"הפצוע"-פרק 17

-רונה-

"אורית ספרי לי שוב מה אמר לך אדם בדיוק" אני שואלת את אורית ואני מרגישה שהקול שלי ממש הולך ומשתפר תוך שעות ואני שמחה עם המחשבה, שבפעם הבאה שאראה את אדם כבר אוכל להגיד לו את כל מה שאני רוצה והוא לא יצטרך לנחש. הפעם, אני מתכוונת לצעוק את מה שאני מרגישה ולא רק להגיד, כי אני לא רוצה שיהיה סיכוי קטן שהוא לא יבין איך אני מרגישה כלפיו וכמה אני פשוט אוהבת ומאוהבת בו עד הנצח וחזרה.
אורית מספרת לי מילה במילה פעם נוספת ועוד פעם כדי שאהיה משוכנעת שאדם הבין נכון את כל מה שקרה עם קארין ועם אביו. אתמול השיחות שלנו היו קצרות ואני יודעת שהוא היה עייף ובשל הפרשי השעות בינינו חווינו קשיים של תקשורת שוטפת. מאז אנחנו בעיקר מסמסים אחד לשני ממש כמו נערים מאוהבים ואני מתה על זה.
שלחתי לו הבוקר סלפי שלי מנשקת אותו וצירפתי לו את השיר close של ניק ג'ונאס כדי שיידע שעד כמה קשה שהיה לנו להתקרב אנחנו קרובים יותר מזוגות רגילים שמתחילים בפגישה ראשונה רגילה...בתמורה הוא שלח לי צילום של התחתונים שלו.. רמז להמשך. הוא כזה גבר טיפוסי..ואני מתה על זה.
בצהריים נכנס אליי מנהל המחלקה ובישר לי שמחר אוכל כבר להשתחרר לביתי. שמחתי מאד ומצד שני קיוויתי להשתחרר ישר לידיו של אדם ולא לחזור שוב לבית ריק. פתאום הבית הרגיש ריק, על אף שתמיד רעש וגעש עם הכלבלבים שלי, הוא נראה כעת מנוכר והיה חסר בו מוצר משלים שעוד לא הספיק להתיישב בביתי וכבר נעלם.
בביקור אחר הצהריים, בישרתי לארי על החדשות המרעישות ביותר בחיי והייתי מופתעת שהוא היה נראה נינוח לגבי החלטתי ואפילו שמח ועודד אותי. בלי לחשוב יותר מדי, שאלתי אותו שאלה שכבר צצה במוחי מרגע שהבנתי שאני רוצה להיות עם אדם "מה דעתך לבוא איתי לשם? תלמד, תעבוד תחיה לידי ונמשיך להיות משפחה כמו תמיד". מאחורי שאלתי עמד גם הפחד הקטן שמישהו ינסה לפגוע בו בגלל הקשר שלו אליי ולאדם. לא האמנתי כשארי שתק לרגע ואז אמר "כבר חשבתי שלא תציעי.. פחדתי שגם את תיעלמי מחיי כמו אמא שלנו ואחר כך אבא..". התרגשתי כל כך מהמחשבה הזו וזה נגע ללבי ובד בבד כאב לי בעמקי נשמתי. היינו אחים בדם אבל אהבנו אחד את השני בכל רמ"ח איברינו. צדקתי כששאלתי אותו ונרגעתי מתשובתו כי רציתי את ארי לידי, כך שאוכל להמשיך לדאוג לו, כפי שהבטחתי לאבינו לפני שנפטר.
למחרת בבוקר הפתיע אותי בביקור נוסף  ניר שהגיע באותו הזמן שנכנסה אליי אורית. "את נראית ממש נפלא הבוקר", התקרב אליי ונישק את לחיי ומסר לי ליד זר ורדים אדומים. אורית הסתכלה עליי משועשעת מהמחזה בעוד אני מנסה להישאר מנומסת וחושבת איך להעביר לו את המסר באופן ברור ולא פוגע. "אני מתכוון להזמין לנו מסעדה טובה ליום שישי הקרוב, כדי שאוכל לפנק אותך כמו שצריך" אמר לי וחייך.
"אם מישהו ייקח את חברה שלי למסעדה טובה ביום שישי הקרוב, זה יהיה רק אני, ברור?!" התפרץ אדם לדבריו .  "אדם" צעקתי וצחקתי תוך כדי בהתלהבות של נערה.  
אדם הלך לזרועותיי הפתוחות ומיד התנפל על שפתיי בנשיקה עמוקה וארוכה. אני לא יודעת מה קרה לניר או לאורית בשלב הזה ואחריו כי פשוט לא הרמנו את מבטנו מחוץ לבועה הקטנה והפרטית שלנו במשך כל השעתיים שבילינו יחד. אפילו האחות הראשית לא הצליחה להוציא את אדם מהחדר כשהסתיימו שעות הביקור ביחידה. 
כשעיניי התעייפו מכל ההתרגשות והחלו להיעצם, הרגשתי את אדם ששכב לצידי, מתנשם בכבדות והבנתי שהלילה כבר נבלה בשינה אבל לפחות לא בנפרד.
למחרת בבוקר הושלמו ההכנות לשחרורי מבית החולים ועל אף שהפריע לי הנוכחות של מאבטח צמוד, הרגשתי בטוחה מאד. הלכנו לביתי והתחלנו לארוז את הדברים שאקח איתי לביתו של אדם. בכל פעם ששאלתי אותו אם זה בסדר להביא גם חפץ זה או אחר לביתו הוא מיד התרגז וביקש שאתקן ואומר "ביתנו". היה לי עצוב לראות איך באחר הצהריים אחד הצלחתי לארוז את כל חיי. בכמה מעט הסתפקתי וכמה מעט אגרתי במשך כל חיי.
ארי הודיע לי שגם אצלו הכל ארוז ורק אז העמסנו הכל למכולה לנמל אשדוד שתגיע בהמשך לניו יורק.
הלב שלי נשבר כשהייתי צריכה להיפרד מהכלבלבים שלי ולהעביר אותם למשפחות מאמצות חדשות ואדם שראה את הקושי שלי ביקש ממני לבחור אחד שיבוא איתנו. היה לי בלתי אפשרי לבצע את המשימה הזו ואז "קיטי" שהיה הכי קטן ושחור כולו ניגש אליי וליקק את היד שלי בהתלהבות. זה היה הסימן שלי לבחירתי.
ההתרגשות היתה בשיאה בשדה התעופה למחרת כאשר אורית הגיעה להיפרד ממני והבטיחה לסגור את כל הקצוות הפתוחים בענייני דירתי ועבודתי בבית החולים.  לא יכולתי לחכות להתחיל את חיי בניו יורק עם אדם, אבל ידעתי טוב מאד כמה יהיה לי באמת קשה להשאיר את אורית מאחור ואת כל מה שהכרתי כל חיי הרחק ממני.
נפרדנו בחיבוקים ובדמעות בידיעה כי נבלה חופשות ארוכות יחד בארץ ובארצות הברית כל עוד נוכל ועדיין זה היה קשה לכולנו.
אני לעולם אשכח את עברי בארץ ואת הקשיים להם נחשפתי כילדה ונערה בישראל, אבל רונה של היום היתה מוכנה להילחם על העתיד שלה עם בחיר ליבה ועם עתיד שבישר על עבודה קשה ומאתגרת, אבל כזו שתשנה את חיי וחיי האנשים שיעברו תחת ידיי כרופאה בעוד מספר שנים.
צעדנו אדם, אני וארי לעבר דלתות המטוס והבטנו פעם נוספת לעבר האדמה שהכרנו עליה ולעבר השמיים שיישאו אותנו לעבר עתידנו. החזקנו ידיים והרמנו אותם לאוויר כאות ניצחון. ניצחון על הקשיים, ניצחון על האתגרים וניצחון לאהבה שחיברה אח לאחות וגבר לאשה.