אדם
אני כמעט בטוח שרונה היא מהבחורות האלו שאתה רק שומע עליהן, אבל אף פעם לא נתקל בהם, כמו אגדה אורבאנית. טוב הלב שלה והתמימות הזו עושה לי את זה לגמרי באופן שאני לא יודע עדיין להסביר את זה אפילו לעצמי. כשהיא מסכלת עליי עם העיניים החומות הגדולות האלו, הבטן שלי עושה סלטות שאפילו, אלי בתחילת הקשר שלנו לא הצליחה לעורר. הדמעה היפיפייה הזו שזלגה לה על הלחי, אחרי שהחמאתי לה, אלוהים מה לא הייתי נותן כדי לקום מהמיטה בריצה ולנשק לה את הדמעה הזו ולבלוע אותה ואת כל מה שהפך אותה למה שהיא. רואים את זה בעיניים שלה, שהיא עברה חיים קשים ואני מתכוון לנצל את הזמן שלי כאן כדי לבדוק כל פרט מהחיים שלה. זה כאילו שאיזה יצר אבהי שלא ידעתי שקיים בי רוצה לעטוף אותה בשתי זרועותיי ולהגן עליה מכל רע. אני יודע שהרגשות האלה שמים את הקשר של אלי ושלי במקום בעייתי, אבל כרגע אני חייב להדחיק את אלי ואת אמא שלי ואת תום ומשפחתו הצידה. אסור שאף אחד יידע שאני כאן ושאני זוכר, במיוחד לא המשטרה. אני לא סומך על אף בלש, קצין או אפילו על הפקיד שעונה לטלפון בתחנת המשטרה. אני זוכר איך אבא שלי היה משחד את כל הקצינים הבכירים עם זונות וסמים רק כדי שיעלימו עין מהעסקים של המשפחה ומכל מקרי ההיעלמות של עדים שמדי פעם חשבו שזה כל כך פשוט לצאת מהארגון, להלשין ועוד לקום בבוקר חי למחרת.
אני חייב לבדוק שאמא ותום הצליחו להגיע לדירה שארגנתי להם בניו יורק, אבל איך אני עושה את זה בלי שמישהו יעלה עליי או עליהם. אני חייב להשיג טלפון נייד ממישהו. לעזאזל, איך הסתבכתי עם הסיפור של הרגליים והכוויות המזדיינות האלה שכואבות לי כל היום ולא מאפשרות לי אפילו לנשום באופן סדיר בלי כדורי הרגעה. הכדורים האלה מערפלים לי את החושים, דוקא בזמן שאני צריך להיות בפוקוס. אני כל הזמן עסוק בשחזור האירוע ומצד שני מזכיר לעצמי לא לפלוט שאני זוכר. אני דוחף עם הזרועות שלי כנגד המזרן ומנסה להרים את עצמי כדי להגיע לשלט של הטלויזיה, אולי בחדשות יגידו על זה משהו, אבל בדיוק כשאני כמעט מגיע לשלט אני מרגיש יד כבדה על הכתף שלי ועוברת בי צמרמורת לא ברורה עוד לפני שאני מסתובב לראות למי מחוברת היד הזו. "אני לא הייתי טורח במקומך, חבוב" הקול הגברי והמחוספס אומר לי ומושך לי את הכתף כדי לקבל את מלוא תשומת לבי אליו. אני מסתובב ומזהה מישהו שמוכר לי מהעבר הרחוק, אבל המוח שלי לא יודע להצביע לי אם זה דגל אדום סכנה או לבן ובטוח. "מי אתה"? אני מנסה את מזלי לקבל תשובה ועדיין לשחק את הבחור שאבד זכרונו..
"אתה לא זוכר אותי?! אמנם עברו איזה שתיים עשרה שנים אבל, אני לא השתניתי כל כך הרבה מאז.." הוא עונה לי עם חיוך שחושף שתי שיניים קדמיות חסרות בצד ימין ועוד שן זהב קדמית בצד השמאלי של פיו.
"אני מצטער אדוני, אולי אתה מתבלבל עם מישהו אחר, כי אני לא מזהה אותך ולמען האמת אני סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונה, כך שבאמת אין סיכוי שאכיר אותך" אני עונה לו בצורה יבשה, אבל מביט ישר לתוך עיניו כדי להיראות אמין. "יש לך את העיניים של אמא שלך ואתה גם יפה כמוה" הוא אומר לי ומבטו עובר מפניי לרגליי החבושות והוא מהנהן עם ראשו. "זה היה מאד אמיץ מצדך לפעול כפי שפעלת כדי להסיח את הגורילות של חג'אג' מהמשפחה שלך, אני בטוח שאמא שלך ותום מאד גאים בך על כך" הוא ממשיך ואז מתרומם מהכסא וחובש על ראשו כובע אפור שמתאים לדמות מסרט שחור לבן משנות החמישים. זה קצת מרגיע אותי שיש מישהו שמכיר את אמי ואת תום ומבין את מעשיי וטרם שלף אקדח לרקה שלי. היתה לו הזדמנות להרוג אותי ואם הוא לא ניצל אותה עד עכשיו, הוא כנראה יותר חבר מאויב. אין לי בשלב הזה הרבה ברירות אז אני משתף איתו פעולה בתקווה שלא סיכנתי כרגע את חיי לשווא.
"מאיפה אתה מכיר את אמא שלי ואת תום ומה מצבם?" אני שואל. הגבר הזר מישיר אליי את מבטו ואומר לי שתי מילים שאומרות לי את כל מה שאני צריך לדעת כי להירגע "עוגת תפוחים". משחק המילים שלו מוצא חן בעיניי. אני מבין שהם בעיר ניו יורק הידועה גם בכינוי "התפוח הגדול", והעוגה מייצגת את המתוק, כך שאדע שהכל בסדר איתם. אני מוציא אנחה שנראה שהיתה מוחזקת אצלי מהרגע שחיבקתי את אמי חיבוק אחרון לפני שעלתה למכונית עם תום ולפני התאונה שהפרידה בינינו. "תודה" אני אומר לו ולפני שאני מספיק לשאול אותו את שמו ולבקש ממנו שימסור לאמי שאני חי ואצור עמם קשר בקרוב, רונה נכנסת לחדר עם עגלת הטיפולים ועוצרת לרגע במקום כשהיא רואה את הגבר הזר. "אפשר לעזור לך אדוני? שעות הביקור הסתיימו כבר לפני שעה והמטופל שלי זקוק כרגע לטיפול היומי שלו" אומרת רונה בארשת פנים רצינית ובסמכותיות. אני קלטתי את המשחק שלה, כי כשהוא הביט אליי חזרה היא קרצה לי מאחורי גבו. אני חושב שזו היתה הדרך שלה להראות לי שהיא מגנה עליי, ואני מת על זה, אבל אני לא מבין ממה היא חושבת שהיא מגנה עליי, אם אפילו את השם שלי האמיתי היא לא מכירה. כל פעם שאני חושב שאני קצת מתחיל להבין אותה, היא מפתיעה אותי מחדש. כרגע מבחינתי, היא האדם היחיד שאני סומך עליו, אבל אין סיכוי שאני מראה לה שאני זוכר ויודע מי אני ובכך מסכן את חייה. אני מוכן לשרוף את שני ידיי ולא לסכן אותה בחרא הזה שכל חיי ניסיתי לברוח ממנו. על יצור כזה תמים ויפה צריך לשמור כמו על פרח מוגן, ולכן עדיף בשבילה שאני לא אתחבר אליה בשום צורה ואערב אותה בדברים שהיא לא תדע איך להתמודד איתם. "אני מתנצל אחות כנראה טעיתי בחדר" אומר לה הגבר הזר וזה מרגיע אותי שהוא לא מראה לה שהוא יודע מי אני. הוא מסתובב ומשאיר אותנו לבד בחדר. רונה מתקרבת אליי עם העגלה ואני רואה שכל הגוף שלה שהיה נוקשה מתרכך והיא חוזרת להיות רונה הנעימה והחביבה שאני מכיר. "אני מקוה שהוא לא הפריע לך, לפעמים אנשי מכירות של חברות אביזרי ציוד רפואי נכנסים לחדרים ומנסים למכור כל מיני סחורות למטופלים והתלונות שלנו לבטחון לא ממש עוזרות" היא אומרת תוך כדי שהיא ניגשת למלאכת פתיחת התחבושות ומריחת המשחות. הרגליים שלי נראות טוב יותר עם כל יום שחולף ואני מקווה שהרופא הצעיר שהיה כאן הבוקר צודק ואני אוכל תוך כשבוע לעזוב את בית החולים ולעבור לקבל טיפולים במרפאות החוץ במקום להמשיך להיות מאושפז כאן במיטה הזו ומנותק מהעולם.
אני שותק במשך רוב הטיפול ומדי פעם אני רואה אותה מגניבה מבטים סקרניים לכיווני. אני משתדל לא להראות לה שכואב לי בזמן החבישה, שזה החלק הכי כואב בטיפול כי זה לוחץ לי על הפצעים הפתוחים. אני לא רוצה שהיא תרגיש צורך לנחם אותי או אפילו להתקרב אליי. אני לא אהיה אחראי למה שהידיים שלי יעשו לה אם היא תתקרב אליי יותר מדי.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד, שיט היא מתקרבת אליי ומתחילה להוריד לי את החולצה. אוי לא, רק לא זה... מקלחת עם ספוג במיטה עכשיו?! איך אני אמור לעבור את החוויה הזו בלי שהיא תראה מה זה עושה לזין שלי? אני נזכר במשחקים שלי עם אלי, אבל שום דבר לא משתווה לדבר האמיתי. כאן ועכשיו עם רונה והעיניים שלה שטורפות אותי עם כל כפתור של החולצה שהיא פותחת לי והאצבעות העדינות שלה שמרחפות על המעט שערות שיש לי בבית החזה. אני לא בטוח אם אני רואה נכון, אבל יכול להיות שהיא הרגע ליקקה את השפתיים שלה?! אני מת כאן ואני עוד שניה תופס את החולצה שלה ומושך אותה אליי ישר לשפתיים ומוצץ את כל האויר ממנה בנשיקה אחת. זה כל מה שאני צריך כרגע- נשיקה אחת טובה.. כדי לשכוח את הכאב, כדי להרגיש את הכאב וכדי לזכור איך זה היה כשאני אעזוב אותה מאחור כשאחזור לניו יורק להמשיך את חיי עם אמי ועם תום ומשפחתו שכרגע הם המקור לכל דאגותיי. אני לא יכול לשים את עצמי הפעם במקום הראשון ואני בטוח שיבוא יום ואני עוד אצטער על זה.
רונה מעבירה על החזה שלי את הספוג עם המים החמימים והסבון הנעים עם הריח הזה, הוא לא דומה לריח של הסבון שאיתו ניקו אותי אתמול. אני יכול להישבע שהיא הביאה איתה מהבית סבון במיוחד בשבילי, אבל מה הסיכוי לזה? אני עוצם את עיני ומדמיין את רונה ואותי שוכבים על מיטת שיזוף בחוף בהוואי, אני אחרי שגלשתי על הגלים הגבוהים, סחוט מעייפות ורונה מורחת עליי קרם הגנה נעים ומנשקת אותי נשיקות קטנות ולחות לאורך צווארי עד שהיא מגיעה לפה שלי ושם היא נוגסת בשפתיים שלי ומלקקת אותם ושוב נוגסת חזק ושוב מלקקת אותם ואני משתגע וידידי מלמטה גדל וגדל... אני מתעורר מהחלום בהקיץ לקול הבהלה של רונה ואני רואה את לחייה הסמוקות ועיניה מופתעות.. כן היא ראתה איך הגוף שלי מגיב אליה.. הפתעה גדולה...תרתי משמע.
אני כמעט בטוח שרונה היא מהבחורות האלו שאתה רק שומע עליהן, אבל אף פעם לא נתקל בהם, כמו אגדה אורבאנית. טוב הלב שלה והתמימות הזו עושה לי את זה לגמרי באופן שאני לא יודע עדיין להסביר את זה אפילו לעצמי. כשהיא מסכלת עליי עם העיניים החומות הגדולות האלו, הבטן שלי עושה סלטות שאפילו, אלי בתחילת הקשר שלנו לא הצליחה לעורר. הדמעה היפיפייה הזו שזלגה לה על הלחי, אחרי שהחמאתי לה, אלוהים מה לא הייתי נותן כדי לקום מהמיטה בריצה ולנשק לה את הדמעה הזו ולבלוע אותה ואת כל מה שהפך אותה למה שהיא. רואים את זה בעיניים שלה, שהיא עברה חיים קשים ואני מתכוון לנצל את הזמן שלי כאן כדי לבדוק כל פרט מהחיים שלה. זה כאילו שאיזה יצר אבהי שלא ידעתי שקיים בי רוצה לעטוף אותה בשתי זרועותיי ולהגן עליה מכל רע. אני יודע שהרגשות האלה שמים את הקשר של אלי ושלי במקום בעייתי, אבל כרגע אני חייב להדחיק את אלי ואת אמא שלי ואת תום ומשפחתו הצידה. אסור שאף אחד יידע שאני כאן ושאני זוכר, במיוחד לא המשטרה. אני לא סומך על אף בלש, קצין או אפילו על הפקיד שעונה לטלפון בתחנת המשטרה. אני זוכר איך אבא שלי היה משחד את כל הקצינים הבכירים עם זונות וסמים רק כדי שיעלימו עין מהעסקים של המשפחה ומכל מקרי ההיעלמות של עדים שמדי פעם חשבו שזה כל כך פשוט לצאת מהארגון, להלשין ועוד לקום בבוקר חי למחרת.
אני חייב לבדוק שאמא ותום הצליחו להגיע לדירה שארגנתי להם בניו יורק, אבל איך אני עושה את זה בלי שמישהו יעלה עליי או עליהם. אני חייב להשיג טלפון נייד ממישהו. לעזאזל, איך הסתבכתי עם הסיפור של הרגליים והכוויות המזדיינות האלה שכואבות לי כל היום ולא מאפשרות לי אפילו לנשום באופן סדיר בלי כדורי הרגעה. הכדורים האלה מערפלים לי את החושים, דוקא בזמן שאני צריך להיות בפוקוס. אני כל הזמן עסוק בשחזור האירוע ומצד שני מזכיר לעצמי לא לפלוט שאני זוכר. אני דוחף עם הזרועות שלי כנגד המזרן ומנסה להרים את עצמי כדי להגיע לשלט של הטלויזיה, אולי בחדשות יגידו על זה משהו, אבל בדיוק כשאני כמעט מגיע לשלט אני מרגיש יד כבדה על הכתף שלי ועוברת בי צמרמורת לא ברורה עוד לפני שאני מסתובב לראות למי מחוברת היד הזו. "אני לא הייתי טורח במקומך, חבוב" הקול הגברי והמחוספס אומר לי ומושך לי את הכתף כדי לקבל את מלוא תשומת לבי אליו. אני מסתובב ומזהה מישהו שמוכר לי מהעבר הרחוק, אבל המוח שלי לא יודע להצביע לי אם זה דגל אדום סכנה או לבן ובטוח. "מי אתה"? אני מנסה את מזלי לקבל תשובה ועדיין לשחק את הבחור שאבד זכרונו..
"אתה לא זוכר אותי?! אמנם עברו איזה שתיים עשרה שנים אבל, אני לא השתניתי כל כך הרבה מאז.." הוא עונה לי עם חיוך שחושף שתי שיניים קדמיות חסרות בצד ימין ועוד שן זהב קדמית בצד השמאלי של פיו.
"אני מצטער אדוני, אולי אתה מתבלבל עם מישהו אחר, כי אני לא מזהה אותך ולמען האמת אני סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונה, כך שבאמת אין סיכוי שאכיר אותך" אני עונה לו בצורה יבשה, אבל מביט ישר לתוך עיניו כדי להיראות אמין. "יש לך את העיניים של אמא שלך ואתה גם יפה כמוה" הוא אומר לי ומבטו עובר מפניי לרגליי החבושות והוא מהנהן עם ראשו. "זה היה מאד אמיץ מצדך לפעול כפי שפעלת כדי להסיח את הגורילות של חג'אג' מהמשפחה שלך, אני בטוח שאמא שלך ותום מאד גאים בך על כך" הוא ממשיך ואז מתרומם מהכסא וחובש על ראשו כובע אפור שמתאים לדמות מסרט שחור לבן משנות החמישים. זה קצת מרגיע אותי שיש מישהו שמכיר את אמי ואת תום ומבין את מעשיי וטרם שלף אקדח לרקה שלי. היתה לו הזדמנות להרוג אותי ואם הוא לא ניצל אותה עד עכשיו, הוא כנראה יותר חבר מאויב. אין לי בשלב הזה הרבה ברירות אז אני משתף איתו פעולה בתקווה שלא סיכנתי כרגע את חיי לשווא.
"מאיפה אתה מכיר את אמא שלי ואת תום ומה מצבם?" אני שואל. הגבר הזר מישיר אליי את מבטו ואומר לי שתי מילים שאומרות לי את כל מה שאני צריך לדעת כי להירגע "עוגת תפוחים". משחק המילים שלו מוצא חן בעיניי. אני מבין שהם בעיר ניו יורק הידועה גם בכינוי "התפוח הגדול", והעוגה מייצגת את המתוק, כך שאדע שהכל בסדר איתם. אני מוציא אנחה שנראה שהיתה מוחזקת אצלי מהרגע שחיבקתי את אמי חיבוק אחרון לפני שעלתה למכונית עם תום ולפני התאונה שהפרידה בינינו. "תודה" אני אומר לו ולפני שאני מספיק לשאול אותו את שמו ולבקש ממנו שימסור לאמי שאני חי ואצור עמם קשר בקרוב, רונה נכנסת לחדר עם עגלת הטיפולים ועוצרת לרגע במקום כשהיא רואה את הגבר הזר. "אפשר לעזור לך אדוני? שעות הביקור הסתיימו כבר לפני שעה והמטופל שלי זקוק כרגע לטיפול היומי שלו" אומרת רונה בארשת פנים רצינית ובסמכותיות. אני קלטתי את המשחק שלה, כי כשהוא הביט אליי חזרה היא קרצה לי מאחורי גבו. אני חושב שזו היתה הדרך שלה להראות לי שהיא מגנה עליי, ואני מת על זה, אבל אני לא מבין ממה היא חושבת שהיא מגנה עליי, אם אפילו את השם שלי האמיתי היא לא מכירה. כל פעם שאני חושב שאני קצת מתחיל להבין אותה, היא מפתיעה אותי מחדש. כרגע מבחינתי, היא האדם היחיד שאני סומך עליו, אבל אין סיכוי שאני מראה לה שאני זוכר ויודע מי אני ובכך מסכן את חייה. אני מוכן לשרוף את שני ידיי ולא לסכן אותה בחרא הזה שכל חיי ניסיתי לברוח ממנו. על יצור כזה תמים ויפה צריך לשמור כמו על פרח מוגן, ולכן עדיף בשבילה שאני לא אתחבר אליה בשום צורה ואערב אותה בדברים שהיא לא תדע איך להתמודד איתם. "אני מתנצל אחות כנראה טעיתי בחדר" אומר לה הגבר הזר וזה מרגיע אותי שהוא לא מראה לה שהוא יודע מי אני. הוא מסתובב ומשאיר אותנו לבד בחדר. רונה מתקרבת אליי עם העגלה ואני רואה שכל הגוף שלה שהיה נוקשה מתרכך והיא חוזרת להיות רונה הנעימה והחביבה שאני מכיר. "אני מקוה שהוא לא הפריע לך, לפעמים אנשי מכירות של חברות אביזרי ציוד רפואי נכנסים לחדרים ומנסים למכור כל מיני סחורות למטופלים והתלונות שלנו לבטחון לא ממש עוזרות" היא אומרת תוך כדי שהיא ניגשת למלאכת פתיחת התחבושות ומריחת המשחות. הרגליים שלי נראות טוב יותר עם כל יום שחולף ואני מקווה שהרופא הצעיר שהיה כאן הבוקר צודק ואני אוכל תוך כשבוע לעזוב את בית החולים ולעבור לקבל טיפולים במרפאות החוץ במקום להמשיך להיות מאושפז כאן במיטה הזו ומנותק מהעולם.
אני שותק במשך רוב הטיפול ומדי פעם אני רואה אותה מגניבה מבטים סקרניים לכיווני. אני משתדל לא להראות לה שכואב לי בזמן החבישה, שזה החלק הכי כואב בטיפול כי זה לוחץ לי על הפצעים הפתוחים. אני לא רוצה שהיא תרגיש צורך לנחם אותי או אפילו להתקרב אליי. אני לא אהיה אחראי למה שהידיים שלי יעשו לה אם היא תתקרב אליי יותר מדי.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד, שיט היא מתקרבת אליי ומתחילה להוריד לי את החולצה. אוי לא, רק לא זה... מקלחת עם ספוג במיטה עכשיו?! איך אני אמור לעבור את החוויה הזו בלי שהיא תראה מה זה עושה לזין שלי? אני נזכר במשחקים שלי עם אלי, אבל שום דבר לא משתווה לדבר האמיתי. כאן ועכשיו עם רונה והעיניים שלה שטורפות אותי עם כל כפתור של החולצה שהיא פותחת לי והאצבעות העדינות שלה שמרחפות על המעט שערות שיש לי בבית החזה. אני לא בטוח אם אני רואה נכון, אבל יכול להיות שהיא הרגע ליקקה את השפתיים שלה?! אני מת כאן ואני עוד שניה תופס את החולצה שלה ומושך אותה אליי ישר לשפתיים ומוצץ את כל האויר ממנה בנשיקה אחת. זה כל מה שאני צריך כרגע- נשיקה אחת טובה.. כדי לשכוח את הכאב, כדי להרגיש את הכאב וכדי לזכור איך זה היה כשאני אעזוב אותה מאחור כשאחזור לניו יורק להמשיך את חיי עם אמי ועם תום ומשפחתו שכרגע הם המקור לכל דאגותיי. אני לא יכול לשים את עצמי הפעם במקום הראשון ואני בטוח שיבוא יום ואני עוד אצטער על זה.
רונה מעבירה על החזה שלי את הספוג עם המים החמימים והסבון הנעים עם הריח הזה, הוא לא דומה לריח של הסבון שאיתו ניקו אותי אתמול. אני יכול להישבע שהיא הביאה איתה מהבית סבון במיוחד בשבילי, אבל מה הסיכוי לזה? אני עוצם את עיני ומדמיין את רונה ואותי שוכבים על מיטת שיזוף בחוף בהוואי, אני אחרי שגלשתי על הגלים הגבוהים, סחוט מעייפות ורונה מורחת עליי קרם הגנה נעים ומנשקת אותי נשיקות קטנות ולחות לאורך צווארי עד שהיא מגיעה לפה שלי ושם היא נוגסת בשפתיים שלי ומלקקת אותם ושוב נוגסת חזק ושוב מלקקת אותם ואני משתגע וידידי מלמטה גדל וגדל... אני מתעורר מהחלום בהקיץ לקול הבהלה של רונה ואני רואה את לחייה הסמוקות ועיניה מופתעות.. כן היא ראתה איך הגוף שלי מגיב אליה.. הפתעה גדולה...תרתי משמע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה שביקרתם. אשמח לתגובות.