל מאבדן זיכרון והרופאים עדיין לא יודעים אם ומתי זכרונו ישוב אליו ועד אז אנא התאזרי בסבלנות. אדם סבל מפציעות קשות של כוויות דרגה שתיים בגפיים התחתונות ועבר טיפולים קשים בימים האחרונים כדי למזער פגיעות נוספות ועל מנת להגיע לשיקום מלא של העור ותפקוד של הגפיים תוך מספר חודשים. אני לא יודעת להגיד לך מעבר לזה דבר. אנחנו מכבדים את החלטותיהם של המטופלים שלנו במהלך אשפוזם ומקווים שגם את תכבדי זאת בהתאמה. מה שחשוב כרגע הוא לעזור לאדם לחזור למצב בריאותי תקין שיאפשר לו להשתחרר בימים הקרובים מבית החולים ולהמשיך את טיפוליו היומיים כאן".אמרתי לאלי.
סיימתי את הנאום הארוך והקשה שלי שלמזלי הצלחתי לצלוח אותו מבלי לבכות או לגמגם ויכולתי לראות את עיניו המופתעות של אדם מהשינוי הקיצוני בהתנהגותי, מהביטחון והסמכותיות בדבריי, שאפילו אני לא האמנתי מאין הגיעו.
"ומי את אם אפשר לשאול, שאת אוכלת איתו בחדר נעול ארוחת ערב?" שאלה אותי אלי וסרקה אותי מלמעלה למטה ובעיניה, מבט שאני מכירה כה טוב מילדותי, המבט שאומר "אני הרבה יותר יפה וטובה ממך". רוב הבנות שאמרו לי את זה רוב חיי היו אולי יפות יותר, אבל בפועל לא הרבה יותר טובות ואת חלקן אני עדיין פוגשת בשכונה הישנה שלי והן לא מיצו אפילו עשירית מהפוטנציאל שהיה להם עם כל האפשרויות שהיו פרושות בפניהן ולו עם הזמן והמשאבים הכלכליים שהיו להן, דברים שלי שלא היה מספיק אף פעם מאף אחד מהם.
"אני האחות שמטפל במיק... אדם ואני עוזרת לארח לו חברה בהתחשב בעובדה, שאף אדם לא הגיע לחפש אותו עד היום והוא היה מאד בודד כאן ומפוחד מאז איבד את זכרונו" עניתי לה בבוז. כן גם אני יודעת לשחק את המשחק הזה אם לוחצים אותי לפינה. זה אחד הדברים שלומדים בשכונה ממנה באתי. אתה קשוח וחסר רחמים, אחרת אתה "הארוחה הבאה". הייתי אולי רזה וחלשה, אבל היתה לי יכולת להפחיד אנשים גדולים ממני במבט מלא בטחון. עם השנים המבט השתנה והביטחון התערער, אבל מאז כניסתו של אדם לחיי, אני שוב מרגישה קצת יותר בטוחה בעצמי וזה עושה לי טוב ומזכיר לי את האני הישנה.
אלי הביטה באדם וניסתה שוב ושוב לעורר את זיכרונות, מתוך אמונה שאם תעלה זיכרונות שלהם יחד הוא ייזכר והכל יסתדר מהר. היא לא נראית בחורה טיפשה, אבל כנראה כשאת מאוהבת את מוכנה לעשות הרבה, כמו למשל לפתוח את ביתך לאדם זר שאינו זוכר את חייו עד לרגע שהכיר אותך...
אדם המסכן, נאלץ שוב ושוב להדוף אותה פיסית מגופו ולהבהיר לה כי היא בגדר זרה בשבילו וכשראיתי שהוא כבר מותש רגשית ופיסית ביקשתי יפה מאלי שתעזוב את חדרו ותניח לו רק הלילה ותחזור מחר בבוקר ואולי הדברים אחרי שינה בלילה יעזרו לשניהם להירגע קצת. אלי לא היתה מרוצה בכלל אבל לבסוף עזבה.
לבי לא ידע על מי לבכות קודם, על אלי שאהובה אינו זוכר אותה ואולי לא יזכור לעולם, על אדם שהרגיש רע שלא זכר מישהי שטענה שאוהבת אותו וקשורה אליו או עליי שאיבדתי משהו שמעולם לא היה בכלל שלי. על לבי שהושיט את ידיו וכמעט ונגע בלבו של אחר, רק כדי להתרחק שוב מהחלום לאהבה אפשרית.
סגרתי את דלת חדרו של אדם לאחר עזיבתה של אלי את החדר בראש מורכן ובחיוך ופניתי לאדם. "אז, אדם, אין כבר מיקי יותר.." אמרתי וקיוויתי לראות קצה של חיוך על פניו אחרי ההלם שעבר בדקות האחרונות. אדם המשיך לשתוק וראיתי שהוא מכונס ומהרהר בינו לבין עצמו מה לעשות הלאה עם המידע החדש שנפל בחיקו. אלי הייתה אישה יפה ואלגנטית בלבושה, וברור היה שנראית משכילה ובעלת אמצעים. יכולתי להבין איך הצליחה לאתר את אדם בקלות אפילו מניו יורק. התפלאתי איך היא היחידה שמצאה אותו. מה לגבי משפחתו, אם יש לו בכלל או חבריו. כעסתי על עצמי שלא לקחתי כרטיס ביקור מאלי או פרטים נוספים על חייו של אדם כדי לנסות ולעזור לו להתקשר עם בני משפחה מדרגה ראשונה או חברים קרובים שיוכלו לסייע לו עם יציאתו מבית החולים.
"רונה אני זקוק לעזרתך ואני רק מבקש דבר אחד, אם את סומכת עליי ומרגישה כלפיי רגש של חיבה כלשהי אל תשאלי למה. בסדר?" אדם שאל בארשת פנים רציניות שטרם יצא לי לראות. לרגע הוא לא נראה בכלל מפוזר דעת או רגשן כפי שהיה מיקי. זה כאילו שהשם אדם הביא איתו אישיות חדשה שהחליפה את מיקי שלי. ידעתי בלבי שאני אעשה כל מה שיבקש ממני ואני לא יודעת למה, אבל סמכתי עליו.
"ברור, כל דבר שתבקש ממני, אני פה בשבילך" עניתי מהר בלי לחשוב יותר מדי, רציתי להוכיח לי שאני באמת סומכת עליו ללא היסוס.
אדם הנהן וביקש את עזרתי לרדת מהמיטה ולעלות על הקביים. הוא נעמד והפתיע אותי כשהביט בעיניי בפעם הראשונה פנים מול פנים בעודו עומד מולי "קחי אותי אל ביתך הלילה ואל תגלי לאיש שעשית זאת, לפחות לא עד שישוב לי הזיכרון או עד שאחשוב על תכנית פעולה למצבי החדש, אני חושש ולא יודע למה, משהו בתחושות שלי אומר לי לברוח הלילה ולהיעלם".
לא יכולתי להבין על מה אדם מדבר, האם הוא חש בסכנה או פשוט חושש מאלי ותגובתה המוגזמת, אבל הספיק לי המבט בעיניו כדי לדעת שהוא צריך אותי והוא לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותי במשהו שהחלטתי עליו גם ככה. לא תכננתי בצורה כזו להגיד לו שכבר לפני אלי החלטתי על כך, אבל רציתי שיידע בכל מקרה.
"אתה זוכר שאמרתי לך בבוקר שיש לי משהו להגיד לך היום בארוחת הערב?" אמרתי.
"כן, הייתי סקרן כל היום ורק ביקורה של אלי הוציא אותי מאיזון, אבל עכשיו שאת אומרת את זה אשמח לדעת, ראיתי שזה מרגש ומלהיב אותך ואני אוהב את המבט הזה שלך כשאת מאושרת" הוא אמר.
"אז זהו, שלפני שאלי נכנסה התכוונתי להגיד לך שהחלטתי להציע לך להתגורר אצלי בבית עד שתיזכר ובכלל בזמן שתתאושש, אפילו כל היום עמלתי על הכנת החדר שלי כדי שיתאים לצרכיך המיוחדים". אמרתי.
אדם היה נראה מופתע ורק אמר "הידיים שלי תפוסות בלהחזיק את הקביים שלי אז אני צריך שתעזרי לי כאן.. תתקרבי אליי קצת". אמר. התקרבתי אליו. "עוד קצת ממש קרוב לפנים שלי" הוא אמר והתקרבתי. "עכשיו תדביקי את השפתיים שלך לשפתיים שלי בבקשה". חייכתי כי הוא לא היה צריך לבקש פעם נוספת. הרמתי את שתי הידיים שלי לעורף שלו ונישקתי אותו על כל הכאב, האכזבה והתקווה שהיה ביום הזה ובלילות המשותפים שעוד לפנינו.
בדקתי שהמסדרון פנוי לפני שיצאנו והגנבתי את אדם דרך מעלית השירות המיוחדת של הסניטרים, כך שלא יראו אותו עוזב את המחלקה. כדי שלא יחשדו בי יצאתי כמה דקות אחר כך מחדרו שוב לכיוון דלפק האחיות ואמרתי לשירלי האחות האחראית שאדם הלך לישון והכל בסדר, אז אני הולכת הביתה ושאין צורך להפריע לו בשעות הקרובות. אני יודעת שהסתכנתי כי כבר חלק מהצוות ידע על הקשר שלי עם אדם, אבל בעיניי הסיכון היה שווה את זה. בחיים שלי לא פעלתי בצורה כזו וקיוויתי שלא הורדתי לטמיון שנתיים של עבודה קשה בבית החולים, שלא לדבר על כך שהמשטרה שגם ככה מרחרחת סביב אדם עלולה להופיע על סף דלתי עם שאלות קשות על כך שהעלמתי מטופל באמצע אשפוז.
אני לא יכולה להסביר מאיפה שאבתי את האומץ או הטיפשות חלק יגידו, לפעול באופן שבו פעלתי, אבל אני מניחה שככה זה בעסקי הלב, קודם פועלים ואז שואלים שאלות.
הגענו לדירה שלי והכלבלבים שלי קפצו עליי ביחד ואז קפצו על אדם בהתלהבות. הם לא רגילים לאנשים זרים. מלבד אחי ואורית אף אחד לא מגיע לדירה שלי והופעתי באיזו קלות הם התלהבו מאדם. אדם עמד בפתח וסקר בעיניו את חלל הדירה הצנועה שלי וממבט פניו הבנתי שהוא נראה מאוכזב מביתו הזמני ואחרי שראיתי את אלי יכולתי להבין שאורח חייו של אדם לבטח דומה לזו של אלי וכולל לבטח דירות מהודרות, בגדים יקרים, מכוניות ומסעדות. במשך כל חיי לא יכולתי להרשות לעצמי רכב משלי משומש, שלא לדבר על רכב חדש. הדירה שהתגוררתי בה בשנים האחרונות היתה הזדמנות חד פעמית לדירה קטנה, אינטימית וצנועה, ובמחיר חד פעמי.
פניתי למיקי והצבעתי על הספה בסלון הקטן שלי ואמרתי, "מיקי.. סליחה, אדם, עוד לא התרגלתי.. בוא תשב על הספה עד שאכין את האמבטיה בשבילך. אני חושבת שאתה זקוק למשהו שירגיע אותך אחרי ערב כזה". אדם הנהן והחל לדדות לכיוון הספה "אני אכנס רק בתנאי שגם את תיכנסי איתי, אחרי הכל עבר גם עלייך יום לא פשוט ושנינו מותשים רגשית ופיסית מכל החוויה. אז מה את אומרת?" הוא שאל והרים לעברי גבה.
חייכתי והרמתי גבה משלי "אוקיי, למרות שתיאורטית אני צריכה לבקש אישור מהחברה שלך לא?!" ניסית להישמע קצת צינית וקצת להכניס הומור למצבו המוזר של אדם. העובדה שיכולתי להתנחם בעובדה שהוא לא זוכר אפילו את חברתו ואין לו רגשות אהבה אליה, פוטרים אותו מבחינתי ממבחן הבגידה. אם אין רגשות לבן זוג והוא לא זוכר אותה אז כעיקרון אין כאן ממש מערכת יחסים שניתנת לבגידה.
אדם בהה לרגע באוויר כאילו חושב מה לענות לי כשבעצם מבחינתי זו היתה רק שאלה תיאורטית. "צחקתי אתה יודע, תירגע בן אדם.. אתה רואה למה אתה זקוק לאמבטיה מרגיעה?! וטוב גם אני זקוקה אז אני אקרא לך כשהאמבט ואני נהיה מוכנים לקראתך".
פניו של אדם התעוררו והיה שם זיק של שעשוע שקצת התגעגעתי והזכיר לי שוב את מיקי הישן שהיה מוחבא מתחת לאדם החדש.
מילאתי את האמבט שהיה ממוקם בתוך חלל חדר השינה שלי על במה קטנה, מבחינתי זה היה הרהיט הביתי הכי חשוב בבית והכי מנוצל. הכל כבר היה לידו וכרגיל מחכה לי, מלח האמבט, הנרות הריחניים, סבון האמבט וקצף אמבט לאירועים מיוחדים. היום הוא אירוע מאד מיוחד, אז פינקתי את עצמי בכל הארבעה. תוך עשר דקות הכל היה מוכן וקראתי לאדם וחיכיתי לו כדי לסייע לו להתפשט ולהסיר את התחבושות. אמבטיות היו מומלצות בשלב הזה וידעתי שזה יהיה לו נעים לעשות אמבטיה לאחר זמן כה רב של מקלחת במיטה או בעמידה, כפי שהיה לו עד כה בבית החולים.
ברגע שסיימתי להוריד הכל מלבד המכנסיים שלו, הרגשתי מוזר, הרי עכשיו אני עושה את כל הפעולות האלו לא כאחות במחלקה, אלא כאישה לגבר שהמשיכה ביניהם קיימת ואפילו חזקה. ראיתי איך שאדם הביט בי בהנאה בכל רגע שבו הפשטתי אותו מעוד בגד ועוד בגד. הגוף שלו הגיב בדיוק כמו שהגוף שלי הגיב, אלא שהתגובה שלו היתה יותר בולטת ומגרה. לא יכולתי לחכות לרגעים בהם עור יפגוש עור ונשיקה תהפוך למשהו שירים את שנינו לגבהים שאנחנו כבר מחכים להם כל כך ועכשיו קרובים אליהם יותר מתמיד, ללא הפרעות וללא הגבלת זמן, מקום או מחשבה.
הסרתי את בגדיי ונשארתי בדיוק כמוהו רק עם תחתון, כאילו שהסרת פריט הלבוש האחרון הזה הוא הכרזת המלחמה הפרטית שלנו על המציאות שנלחמנו בה בעצמנו ובסביבה כדי להגיע בדיוק לרגע הזה.
הורדתי ראשונה לעצמי את התחתון וגיליתי שיש לאדם וריד בולט בצוואר ששמור כנראה רק לרגעים כאלה כדי לבלוט החוצה, בלבי הוא נחקק כווריד התשוקה ונהניתי לראות אותו מתנפח בדיוק כמו איבר התשוקה השני שלו.
מבטו של אדם לא ירד מעיניי מאותו רגע וגם כשהסרתי את תחתוניו ממנו וזכיתי לראות את הנצנוץ הראשון של תשוקתו מבצבצת מראש איברו הזקור, ניסיתי לשמור על מבט הדדי שקושר את שנינו למצב הנוכחי ולהזכיר לעצמנו שהכל התחיל מהמבט הראשון בינינו במחלקה.
אדם נכנס ראשון לאמבטיה בעזרתי ולאחר שהתרווח בו וגופו התרגל למים הפושרים שידעתי שגופו יעמוד בהם, נכנסתי והתיישבתי מולו והתחלתי לסבן אותו עם הספוג שלי בצורת ברווז צהוב שקיבלתי מתנה מאורית כבדיחה לאובססיה שלי לאמבטיות.
אחרי שכל גופו זכה לסיבון המקצועי שלי ולאחר שדאגתי לסבן את גופי מול עיניו באופן הכי חושני שידעתי, אדם פתח את פיו לראשונה מאז שהתפשטנו ואמר " ואם באמת האמנת שאני אסתפק באמבטיה למטרת ניקוי, כל כך טעית, אני חולם על הרגע הזה מהשניה שהתחלת לסבן אותי במיטה בפעם ההיא שלא יוצאת לי עדיין מהראש".
הנהנתי לו בראשי כמסכימה עם דבריו והתרוממתי על רגליי מולו בהפגנתיות, כדי להראות לו את כל כולי, את כל הגוף והנשמה שבעוד מספר דקות יתאחדו איתו במיטה שלי, אותה מיטה, שלא זכתה לארח גבר מאז הגבר האחד והיחיד שהיה שם ושבר את ליבי. התפללתי שהגבר הזה שיבלה הלילה במיטתי לא ישבור גם את ליבי יום אחד והבטחתי לעצמי באותו רגע ,כי אתן לו ביום מן הימים את כל ליבי ולא רק את כל גופי.
"אדם" זה השם שלו, כל כך מתאים לו, לבן אדם העדין והרגיש שלי או שבעצם מעולם לא היה שלי ואולי גם לא יהיה אף פעם.
הדמעות בעיניים שלי מסרבות פקודה ולא מוכנות לעצור, אז אני מנסה להזכיר לעצמי שאני כאן גם כאחות במחלקה, לא במשמרת אמנם, אבל עדיין טיפלתי בו מהיום הראשון. אני מיישרת את גבי, מרימה את הראש ומתחילה להסביר לעצמי שמההתחלה ידעתי שמצב כזה יכול להיות. אדם נמצא בבעיה ואני רואה על פניו שהוא מרגיש נבוך מול האשה הזו שטוענת שהוא החבר שלה. אני מאמינה לה כי אני רואה איך היא רצה אליו, בוכה אליו, מחבקת ומנשקת אותו, בדיוק כפי שאני הייתי עושה אם היינו מתחלפות בתפקידנו עכשיו.
"גברתי, כמו שאת רואה, אדם סובל מאבדן זיכרון והרופאים עדיין לא יודעים אם ומתי זכרונו ישוב אליו ועד אז אנא התאזרי בסבלנות. אדם סבל מפציעות קשות של כוויות דרגה שתיים בגפיים התחתונות ועבר טיפולים קשים בימים האחרונים כדי למזער פגיעות נוספות ועל מנת להגיע לשיקום מלא של העור ותפקוד של הגפיים תוך מספר חודשים. אני לא יודעת להגיד לך מעבר לזה דבר. אנחנו מכבדים את החלטותיהם של המטופלים שלנו במהלך אשפוזם ומקווים שגם את תכבדי זאת בהתאמה. מה שחשוב כרגע הוא לעזור לאדם לחזור למצב בריאותי תקין שיאפשר לו להשתחרר בימים הקרובים מבית החולים ולהמשיך את טיפוליו היומיים כאן".אמרתי לאלי.
סיימתי את הנאום הארוך והקשה שלי שלמזלי הצלחתי לצלוח אותו מבלי לבכות או לגמגם ויכולתי לראות את עיניו המופתעות של אדם מהשינוי הקיצוני בהתנהגותי, מהביטחון והסמכותיות בדבריי, שאפילו אני לא האמנתי מאין הגיעו.
"ומי את אם אפשר לשאול, שאת אוכלת איתו בחדר נעול ארוחת ערב?" שאלה אותי אלי וסרקה אותי מלמעלה למטה ובעיניה, מבט שאני מכירה כה טוב מילדותי, המבט שאומר "אני הרבה יותר יפה וטובה ממך". רוב הבנות שאמרו לי את זה רוב חיי היו אולי יפות יותר, אבל בפועל לא הרבה יותר טובות ואת חלקן אני עדיין פוגשת בשכונה הישנה שלי והן לא מיצו אפילו עשירית מהפוטנציאל שהיה להם עם כל האפשרויות שהיו פרושות בפניהן ולו עם הזמן והמשאבים הכלכליים שהיו להן, דברים שלי שלא היה מספיק אף פעם מאף אחד מהם.
"אני האחות שמטפל במיק... אדם ואני עוזרת לארח לו חברה בהתחשב בעובדה, שאף אדם לא הגיע לחפש אותו עד היום והוא היה מאד בודד כאן ומפוחד מאז איבד את זכרונו" עניתי לה בבוז. כן גם אני יודעת לשחק את המשחק הזה אם לוחצים אותי לפינה. זה אחד הדברים שלומדים בשכונה ממנה באתי. אתה קשוח וחסר רחמים, אחרת אתה "הארוחה הבאה". הייתי אולי רזה וחלשה, אבל היתה לי יכולת להפחיד אנשים גדולים ממני במבט מלא בטחון. עם השנים המבט השתנה והביטחון התערער, אבל מאז כניסתו של אדם לחיי, אני שוב מרגישה קצת יותר בטוחה בעצמי וזה עושה לי טוב ומזכיר לי את האני הישנה.
אלי הביטה באדם וניסתה שוב ושוב לעורר את זיכרונות, מתוך אמונה שאם תעלה זיכרונות שלהם יחד הוא ייזכר והכל יסתדר מהר. היא לא נראית בחורה טיפשה, אבל כנראה כשאת מאוהבת את מוכנה לעשות הרבה, כמו למשל לפתוח את ביתך לאדם זר שאינו זוכר את חייו עד לרגע שהכיר אותך...
אדם המסכן, נאלץ שוב ושוב להדוף אותה פיסית מגופו ולהבהיר לה כי היא בגדר זרה בשבילו וכשראיתי שהוא כבר מותש רגשית ופיסית ביקשתי יפה מאלי שתעזוב את חדרו ותניח לו רק הלילה ותחזור מחר בבוקר ואולי הדברים אחרי שינה בלילה יעזרו לשניהם להירגע קצת. אלי לא היתה מרוצה בכלל אבל לבסוף עזבה.
לבי לא ידע על מי לבכות קודם, על אלי שאהובה אינו זוכר אותה ואולי לא יזכור לעולם, על אדם שהרגיש רע שלא זכר מישהי שטענה שאוהבת אותו וקשורה אליו או עליי שאיבדתי משהו שמעולם לא היה בכלל שלי. על לבי שהושיט את ידיו וכמעט ונגע בלבו של אחר, רק כדי להתרחק שוב מהחלום לאהבה אפשרית.
סגרתי את דלת חדרו של אדם לאחר עזיבתה של אלי את החדר בראש מורכן ובחיוך ופניתי לאדם. "אז, אדם, אין כבר מיקי יותר.." אמרתי וקיוויתי לראות קצה של חיוך על פניו אחרי ההלם שעבר בדקות האחרונות. אדם המשיך לשתוק וראיתי שהוא מכונס ומהרהר בינו לבין עצמו מה לעשות הלאה עם המידע החדש שנפל בחיקו. אלי הייתה אישה יפה ואלגנטית בלבושה, וברור היה שנראית משכילה ובעלת אמצעים. יכולתי להבין איך הצליחה לאתר את אדם בקלות אפילו מניו יורק. התפלאתי איך היא היחידה שמצאה אותו. מה לגבי משפחתו, אם יש לו בכלל או חבריו. כעסתי על עצמי שלא לקחתי כרטיס ביקור מאלי או פרטים נוספים על חייו של אדם כדי לנסות ולעזור לו להתקשר עם בני משפחה מדרגה ראשונה או חברים קרובים שיוכלו לסייע לו עם יציאתו מבית החולים.
"רונה אני זקוק לעזרתך ואני רק מבקש דבר אחד, אם את סומכת עליי ומרגישה כלפיי רגש של חיבה כלשהי אל תשאלי למה. בסדר?" אדם שאל בארשת פנים רציניות שטרם יצא לי לראות. לרגע הוא לא נראה בכלל מפוזר דעת או רגשן כפי שהיה מיקי. זה כאילו שהשם אדם הביא איתו אישיות חדשה שהחליפה את מיקי שלי. ידעתי בלבי שאני אעשה כל מה שיבקש ממני ואני לא יודעת למה, אבל סמכתי עליו.
"ברור, כל דבר שתבקש ממני, אני פה בשבילך" עניתי מהר בלי לחשוב יותר מדי, רציתי להוכיח לי שאני באמת סומכת עליו ללא היסוס.
אדם הנהן וביקש את עזרתי לרדת מהמיטה ולעלות על הקביים. הוא נעמד והפתיע אותי כשהביט בעיניי בפעם הראשונה פנים מול פנים בעודו עומד מולי "קחי אותי אל ביתך הלילה ואל תגלי לאיש שעשית זאת, לפחות לא עד שישוב לי הזיכרון או עד שאחשוב על תכנית פעולה למצבי החדש, אני חושש ולא יודע למה, משהו בתחושות שלי אומר לי לברוח הלילה ולהיעלם".
לא יכולתי להבין על מה אדם מדבר, האם הוא חש בסכנה או פשוט חושש מאלי ותגובתה המוגזמת, אבל הספיק לי המבט בעיניו כדי לדעת שהוא צריך אותי והוא לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותי במשהו שהחלטתי עליו גם ככה. לא תכננתי בצורה כזו להגיד לו שכבר לפני אלי החלטתי על כך, אבל רציתי שיידע בכל מקרה.
"אתה זוכר שאמרתי לך בבוקר שיש לי משהו להגיד לך היום בארוחת הערב?" אמרתי.
"כן, הייתי סקרן כל היום ורק ביקורה של אלי הוציא אותי מאיזון, אבל עכשיו שאת אומרת את זה אשמח לדעת, ראיתי שזה מרגש ומלהיב אותך ואני אוהב את המבט הזה שלך כשאת מאושרת" הוא אמר.
"אז זהו, שלפני שאלי נכנסה התכוונתי להגיד לך שהחלטתי להציע לך להתגורר אצלי בבית עד שתיזכר ובכלל בזמן שתתאושש, אפילו כל היום עמלתי על הכנת החדר שלי כדי שיתאים לצרכיך המיוחדים". אמרתי.
אדם היה נראה מופתע ורק אמר "הידיים שלי תפוסות בלהחזיק את הקביים שלי אז אני צריך שתעזרי לי כאן.. תתקרבי אליי קצת". אמר. התקרבתי אליו. "עוד קצת ממש קרוב לפנים שלי" הוא אמר והתקרבתי. "עכשיו תדביקי את השפתיים שלך לשפתיים שלי בבקשה". חייכתי כי הוא לא היה צריך לבקש פעם נוספת. הרמתי את שתי הידיים שלי לעורף שלו ונישקתי אותו על כל הכאב, האכזבה והתקווה שהיה ביום הזה ובלילות המשותפים שעוד לפנינו.
בדקתי שהמסדרון פנוי לפני שיצאנו והגנבתי את אדם דרך מעלית השירות המיוחדת של הסניטרים, כך שלא יראו אותו עוזב את המחלקה. כדי שלא יחשדו בי יצאתי כמה דקות אחר כך מחדרו שוב לכיוון דלפק האחיות ואמרתי לשירלי האחות האחראית שאדם הלך לישון והכל בסדר, אז אני הולכת הביתה ושאין צורך להפריע לו בשעות הקרובות. אני יודעת שהסתכנתי כי כבר חלק מהצוות ידע על הקשר שלי עם אדם, אבל בעיניי הסיכון היה שווה את זה. בחיים שלי לא פעלתי בצורה כזו וקיוויתי שלא הורדתי לטמיון שנתיים של עבודה קשה בבית החולים, שלא לדבר על כך שהמשטרה שגם ככה מרחרחת סביב אדם עלולה להופיע על סף דלתי עם שאלות קשות על כך שהעלמתי מטופל באמצע אשפוז.
אני לא יכולה להסביר מאיפה שאבתי את האומץ או הטיפשות חלק יגידו, לפעול באופן שבו פעלתי, אבל אני מניחה שככה זה בעסקי הלב, קודם פועלים ואז שואלים שאלות.
הגענו לדירה שלי והכלבלבים שלי קפצו עליי ביחד ואז קפצו על אדם בהתלהבות. הם לא רגילים לאנשים זרים. מלבד אחי ואורית אף אחד לא מגיע לדירה שלי והופעתי באיזו קלות הם התלהבו מאדם. אדם עמד בפתח וסקר בעיניו את חלל הדירה הצנועה שלי וממבט פניו הבנתי שהוא נראה מאוכזב מביתו הזמני ואחרי שראיתי את אלי יכולתי להבין שאורח חייו של אדם לבטח דומה לזו של אלי וכולל לבטח דירות מהודרות, בגדים יקרים, מכוניות ומסעדות. במשך כל חיי לא יכולתי להרשות לעצמי רכב משלי משומש, שלא לדבר על רכב חדש. הדירה שהתגוררתי בה בשנים האחרונות היתה הזדמנות חד פעמית לדירה קטנה, אינטימית וצנועה, ובמחיר חד פעמי.
פניתי למיקי והצבעתי על הספה בסלון הקטן שלי ואמרתי, "מיקי.. סליחה, אדם, עוד לא התרגלתי.. בוא תשב על הספה עד שאכין את האמבטיה בשבילך. אני חושבת שאתה זקוק למשהו שירגיע אותך אחרי ערב כזה". אדם הנהן והחל לדדות לכיוון הספה "אני אכנס רק בתנאי שגם את תיכנסי איתי, אחרי הכל עבר גם עלייך יום לא פשוט ושנינו מותשים רגשית ופיסית מכל החוויה. אז מה את אומרת?" הוא שאל והרים לעברי גבה.
חייכתי והרמתי גבה משלי "אוקיי, למרות שתיאורטית אני צריכה לבקש אישור מהחברה שלך לא?!" ניסית להישמע קצת צינית וקצת להכניס הומור למצבו המוזר של אדם. העובדה שיכולתי להתנחם בעובדה שהוא לא זוכר אפילו את חברתו ואין לו רגשות אהבה אליה, פוטרים אותו מבחינתי ממבחן הבגידה. אם אין רגשות לבן זוג והוא לא זוכר אותה אז כעיקרון אין כאן ממש מערכת יחסים שניתנת לבגידה.
אדם בהה לרגע באוויר כאילו חושב מה לענות לי כשבעצם מבחינתי זו היתה רק שאלה תיאורטית. "צחקתי אתה יודע, תירגע בן אדם.. אתה רואה למה אתה זקוק לאמבטיה מרגיעה?! וטוב גם אני זקוקה אז אני אקרא לך כשהאמבט ואני נהיה מוכנים לקראתך".
פניו של אדם התעוררו והיה שם זיק של שעשוע שקצת התגעגעתי והזכיר לי שוב את מיקי הישן שהיה מוחבא מתחת לאדם החדש.
מילאתי את האמבט שהיה ממוקם בתוך חלל חדר השינה שלי על במה קטנה, מבחינתי זה היה הרהיט הביתי הכי חשוב בבית והכי מנוצל. הכל כבר היה לידו וכרגיל מחכה לי, מלח האמבט, הנרות הריחניים, סבון האמבט וקצף אמבט לאירועים מיוחדים. היום הוא אירוע מאד מיוחד, אז פינקתי את עצמי בכל הארבעה. תוך עשר דקות הכל היה מוכן וקראתי לאדם וחיכיתי לו כדי לסייע לו להתפשט ולהסיר את התחבושות. אמבטיות היו מומלצות בשלב הזה וידעתי שזה יהיה לו נעים לעשות אמבטיה לאחר זמן כה רב של מקלחת במיטה או בעמידה, כפי שהיה לו עד כה בבית החולים.
ברגע שסיימתי להוריד הכל מלבד המכנסיים שלו, הרגשתי מוזר, הרי עכשיו אני עושה את כל הפעולות האלו לא כאחות במחלקה, אלא כאישה לגבר שהמשיכה ביניהם קיימת ואפילו חזקה. ראיתי איך שאדם הביט בי בהנאה בכל רגע שבו הפשטתי אותו מעוד בגד ועוד בגד. הגוף שלו הגיב בדיוק כמו שהגוף שלי הגיב, אלא שהתגובה שלו היתה יותר בולטת ומגרה. לא יכולתי לחכות לרגעים בהם עור יפגוש עור ונשיקה תהפוך למשהו שירים את שנינו לגבהים שאנחנו כבר מחכים להם כל כך ועכשיו קרובים אליהם יותר מתמיד, ללא הפרעות וללא הגבלת זמן, מקום או מחשבה.
הסרתי את בגדיי ונשארתי בדיוק כמוהו רק עם תחתון, כאילו שהסרת פריט הלבוש האחרון הזה הוא הכרזת המלחמה הפרטית שלנו על המציאות שנלחמנו בה בעצמנו ובסביבה כדי להגיע בדיוק לרגע הזה.
הורדתי ראשונה לעצמי את התחתון וגיליתי שיש לאדם וריד בולט בצוואר ששמור כנראה רק לרגעים כאלה כדי לבלוט החוצה, בלבי הוא נחקק כווריד התשוקה ונהניתי לראות אותו מתנפח בדיוק כמו איבר התשוקה השני שלו.
מבטו של אדם לא ירד מעיניי מאותו רגע וגם כשהסרתי את תחתוניו ממנו וזכיתי לראות את הנצנוץ הראשון של תשוקתו מבצבצת מראש איברו הזקור, ניסיתי לשמור על מבט הדדי שקושר את שנינו למצב הנוכחי ולהזכיר לעצמנו שהכל התחיל מהמבט הראשון בינינו במחלקה.
אדם נכנס ראשון לאמבטיה בעזרתי ולאחר שהתרווח בו וגופו התרגל למים הפושרים שידעתי שגופו יעמוד בהם, נכנסתי והתיישבתי מולו והתחלתי לסבן אותו עם הספוג שלי בצורת ברווז צהוב שקיבלתי מתנה מאורית כבדיחה לאובססיה שלי לאמבטיות.
אחרי שכל גופו זכה לסיבון המקצועי שלי ולאחר שדאגתי לסבן את גופי מול עיניו באופן הכי חושני שידעתי, אדם פתח את פיו לראשונה מאז שהתפשטנו ואמר " ואם באמת האמנת שאני אסתפק באמבטיה למטרת ניקוי, כל כך טעית, אני חולם על הרגע הזה מהשניה שהתחלת לסבן אותי במיטה בפעם ההיא שלא יוצאת לי עדיין מהראש".
הנהנתי לו בראשי כמסכימה עם דבריו והתרוממתי על רגליי מולו בהפגנתיות, כדי להראות לו את כל כולי, את כל הגוף והנשמה שבעוד מספר דקות יתאחדו איתו במיטה שלי, אותה מיטה, שלא זכתה לארח גבר מאז הגבר האחד והיחיד שהיה שם ושבר את ליבי. התפללתי שהגבר הזה שיבלה הלילה במיטתי לא ישבור גם את ליבי יום אחד והבטחתי לעצמי באותו רגע ,כי אתן לו ביום מן הימים את כל ליבי ולא רק את כל גופי.
ידעתי שלא תאכזבי אותי... פרק מדהים! חייבת עוד כמה כאלו בשביל הנפש... :) :)
השבמחקתודה..שמחה שנהנית.. והמשך יגיע..
השבמחק