(התחלתי לכתוב את הפרק לפני הפיגוע האחרון ומאז קרה לנו אסון במדינה בדמות אירוע טרור אכזרי. המשכתי את החלק האחרון של הפרק בהשראת האסון בכדי להראות איך לפעמים גם המציאות יכולה להיכנס ולהתערבב עם העלילה. אני מאחלת בריאות והחלמה לפצועים ונרכין ראשינו למי שהפכו הלילה לקורבנות האסון).
אדם
וואט דה פאק זה היה?! אני חושב שאני עדיין נמצא באיזה חלום. איך עברנו שנינו משיחה על פתרונות אפשריים למצבי הבעייתי אחרי שאשתחרר לאחת מהאורגזמות הכי חזקות וטובות שהיו לי בחיים וכל זה אפילו מבלי להיות תוכה. אם ככה גמרתי חזק רק עם היד שלה, אני לא רוצה לחשוב איך היא תעטוף אותי בתוכה ותתכווץ חזק ומתוק על הזין שלי. אולי כדרי שהפעם הראשונה תהיה בבית חולים, ליד מחלקת טיפול נמרץ נשימתי... לקח לי עשר דקות וחבילת טישו שלמה כדי לנקות את עצמי מהבלגן שהשארנו שם, טוב שאני השארתי שם. אבל זה מרגיש שהתחלנו את היחסים האלה הפוך ואני חייב לתקן את זה איכשהו. אני מרגיש ורואה על רונה שהיא אחרת ומיוחדת ואנחנו נותנים למשיכה בינינו לערפל את כל שאר החושים. אני יודע מה אני עושה כאן, אני גבר שנמשך לאשה, אבל עם רונה, זה יותר מזה, אני מוצא בה את המפלט לכאב הפיסי שלי, לדאגה שלי למשפחה שאני מנותק ממנה ודואג לה ויש שם עוד משהו שאני לא מצליח להסביר לעצמי. זה חזק ממני וזה בטוח גם חזק מרונה, כי אני בטוח שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לה. היא ממש לא נראית כמו הבחורות ההן שנהגתי לצאת איתן לפני אלי, שכל מה שעניין אותן, היה להזדיין, לשתות ולספר הלאה ולפי הסדר הזה בדיוק. אני חייב לדבר איתה על זה דחוף, אבל בכל פעם שאני מנסה, מישהו או משהו תמיד מפריע לזה לקרות, שלא לדבר על זה שזה מקום העבודה שלה ושנינו סיכנו את זה מאד. זה לא מתאים לי להיות כזה חסר אחריות, אני גבר רציני ביום יום שלי בעבודה שלי ובכלל, יש שיאמרו אפילו קצת שמרן וחנון. אני אחכה להזדמנות הראשונה שהיא תגיע ונראה לי שזה יצטרך לחכות למחר כי תיכף היא מסיימת את המשמרת שלה. אני יודעת שיש כאן אחות שהיא חברה ממש טובה שלך, אורית אני חושב, אולי אני אנסה להוציא ממנה קצת מידע על רונה ולראות מי היא באמת. אני בטוח שיש לה סיפור חיים מעניין ומרגש, כי בכל פעם שאני רואה את העיניים האלה שלה אני פשוט נמס ואני לא בדרך כלל מאלה ששמים לב לדברים האלה, אבל יש כאן סיפור ואני חייב לשמוע אותו. אני עוצם את העיניים כדי לנוח קצת ואז אני שומע צעדים של נעלי עקב גבוהות ומריח ריח בושם חזק ונעים, אני תוהה אם זה שוב מישהי שטעה בחדר כמו שקורה לי לפחות ארבע פעמים ביום או שזה שוב מבקר מסתורי מן העבר שלי. אני פותח את העיניים ורואה את העובדת הסוציאלית הזו שביקרה כאן מוקדם יותר עם רונה. היא מאד יפה ורואים שהיא מלאה בכסף לפי התיק, הבגדים ואני אפילו מזהה את הרי של הבושם היוקרתי, כמו שיש לאלי. אני יודע שהם מאד יקרים בהתחשב בעובדה שאני משלם על כל הדברים היקרים שיש לאלי. תהיתי פעם אם זו הסיבה שהיא מצאה אותי באותו יום במסיבה ההיא שהלכתי עם ג'ון החבר והשותף שלי בעסק. בהתחלה עוד הייתי תמים קצת לגבי הכוונות של נשים לגביי, אבל ג'ון לימד אותי הרבה על עולם הנשים בעולם של גברים עם כסף . זה אמנם פתח לי מאד את העיניים והראש, אבל גם קצת סגר לי את הלב, כי כל הזמן התחלתי לחשוד מי איתי בשביל הכסף שלי ומי איתי בשבילי ורק בשבילי. "הי מיקי, מה שלומך? אני קארין העובדת סוציאלית זוכר?" היא שאלה וחייכה חיוך שאני מכיר כבר יותר מדי טוב. "אני איבדתי זיכרון מהעבר הרחוק לא מהעבר הקצר את יודעת?!" עניתי לה בציניות כדי להוריד אותה מהגב שלי ושתראה שאני לא ממש מעוניין. הסטתי לרגע את מבטי לכיוון הקמיצה השמאלית שלי ונגעלתי לראות שיש לה טבעת נישואים. "הא הא מצחיק מאד" היא אמרה והתקרבה אליי למיטה. אם רק יכולתי לקום ולצאת מהחדר היה לי קל יותר לצאת מהמצב הזה. אני מרגיש כמו שבוי מזדיין במיטה הזו ואני כבר משתגע. הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו זו הפלרטטנית הזו. היא מתקרבת אליי קרוב מדי וזה לי לא מתאים בכלל. היא מקרבת את הפה שלה לאוזן שלי ולוחשת בקול מפתה ועמוק "אני הייתי שמחה להציע לך לבוא אליי כשתשתחרר מכאן, לאחת הדירות שלי בעיר, אני אשמח לטפל בך באופן מיוחד בעצמי" היא אמרה והעבירה על הבטן שלי את הידיים שלה עם המניקור המושלם והציפורניים שצבועות בלק אדום אש. אין ספק שהבחורה אוהבת ורגילה לשחק, ומעניין מה יש לבעל המסכן שלה לומר על זה. תפסתי את היד שלה חזק והזזתי אותה מהחזה לי בחוזקה. שיט! בדיוק בשניה שהתחלתי להגיד לה שתעוף מפה היא והידיים שלה, נכנסה אורית האחות, חברה של רונה ונעצרה במקום ופיה נפתח כמו גם עיניה. אני יכול להבין מה היא חשבה שהיא ראתה ואיך לכל אחד אחר זה נראה מהצד, אבל אני חייב להבהיר את זה לפני שהיא תעביר את המחשבות המוטעות שלה לרונה. אני חייב. אורית התחילה לצאת מהחדר במהירות וזרקה לאוויר בזלזול "אני באמת מצטערת שהפרעתי לכם במה שזה לא יהיה שאתם באמצע שלו ". "אורית, זה לא מה שאת חושבת ויעזור לי מאד אם תעזרי לי ותבקשי מהעובדת סוציאלית הזו לצאת מחדרי, כי נראה לי שסיימנו כאן, נכון? ק א ר י ן?!" הדגשתי בעצבים כדי שהמסר יעבור ברור מאד לשתי הנשים ולכל אחת מסיבה אחרת. אורית קרצה לי והנהנה עם הראש ונרגעתי כשהבנתי שהיא הבינה נכון את המצב ופנתה לקארין ואמרה לה בקול סמכותי "קארין יאללה תשחררי את המטופל שלי בבקשה ותחזרי לחדר שלך במקום לחפש צרות כרגיל". לפי המשפט הזה הבנתי שזו לא הפעם הראשונה שהיא נתפסה במצב כזה וזה ציער אותי לחשוב כמה מטופלים עברו תחת ידיה המפתות במקום תחת ידיה המקצועיות. אחרי כמה דקות, אורית חזרה לחדרי והתחילה לטפל בתחבושות שלי ולקחת לי מדדים. אחרי שדחפה לי את המדחום לפה, כי ידעה שכך תהיה לה ההזדמנות שאני לא יכול לענות לה בשניות הקרובות, פתחה בנאום שלם על מצבה של רונה. לו רק היתה יודעת כמה שהייתי סותם גם ככה ושזה בדיוק מה שהייתי צריך ממנה, אבל ככה זה נשים, הן תמיד חושבות שהן יודעות הכל לפנינו. לפעמים אני מודה שזה נכון, אבל רק לפעמים, ובשאר הזמן אני נותן להן את ההרגשה שזה נכון רק כדי לחסוך לעצמי את הכאב ראש והחפירות הבלתי נגמרות שלהן בכל נושא. אורית גוללה בפניי בקצרה את קורות חייה של רונה מילדותה ועד היום וגם הרבה אחרי שאורית הוציאה את המדחום מהפה שלי מבלי שאפילו שמתי לב לכך, שתקתי. שתקתי ובלעתי כל, מילה מנסה לזכור כל פרט חשוב. הפאזל של חייה של רונה נבנה מול מוחי, ובדמיוני ראיתי את רונה הילדה הקטנה שמטפלת באחיה בזמן שאביה בעבודה ומפרנס את השניים ואת רונה הנערה שגם עבדה כדי לסייע בפרנסת המשפחה וגם היתה תלמידה מצטיינת בכל התחומים. למדתי שלרונה היה פוטנציאל להיות כל דבר שרצתה בחיים אבל השנים בהם טיפלה באביה החולה בניוון שרירים קשה, הביא אותה לרצות ללמוד רפואה ולעזור לרפא אנשים. היא לא יכלה להרשות לעצמה להירשם ללימודי רפואה בגלל אחיה הצעיר והשעות הרבות שהיו נדרשות להיעדר מהבית בגלל התורנויות ובכך בעצם ויתרה על חלומה האמיתי ולהגשים את ייעודה בחיים. שיתפתי את אורית ברגשות שמתפתחים אצלי אט אט לגבי רונה, מבלי לפרט אודות האירוע שהתקיים במיטתי שעות קודם לכן. ביקשתי מאורית לא לספר לרונה על תחושות אלו כדי לא ליצור ציפיות ולא לסבך מצב שכבר היו מורכב בעיקר בשל איבוד הזיכרון שהתעקשתי להמשיך בהצגתו. אורית מאד שמחה על היחסים שהלכו ונרקמו וביקשה ממני לא לוותר על רונה שהיא תיארה אותה בדיוק כפי שדמיינתי אותה מהרגע הראשון שעיניי נחתו על עיניה. במשמרת הבאה של רונה הבטחתי לעצמי לגרום לה להיפתח קצת יותר אליי ואולי סוף סוף לעשות איתה משהו שאני חולם עליו הרבה בימים האחרונים. במשך כל היום למחרת ומהרגע שפקחתי את עיני הראש שלי היה מלא במחשבות רק על רונה ורק מדי פעם ניסיתי לשמוע אם בחדשות יש עדכונים על אמא שלי ואחי ומשפחתו. אירוע פיגוע מהשעות האחרונות הוריד מסדר היום התקשורתי את הסיפור של התאונה שלי ויכולתי לנשום לרווחה. שעתיים לפני תחילת המשמרת של רונה פתאום היא נכנסה כמו סערה לחדרי ועדיין היתה עם התיק שלה מהבית ושקית אטומה ביד. היא נראתה נרעשת וחיוורת והתחלתי להילחץ, עד שהיא התקרבה אליי במהירות, זרקה את התיק והשקית על הרצפה והתנפלה עליי בחיבוק חזק. מצד אחד כל כך שמחתי על החיבוק והיכולת להחזיק אותה בזרועותיי, אבל התחלתי לדאוג אם הכל בסדר ומה גרם להתפרצות הרגשית הזו פתאום. נתתי לה את הזמן הנדרש בשביל לאסוף את מחשבותיה ולהתחיל להסביר ובזמן הזה ידי ליטפה את גבה מלמטה למעלה ברפרוף כאילו נוגע לא נוגע. רונה הרימה את ראשה ופנינו עמדו כעת אחד מול השניה בשתיקה רועמת שמבשרת על סוף או התחלה. הרגשתי שבשתיקתה היא בודקת אותי ואת כוונותיי כלפיה ואמרתי לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא. תפסתי בשני כפות ידיי את פניה והספקתי רק לומר "רונה" לפני שהשפתיים שלה פגשו את שפתיי ממפגש ששנינו כיוונו אליו. זה הרגיש כאילו חיכינו לנשיקה הזו אלפי שנים כבר וכמי שמאמין בגלגול נשמות, הרגשתי כאילו רונה היא הגלגול שעדיין לא קרה. הנשיקה לוותה בדמעות של רונה ולא יכולתי להבין אם אלו היו דמעות של אושר או של עצב ובשניות הראשונות לא ממש רציתי לדעת. רציתי רק להרגיש אות רונה, את השפתיים של רונה, את העיניים של רונה ואת הנשמה של הבחורה ששבתה את לבי ביום שבו המיטה שאני כה מתעב כבר שבתה את גופי. אחרי מספר דקות של נשיקה ששווה שאלף שירים ייכתבו רק עליה, רונה פקחה את עיניה שעדיין דמעו ואמרה "הייתי בגיהנום ובחזרה היום, וכל מה שעניין אותי היה, שאסור לי לעזוב את העולם הזה מבלי שחוויתי איתך ולו רק נשיקה אחת". לא הבנתי על מה רונה מדברת ומדוע היא מדברת כמו מישהי שנידונה למוות. "אתה שמעת על הפיגוע היום?" היא שאלה אותי ומושכת באפה ומנגבת את דמעותיה שלא הפסיקו לרגע. הנהנתי עם הראש ועדיין לא הבנתי לאן השיחה הזו מכוונת. "הייתי שם כשזה קרה" היא אמרה. "מה? איפה היית רונה? תסבירי לי שוב" אמרתי חסר סבלנות כבר. ברגע הפיגוע עמדתי בתור לסופר בו התרחש הפיגוע. המחבל ירה לכל הכיוונים בתוך הסופר ורק בנס מישהו משך אותי מתחת לקופה והציל את חיי, אבל הדם והבכי של הילדים שנותר באויר לאחר שנגמרו למחבל כל הכדורים במחסנית והפסיק הירי, יישאר איתי לעולם" היא אמרה והבכי שלה התגבר. רק כאשר הבנתי את גודל האסון שכמעט נחת עליה, הבנתי כמה הייתי קרוב לאבד משהו שלא ידעתי שכל כך יקר לחיי. כמעט איבדתי את רונה, הדבר הטהור והמקסים שמעולם לא פגע באף אחד, הבחורה שרצתה להיות רופאה כדי להציל חיי אדם, הבחורה ששבתה את לבי והבחורה שאין סיכוי שאני מוותר עליה לעולם.
אדם
וואט דה פאק זה היה?! אני חושב שאני עדיין נמצא באיזה חלום. איך עברנו שנינו משיחה על פתרונות אפשריים למצבי הבעייתי אחרי שאשתחרר לאחת מהאורגזמות הכי חזקות וטובות שהיו לי בחיים וכל זה אפילו מבלי להיות תוכה. אם ככה גמרתי חזק רק עם היד שלה, אני לא רוצה לחשוב איך היא תעטוף אותי בתוכה ותתכווץ חזק ומתוק על הזין שלי. אולי כדרי שהפעם הראשונה תהיה בבית חולים, ליד מחלקת טיפול נמרץ נשימתי... לקח לי עשר דקות וחבילת טישו שלמה כדי לנקות את עצמי מהבלגן שהשארנו שם, טוב שאני השארתי שם. אבל זה מרגיש שהתחלנו את היחסים האלה הפוך ואני חייב לתקן את זה איכשהו. אני מרגיש ורואה על רונה שהיא אחרת ומיוחדת ואנחנו נותנים למשיכה בינינו לערפל את כל שאר החושים. אני יודע מה אני עושה כאן, אני גבר שנמשך לאשה, אבל עם רונה, זה יותר מזה, אני מוצא בה את המפלט לכאב הפיסי שלי, לדאגה שלי למשפחה שאני מנותק ממנה ודואג לה ויש שם עוד משהו שאני לא מצליח להסביר לעצמי. זה חזק ממני וזה בטוח גם חזק מרונה, כי אני בטוח שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לה. היא ממש לא נראית כמו הבחורות ההן שנהגתי לצאת איתן לפני אלי, שכל מה שעניין אותן, היה להזדיין, לשתות ולספר הלאה ולפי הסדר הזה בדיוק. אני חייב לדבר איתה על זה דחוף, אבל בכל פעם שאני מנסה, מישהו או משהו תמיד מפריע לזה לקרות, שלא לדבר על זה שזה מקום העבודה שלה ושנינו סיכנו את זה מאד. זה לא מתאים לי להיות כזה חסר אחריות, אני גבר רציני ביום יום שלי בעבודה שלי ובכלל, יש שיאמרו אפילו קצת שמרן וחנון. אני אחכה להזדמנות הראשונה שהיא תגיע ונראה לי שזה יצטרך לחכות למחר כי תיכף היא מסיימת את המשמרת שלה. אני יודעת שיש כאן אחות שהיא חברה ממש טובה שלך, אורית אני חושב, אולי אני אנסה להוציא ממנה קצת מידע על רונה ולראות מי היא באמת. אני בטוח שיש לה סיפור חיים מעניין ומרגש, כי בכל פעם שאני רואה את העיניים האלה שלה אני פשוט נמס ואני לא בדרך כלל מאלה ששמים לב לדברים האלה, אבל יש כאן סיפור ואני חייב לשמוע אותו. אני עוצם את העיניים כדי לנוח קצת ואז אני שומע צעדים של נעלי עקב גבוהות ומריח ריח בושם חזק ונעים, אני תוהה אם זה שוב מישהי שטעה בחדר כמו שקורה לי לפחות ארבע פעמים ביום או שזה שוב מבקר מסתורי מן העבר שלי. אני פותח את העיניים ורואה את העובדת הסוציאלית הזו שביקרה כאן מוקדם יותר עם רונה. היא מאד יפה ורואים שהיא מלאה בכסף לפי התיק, הבגדים ואני אפילו מזהה את הרי של הבושם היוקרתי, כמו שיש לאלי. אני יודע שהם מאד יקרים בהתחשב בעובדה שאני משלם על כל הדברים היקרים שיש לאלי. תהיתי פעם אם זו הסיבה שהיא מצאה אותי באותו יום במסיבה ההיא שהלכתי עם ג'ון החבר והשותף שלי בעסק. בהתחלה עוד הייתי תמים קצת לגבי הכוונות של נשים לגביי, אבל ג'ון לימד אותי הרבה על עולם הנשים בעולם של גברים עם כסף . זה אמנם פתח לי מאד את העיניים והראש, אבל גם קצת סגר לי את הלב, כי כל הזמן התחלתי לחשוד מי איתי בשביל הכסף שלי ומי איתי בשבילי ורק בשבילי. "הי מיקי, מה שלומך? אני קארין העובדת סוציאלית זוכר?" היא שאלה וחייכה חיוך שאני מכיר כבר יותר מדי טוב. "אני איבדתי זיכרון מהעבר הרחוק לא מהעבר הקצר את יודעת?!" עניתי לה בציניות כדי להוריד אותה מהגב שלי ושתראה שאני לא ממש מעוניין. הסטתי לרגע את מבטי לכיוון הקמיצה השמאלית שלי ונגעלתי לראות שיש לה טבעת נישואים. "הא הא מצחיק מאד" היא אמרה והתקרבה אליי למיטה. אם רק יכולתי לקום ולצאת מהחדר היה לי קל יותר לצאת מהמצב הזה. אני מרגיש כמו שבוי מזדיין במיטה הזו ואני כבר משתגע. הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו זו הפלרטטנית הזו. היא מתקרבת אליי קרוב מדי וזה לי לא מתאים בכלל. היא מקרבת את הפה שלה לאוזן שלי ולוחשת בקול מפתה ועמוק "אני הייתי שמחה להציע לך לבוא אליי כשתשתחרר מכאן, לאחת הדירות שלי בעיר, אני אשמח לטפל בך באופן מיוחד בעצמי" היא אמרה והעבירה על הבטן שלי את הידיים שלה עם המניקור המושלם והציפורניים שצבועות בלק אדום אש. אין ספק שהבחורה אוהבת ורגילה לשחק, ומעניין מה יש לבעל המסכן שלה לומר על זה. תפסתי את היד שלה חזק והזזתי אותה מהחזה לי בחוזקה. שיט! בדיוק בשניה שהתחלתי להגיד לה שתעוף מפה היא והידיים שלה, נכנסה אורית האחות, חברה של רונה ונעצרה במקום ופיה נפתח כמו גם עיניה. אני יכול להבין מה היא חשבה שהיא ראתה ואיך לכל אחד אחר זה נראה מהצד, אבל אני חייב להבהיר את זה לפני שהיא תעביר את המחשבות המוטעות שלה לרונה. אני חייב. אורית התחילה לצאת מהחדר במהירות וזרקה לאוויר בזלזול "אני באמת מצטערת שהפרעתי לכם במה שזה לא יהיה שאתם באמצע שלו ". "אורית, זה לא מה שאת חושבת ויעזור לי מאד אם תעזרי לי ותבקשי מהעובדת סוציאלית הזו לצאת מחדרי, כי נראה לי שסיימנו כאן, נכון? ק א ר י ן?!" הדגשתי בעצבים כדי שהמסר יעבור ברור מאד לשתי הנשים ולכל אחת מסיבה אחרת. אורית קרצה לי והנהנה עם הראש ונרגעתי כשהבנתי שהיא הבינה נכון את המצב ופנתה לקארין ואמרה לה בקול סמכותי "קארין יאללה תשחררי את המטופל שלי בבקשה ותחזרי לחדר שלך במקום לחפש צרות כרגיל". לפי המשפט הזה הבנתי שזו לא הפעם הראשונה שהיא נתפסה במצב כזה וזה ציער אותי לחשוב כמה מטופלים עברו תחת ידיה המפתות במקום תחת ידיה המקצועיות. אחרי כמה דקות, אורית חזרה לחדרי והתחילה לטפל בתחבושות שלי ולקחת לי מדדים. אחרי שדחפה לי את המדחום לפה, כי ידעה שכך תהיה לה ההזדמנות שאני לא יכול לענות לה בשניות הקרובות, פתחה בנאום שלם על מצבה של רונה. לו רק היתה יודעת כמה שהייתי סותם גם ככה ושזה בדיוק מה שהייתי צריך ממנה, אבל ככה זה נשים, הן תמיד חושבות שהן יודעות הכל לפנינו. לפעמים אני מודה שזה נכון, אבל רק לפעמים, ובשאר הזמן אני נותן להן את ההרגשה שזה נכון רק כדי לחסוך לעצמי את הכאב ראש והחפירות הבלתי נגמרות שלהן בכל נושא. אורית גוללה בפניי בקצרה את קורות חייה של רונה מילדותה ועד היום וגם הרבה אחרי שאורית הוציאה את המדחום מהפה שלי מבלי שאפילו שמתי לב לכך, שתקתי. שתקתי ובלעתי כל, מילה מנסה לזכור כל פרט חשוב. הפאזל של חייה של רונה נבנה מול מוחי, ובדמיוני ראיתי את רונה הילדה הקטנה שמטפלת באחיה בזמן שאביה בעבודה ומפרנס את השניים ואת רונה הנערה שגם עבדה כדי לסייע בפרנסת המשפחה וגם היתה תלמידה מצטיינת בכל התחומים. למדתי שלרונה היה פוטנציאל להיות כל דבר שרצתה בחיים אבל השנים בהם טיפלה באביה החולה בניוון שרירים קשה, הביא אותה לרצות ללמוד רפואה ולעזור לרפא אנשים. היא לא יכלה להרשות לעצמה להירשם ללימודי רפואה בגלל אחיה הצעיר והשעות הרבות שהיו נדרשות להיעדר מהבית בגלל התורנויות ובכך בעצם ויתרה על חלומה האמיתי ולהגשים את ייעודה בחיים. שיתפתי את אורית ברגשות שמתפתחים אצלי אט אט לגבי רונה, מבלי לפרט אודות האירוע שהתקיים במיטתי שעות קודם לכן. ביקשתי מאורית לא לספר לרונה על תחושות אלו כדי לא ליצור ציפיות ולא לסבך מצב שכבר היו מורכב בעיקר בשל איבוד הזיכרון שהתעקשתי להמשיך בהצגתו. אורית מאד שמחה על היחסים שהלכו ונרקמו וביקשה ממני לא לוותר על רונה שהיא תיארה אותה בדיוק כפי שדמיינתי אותה מהרגע הראשון שעיניי נחתו על עיניה. במשמרת הבאה של רונה הבטחתי לעצמי לגרום לה להיפתח קצת יותר אליי ואולי סוף סוף לעשות איתה משהו שאני חולם עליו הרבה בימים האחרונים. במשך כל היום למחרת ומהרגע שפקחתי את עיני הראש שלי היה מלא במחשבות רק על רונה ורק מדי פעם ניסיתי לשמוע אם בחדשות יש עדכונים על אמא שלי ואחי ומשפחתו. אירוע פיגוע מהשעות האחרונות הוריד מסדר היום התקשורתי את הסיפור של התאונה שלי ויכולתי לנשום לרווחה. שעתיים לפני תחילת המשמרת של רונה פתאום היא נכנסה כמו סערה לחדרי ועדיין היתה עם התיק שלה מהבית ושקית אטומה ביד. היא נראתה נרעשת וחיוורת והתחלתי להילחץ, עד שהיא התקרבה אליי במהירות, זרקה את התיק והשקית על הרצפה והתנפלה עליי בחיבוק חזק. מצד אחד כל כך שמחתי על החיבוק והיכולת להחזיק אותה בזרועותיי, אבל התחלתי לדאוג אם הכל בסדר ומה גרם להתפרצות הרגשית הזו פתאום. נתתי לה את הזמן הנדרש בשביל לאסוף את מחשבותיה ולהתחיל להסביר ובזמן הזה ידי ליטפה את גבה מלמטה למעלה ברפרוף כאילו נוגע לא נוגע. רונה הרימה את ראשה ופנינו עמדו כעת אחד מול השניה בשתיקה רועמת שמבשרת על סוף או התחלה. הרגשתי שבשתיקתה היא בודקת אותי ואת כוונותיי כלפיה ואמרתי לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא. תפסתי בשני כפות ידיי את פניה והספקתי רק לומר "רונה" לפני שהשפתיים שלה פגשו את שפתיי ממפגש ששנינו כיוונו אליו. זה הרגיש כאילו חיכינו לנשיקה הזו אלפי שנים כבר וכמי שמאמין בגלגול נשמות, הרגשתי כאילו רונה היא הגלגול שעדיין לא קרה. הנשיקה לוותה בדמעות של רונה ולא יכולתי להבין אם אלו היו דמעות של אושר או של עצב ובשניות הראשונות לא ממש רציתי לדעת. רציתי רק להרגיש אות רונה, את השפתיים של רונה, את העיניים של רונה ואת הנשמה של הבחורה ששבתה את לבי ביום שבו המיטה שאני כה מתעב כבר שבתה את גופי. אחרי מספר דקות של נשיקה ששווה שאלף שירים ייכתבו רק עליה, רונה פקחה את עיניה שעדיין דמעו ואמרה "הייתי בגיהנום ובחזרה היום, וכל מה שעניין אותי היה, שאסור לי לעזוב את העולם הזה מבלי שחוויתי איתך ולו רק נשיקה אחת". לא הבנתי על מה רונה מדברת ומדוע היא מדברת כמו מישהי שנידונה למוות. "אתה שמעת על הפיגוע היום?" היא שאלה אותי ומושכת באפה ומנגבת את דמעותיה שלא הפסיקו לרגע. הנהנתי עם הראש ועדיין לא הבנתי לאן השיחה הזו מכוונת. "הייתי שם כשזה קרה" היא אמרה. "מה? איפה היית רונה? תסבירי לי שוב" אמרתי חסר סבלנות כבר. ברגע הפיגוע עמדתי בתור לסופר בו התרחש הפיגוע. המחבל ירה לכל הכיוונים בתוך הסופר ורק בנס מישהו משך אותי מתחת לקופה והציל את חיי, אבל הדם והבכי של הילדים שנותר באויר לאחר שנגמרו למחבל כל הכדורים במחסנית והפסיק הירי, יישאר איתי לעולם" היא אמרה והבכי שלה התגבר. רק כאשר הבנתי את גודל האסון שכמעט נחת עליה, הבנתי כמה הייתי קרוב לאבד משהו שלא ידעתי שכל כך יקר לחיי. כמעט איבדתי את רונה, הדבר הטהור והמקסים שמעולם לא פגע באף אחד, הבחורה שרצתה להיות רופאה כדי להציל חיי אדם, הבחורה ששבתה את לבי והבחורה שאין סיכוי שאני מוותר עליה לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה שביקרתם. אשמח לתגובות.