-אדם-
הבטתי בפניה של רונה, מנסה להבין מהבעות פניה מה היא חושבת ומנסה לנחש מה תהיה תשובתה לשאלתי. ידעתי שזה יותר מדי וייתכן שהייתי צריך לשמוע לעצתה של אורית ולהמתין עוד כמה ימים עד שרונה תתאושש, אבל לא יכולתי לחכות. הזמן כרגע הוא האויב הכי גדול שלי וידעתי שבכל יום שאני אעכב את יציאתי מהארץ אני אסכן את רונה יותר. חיים בצל משפחתי לימדו אותי שלמרות שיש מילה של כבוד בין ראשי משפחות, קורים דברים שהם מעבר למילה המובטחת ומשם הכל נפיץ ומותר. המבט של קארין לאחר שהשומר שלה נפל לאדמה הראה כל ככך הרבה שנאה כלפי משפחתי גם כלפיי באופן אישי ובתחושות שלי לא סמכתי עליה. אם היא יכלה להשתמש ברונה כדי להגיע אליי ואף לנסות ולהרוג אותה, מי יודע למה היא מסוגלת בעתיד.
"רונה, תתני לי סימן כלשהו?" התחננתי אליה. אני מרגיש בפנים שהיא מרגישה אליי בדיוק את מה שאני מרגיש כלפיה ואני מבין שאני מבקש ממנה הרבה מאד, לעזוב את מקום עבודתה, אחיה ואת אורית וזה לא פשוט בכלל. מצד שני, היא בטח מבינה שאני יכול להבטיח לה חיים שלמים של אהבה, תשוקה, כסף לכל מה שמעולם לא היה לה ויותר ממגיע לה.
אני יודע מהשיחות שלי עם אורית שרונה תמיד סיפרה לה שחלמה ללמוד רפואה, אבל ויתרה על חלומה מתוך הקרבה כדי לשמור על ארי, אחיה ולסייע במימון לימודיו ולדאוג לכל צרכיו, אבל האם לא מגיע לה לממש את ייעודה בחיים וללמוד רפואה כל עוד היא צעירה?! זה היה הקלף האחרון שרציתי לשלוף, אבל בשביל להשיג אותה הייתי מוכן לשלוף גם אותו, אז שאלתי אותה, "רונה, אני יודע מאורית על חלומך ללמוד רפואה ואני מבטיח לך שאם תחזרי איתי לארה"ב, אני אדאג לכך שתתקבלי לאוניברסיטה הטובה ביותר במדינת ניו יורק ובעזרת קשריי אעזור לך לעבוד בבית החולים הכי נחשב, בבקשה אם לא רק למעני אז למען עצמך תחזרי איתי" התחננתי בפניה.
עיניה של רונה נפתחו לשמע הצעתי ויכולתי לראות שהיא שוקלת את הנושא בכובד ראש, ועדיין לא היתה לה תשובה.
רק הנהון קטן עם הראש, רק מצמוץ כפול בעיניים עומד ביני ובין העתיד שלי עם רונה וניצלתי את כל הקלפים שיכולתי לשלוף מהשרוול שלי. רונה יודעת שגם אם אחזור לניו יורק בלעדיה, היא תהיה מוגנת על-ידי שומרי ראש שאני אממן מכיסי, אם צריך עד סוף ימי חייה או שאדע בוודאות מוחלטת שהיא יצאה מכלל סכנה.
החלטתי לתת לרונה את הזמן הנדרש כדי לחשוב על הצעתי ונישקתי אותה על מצחה, בתום זמן הביקור ויצאתי למסדרון שהפך בימים האחרונים לביתי הזמני. בזמני הפנוי בין הביקורים אצל רונה טיפלתי בחיסול עסקי המשפחה והעברתם המסודרת לגורמים שונים. אני יודע שאבא שלי מתהפך עכשיו בקברו ואחי היה מכניס אותי לכסא גלגלים אם היה יכול, אבל היה חשוב לי לסיים את הכל לפני שאחזור לניו יורק. עסקיי שם זקוקים לי בעניינים דחופים ואמי משתגעת מדאגה אליי ודרשה שאשוב כמה שיותר מהר. עדכנתי את אמי על רונה והיא כל כך שמחה לשמוע שמצאתי בחורה יהודייה לשם שינוי והתחילה לנדנד לי על נכדים. היא עדיין התאבלה על אבי ולמזלי היתה מוקפת בחברים טובים ובמשפחתו של אחי כתמיכה עד שאגיע. ידעתי תמיד שאני הבן האהוב עליה וניסיתי לא לתת לאחי תום להרגיש את זה כדי להימנע מקנאת אחים מיותרת. היה לכולנו ברור איזה ילד בצד של איזה הורה והוא זכה באבי. זה התאים לי ואני יודע שזה גם התאים לו.
אחר הצהריים חזרתי לביקור נוסף אצל רונה וראיתי שאחרי שנחה קצת היא התאוששה ונראתה קצת יותר טוב. חלק מהצינורות שהיו מחוברים אליה הלכו ופחתו וכעת היא כבר היתה במצב ישיבה לאחר עזרת האחות ויכולתי לזהות קצת מרונה שלפני הפציעה, ואפילו הצבע הוורדרד חזר להופיע בלחייה. משהו השתנה מאז הבוקר במבטה ונראה כאילו היא מתחמקת ממבטי יותר מבעבר והתחלתי להילחץ מבפנים והשתדלתי לא להראות לה את הפאניקה שהתחוללה בראשי מהאפשרות שהיא תסרב להצעתי. נקשרתי לרונה כמו שלא הרשיתי לליבי להיקשר לאף אחת לפני, אבל לצד כל זה, האחריות שיש לי לעובדים, עסקים ומשפחתי קודמים והאפשרות להישאר בארץ עם הסכנה המתמדת של משפחת חג'אג' לא קיימת מבחינתי. אני לא יודע אם לכעוס על עצמי שנתתי לרונה להיכנס לי ללב ולחיים שלי, רק כדי להתאכזב או לכעוס על רונה שהיא לא מבינה שהחיים שלה איתי יאפשרו לה להתקדם בחיים למקומות שמעולם לא חלמה עליהם אפילו, וזה כל כך מגיע לה אחרי כל מה שנתנה כל חייה לאחרים, היא חייבת לראות את זה ככה ולעזוב את ההרגל המגונה להיות שם רק למען אחרים ולא למען עצמה ולמען העתיד שלנו ביחד.
"את לא מתכוונת לבוא איתי, נכון?!" שאלתי חסר סבלנות כי הרגשתי אותה ולמדתי גם בזמן הקצר שלנו יחד לקרוא את רונה יותר מדי טוב.
רונה התחילה לבכות בשקט וללא קול והרימה את ידיה וכיסתה את הפנים שלה, היא לא יכלה או לא רצתה שאדע כמה זה קשה לה. היא לא מבינה שעד כמה שלה עכשיו קשה, לי זה יהיה כמו גזר דין מוות, לעלות על המטוס לבדי ולהשאיר אותה כאן בלעדיי. קיבלתי את התשובה שחיכיתי לה אבל לא התשובה שרציתי ממנה. דמעה ראשונה החלה לזלוג על הלחי שלי ולא רציתי להקשות עליה יותר. ידעתי שלפניה תקופת החלמה קשה והיא תזדקק לכל הכוחות שלה ולמשפחה ולחברים שלה כדי להתמודד איתם. לא היה משהו שרציתי יותר מאשר להישאר כאן לצידה ולהמתין לשיקום שלה ושיהיה לי עוד זמן כדי לשכנע אותה לחזור איתי, אבל זמן נוסף לא עמד לרשותי והחיים שלי קראו לי לחזור אליהם יחד עם אחריות ומשפחה משלי.
אני אולי עושה את טעות חיי ואתחרט על כך לעד, אבל את הצעדים הבאים החוצה מהחדר של רונה מבלי להגיד לה שלום הייתי חייב לעשות מהר, כי עוד שתי דקות לידה אני לא יודע אם הייתי יכול להיות כל כך חזק, כדי לעזוב אותה ולעזוב אותנו.
יצאתי מהחדר וחלפתי על פניהם של ארי ושל אורית ומבט אחד בי הם הבינו הכל. ארי תפס עם ידו את הכתף שלי ואמר שהוא מצטער ואורית חיבקה אותי ובכתה על כתפי. שניהם חשבו כמוני, על טובת רונה, אבל כל מה ששנאתי עכשיו ברונה היה בדיוק מה שגרם לי להתאהב בה מלכתחילה, ואני לא יכול להאשים אותה על כך שנשארה נאמנה לעצמה גם אם זה היה על חשבון אושרה ועתידה.
הזמנתי לי טיסה חזרה ישירה ללילה והכנתי את אמי ואחי לקראת חזרתי לבד הביתה. במשך כל הטיסה חזרה לא הצלחתי לישון ורק חזרתי לזיכרונות המשותפים מהמפגש הראשון שלנו ועד רגע הפרידה שלא ממש התקיימה. יכול להיות שיכולתי להתמודד עם זה אחרת, טוב יותר, אני יודע, יצאתי כזה גבר טיפוסי. לא מגיע לה שעזבתי מבלי באמת להיפרד ואני יודע שזה היה גם האגו שלי שנפגע מהסירוב שלה לכל הטוב שהצעתי לה, אבל יכול להיות שאם אני הייתי רונה גם אני לא הייתי מסכים להיות בקשר רומנטי ומחייב עם אדם ששיקר מהשנייה הראשונה שלנו יחד, סיכן את חיי ורצה לקחת אותי הרחק מכל מה שהכרתי כל חיי ואהוביי. ככל שהשעות עברו והמרחק לניו יורק התקרב, השלמתי עם תשובתה של רונה והבנתי שאצטרך ללמוד לחיות מחדש את חיי בלעדיה. לא הייתי מסוגל לחשוב על אהבה נוספת בחיי בעתיד שתשתווה למה שיכול היה להיות לי עם רונה בהמשך הדרך ויותר מכך, לא הייתי מסוגל לדמיין גבר אחר נוגע ברונה שלי, מנשק אותה ומתעלס איתה. העצב שלי הפך בן רגע לכעס וקנאה באופן הכי פרימיטיבי, על משהו שאפילו לא קרה, אז מה יהיה כשיעבור הזמן ורונה באמת תשכח אותי ותמצא אהבה אחרת. לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד זה וכשגלגלי המטוס נגעו בקרקע הרגשתי שהאוויר יצא מראותיי והבנתי שהמרחק מהחלק החסר בלבי רחוק ממני, רחוק מדי וחיי לא יחזרו למסלולם לעולם. יש דברים שאי אפשר להתאושש מהם ואני יודע מעכשיו, שממה שהשארתי בישראל לפני פחות מיממה, הלב שלי כבר לא יתאושש לעולם.
הבטתי בפניה של רונה, מנסה להבין מהבעות פניה מה היא חושבת ומנסה לנחש מה תהיה תשובתה לשאלתי. ידעתי שזה יותר מדי וייתכן שהייתי צריך לשמוע לעצתה של אורית ולהמתין עוד כמה ימים עד שרונה תתאושש, אבל לא יכולתי לחכות. הזמן כרגע הוא האויב הכי גדול שלי וידעתי שבכל יום שאני אעכב את יציאתי מהארץ אני אסכן את רונה יותר. חיים בצל משפחתי לימדו אותי שלמרות שיש מילה של כבוד בין ראשי משפחות, קורים דברים שהם מעבר למילה המובטחת ומשם הכל נפיץ ומותר. המבט של קארין לאחר שהשומר שלה נפל לאדמה הראה כל ככך הרבה שנאה כלפי משפחתי גם כלפיי באופן אישי ובתחושות שלי לא סמכתי עליה. אם היא יכלה להשתמש ברונה כדי להגיע אליי ואף לנסות ולהרוג אותה, מי יודע למה היא מסוגלת בעתיד.
"רונה, תתני לי סימן כלשהו?" התחננתי אליה. אני מרגיש בפנים שהיא מרגישה אליי בדיוק את מה שאני מרגיש כלפיה ואני מבין שאני מבקש ממנה הרבה מאד, לעזוב את מקום עבודתה, אחיה ואת אורית וזה לא פשוט בכלל. מצד שני, היא בטח מבינה שאני יכול להבטיח לה חיים שלמים של אהבה, תשוקה, כסף לכל מה שמעולם לא היה לה ויותר ממגיע לה.
אני יודע מהשיחות שלי עם אורית שרונה תמיד סיפרה לה שחלמה ללמוד רפואה, אבל ויתרה על חלומה מתוך הקרבה כדי לשמור על ארי, אחיה ולסייע במימון לימודיו ולדאוג לכל צרכיו, אבל האם לא מגיע לה לממש את ייעודה בחיים וללמוד רפואה כל עוד היא צעירה?! זה היה הקלף האחרון שרציתי לשלוף, אבל בשביל להשיג אותה הייתי מוכן לשלוף גם אותו, אז שאלתי אותה, "רונה, אני יודע מאורית על חלומך ללמוד רפואה ואני מבטיח לך שאם תחזרי איתי לארה"ב, אני אדאג לכך שתתקבלי לאוניברסיטה הטובה ביותר במדינת ניו יורק ובעזרת קשריי אעזור לך לעבוד בבית החולים הכי נחשב, בבקשה אם לא רק למעני אז למען עצמך תחזרי איתי" התחננתי בפניה.
עיניה של רונה נפתחו לשמע הצעתי ויכולתי לראות שהיא שוקלת את הנושא בכובד ראש, ועדיין לא היתה לה תשובה.
רק הנהון קטן עם הראש, רק מצמוץ כפול בעיניים עומד ביני ובין העתיד שלי עם רונה וניצלתי את כל הקלפים שיכולתי לשלוף מהשרוול שלי. רונה יודעת שגם אם אחזור לניו יורק בלעדיה, היא תהיה מוגנת על-ידי שומרי ראש שאני אממן מכיסי, אם צריך עד סוף ימי חייה או שאדע בוודאות מוחלטת שהיא יצאה מכלל סכנה.
החלטתי לתת לרונה את הזמן הנדרש כדי לחשוב על הצעתי ונישקתי אותה על מצחה, בתום זמן הביקור ויצאתי למסדרון שהפך בימים האחרונים לביתי הזמני. בזמני הפנוי בין הביקורים אצל רונה טיפלתי בחיסול עסקי המשפחה והעברתם המסודרת לגורמים שונים. אני יודע שאבא שלי מתהפך עכשיו בקברו ואחי היה מכניס אותי לכסא גלגלים אם היה יכול, אבל היה חשוב לי לסיים את הכל לפני שאחזור לניו יורק. עסקיי שם זקוקים לי בעניינים דחופים ואמי משתגעת מדאגה אליי ודרשה שאשוב כמה שיותר מהר. עדכנתי את אמי על רונה והיא כל כך שמחה לשמוע שמצאתי בחורה יהודייה לשם שינוי והתחילה לנדנד לי על נכדים. היא עדיין התאבלה על אבי ולמזלי היתה מוקפת בחברים טובים ובמשפחתו של אחי כתמיכה עד שאגיע. ידעתי תמיד שאני הבן האהוב עליה וניסיתי לא לתת לאחי תום להרגיש את זה כדי להימנע מקנאת אחים מיותרת. היה לכולנו ברור איזה ילד בצד של איזה הורה והוא זכה באבי. זה התאים לי ואני יודע שזה גם התאים לו.
אחר הצהריים חזרתי לביקור נוסף אצל רונה וראיתי שאחרי שנחה קצת היא התאוששה ונראתה קצת יותר טוב. חלק מהצינורות שהיו מחוברים אליה הלכו ופחתו וכעת היא כבר היתה במצב ישיבה לאחר עזרת האחות ויכולתי לזהות קצת מרונה שלפני הפציעה, ואפילו הצבע הוורדרד חזר להופיע בלחייה. משהו השתנה מאז הבוקר במבטה ונראה כאילו היא מתחמקת ממבטי יותר מבעבר והתחלתי להילחץ מבפנים והשתדלתי לא להראות לה את הפאניקה שהתחוללה בראשי מהאפשרות שהיא תסרב להצעתי. נקשרתי לרונה כמו שלא הרשיתי לליבי להיקשר לאף אחת לפני, אבל לצד כל זה, האחריות שיש לי לעובדים, עסקים ומשפחתי קודמים והאפשרות להישאר בארץ עם הסכנה המתמדת של משפחת חג'אג' לא קיימת מבחינתי. אני לא יודע אם לכעוס על עצמי שנתתי לרונה להיכנס לי ללב ולחיים שלי, רק כדי להתאכזב או לכעוס על רונה שהיא לא מבינה שהחיים שלה איתי יאפשרו לה להתקדם בחיים למקומות שמעולם לא חלמה עליהם אפילו, וזה כל כך מגיע לה אחרי כל מה שנתנה כל חייה לאחרים, היא חייבת לראות את זה ככה ולעזוב את ההרגל המגונה להיות שם רק למען אחרים ולא למען עצמה ולמען העתיד שלנו ביחד.
"את לא מתכוונת לבוא איתי, נכון?!" שאלתי חסר סבלנות כי הרגשתי אותה ולמדתי גם בזמן הקצר שלנו יחד לקרוא את רונה יותר מדי טוב.
רונה התחילה לבכות בשקט וללא קול והרימה את ידיה וכיסתה את הפנים שלה, היא לא יכלה או לא רצתה שאדע כמה זה קשה לה. היא לא מבינה שעד כמה שלה עכשיו קשה, לי זה יהיה כמו גזר דין מוות, לעלות על המטוס לבדי ולהשאיר אותה כאן בלעדיי. קיבלתי את התשובה שחיכיתי לה אבל לא התשובה שרציתי ממנה. דמעה ראשונה החלה לזלוג על הלחי שלי ולא רציתי להקשות עליה יותר. ידעתי שלפניה תקופת החלמה קשה והיא תזדקק לכל הכוחות שלה ולמשפחה ולחברים שלה כדי להתמודד איתם. לא היה משהו שרציתי יותר מאשר להישאר כאן לצידה ולהמתין לשיקום שלה ושיהיה לי עוד זמן כדי לשכנע אותה לחזור איתי, אבל זמן נוסף לא עמד לרשותי והחיים שלי קראו לי לחזור אליהם יחד עם אחריות ומשפחה משלי.
אני אולי עושה את טעות חיי ואתחרט על כך לעד, אבל את הצעדים הבאים החוצה מהחדר של רונה מבלי להגיד לה שלום הייתי חייב לעשות מהר, כי עוד שתי דקות לידה אני לא יודע אם הייתי יכול להיות כל כך חזק, כדי לעזוב אותה ולעזוב אותנו.
יצאתי מהחדר וחלפתי על פניהם של ארי ושל אורית ומבט אחד בי הם הבינו הכל. ארי תפס עם ידו את הכתף שלי ואמר שהוא מצטער ואורית חיבקה אותי ובכתה על כתפי. שניהם חשבו כמוני, על טובת רונה, אבל כל מה ששנאתי עכשיו ברונה היה בדיוק מה שגרם לי להתאהב בה מלכתחילה, ואני לא יכול להאשים אותה על כך שנשארה נאמנה לעצמה גם אם זה היה על חשבון אושרה ועתידה.
הזמנתי לי טיסה חזרה ישירה ללילה והכנתי את אמי ואחי לקראת חזרתי לבד הביתה. במשך כל הטיסה חזרה לא הצלחתי לישון ורק חזרתי לזיכרונות המשותפים מהמפגש הראשון שלנו ועד רגע הפרידה שלא ממש התקיימה. יכול להיות שיכולתי להתמודד עם זה אחרת, טוב יותר, אני יודע, יצאתי כזה גבר טיפוסי. לא מגיע לה שעזבתי מבלי באמת להיפרד ואני יודע שזה היה גם האגו שלי שנפגע מהסירוב שלה לכל הטוב שהצעתי לה, אבל יכול להיות שאם אני הייתי רונה גם אני לא הייתי מסכים להיות בקשר רומנטי ומחייב עם אדם ששיקר מהשנייה הראשונה שלנו יחד, סיכן את חיי ורצה לקחת אותי הרחק מכל מה שהכרתי כל חיי ואהוביי. ככל שהשעות עברו והמרחק לניו יורק התקרב, השלמתי עם תשובתה של רונה והבנתי שאצטרך ללמוד לחיות מחדש את חיי בלעדיה. לא הייתי מסוגל לחשוב על אהבה נוספת בחיי בעתיד שתשתווה למה שיכול היה להיות לי עם רונה בהמשך הדרך ויותר מכך, לא הייתי מסוגל לדמיין גבר אחר נוגע ברונה שלי, מנשק אותה ומתעלס איתה. העצב שלי הפך בן רגע לכעס וקנאה באופן הכי פרימיטיבי, על משהו שאפילו לא קרה, אז מה יהיה כשיעבור הזמן ורונה באמת תשכח אותי ותמצא אהבה אחרת. לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד זה וכשגלגלי המטוס נגעו בקרקע הרגשתי שהאוויר יצא מראותיי והבנתי שהמרחק מהחלק החסר בלבי רחוק ממני, רחוק מדי וחיי לא יחזרו למסלולם לעולם. יש דברים שאי אפשר להתאושש מהם ואני יודע מעכשיו, שממה שהשארתי בישראל לפני פחות מיממה, הלב שלי כבר לא יתאושש לעולם.
הרגת אותי סופית... חחח מחכה להמשך.
השבמחקיופי, כי אני כאן כדי להרוג. תודה
השבמחק