-רונה-
"אה... אני מצטערת.. אני ... אהה.. אני כבר חוזרת", הייתי חייבת לברוח מהחדר. אני חושבת שעגבנייה לידי היתה ממש לבנה בשלב הזה. מה זה היה?! זו לא המקלחת הראשונה שאני עושה למטופל גבר, אבל דבר כזה אף לא היה לי. אם לרגע חשבתי שמיקי היה אדיש אליי,אחרי שהגבר הזר עזב את החדר באופן מוזר, אז קיבלתי כאן חתיכת הוכחה שההיפך הוא הנכון. נכון שקצת נגעתי בו אחרת מהרגיל וגם הסבון שהבאתי מהבית, באמת נתן תחושה אחרת. האמת היא, שאם גם אני הייתי עוצמת את עיניי כמו שהוא עצם, ברגע שהתחלתי לסבן אותו, כנראה שגם אני הייתי יכולה לחשוב שאנחנו נמצאים בספא של בית מלון או במקום אקזוטי והייתי נותנת דרור למחשבות קצת יותר רומנטיות, שלא לומר ארוטיות לחדור לי לראש.
אסור לי לעשות את זה, זה לא מקצועי ואני עדיין לא יודעת אם למיקי יש חברה או גרוע מכך אישה שהוא נשוי לה והוא פשוט לא זוכר. זה יהיה לא רק לא מקצועי, אלא לא מוסרי מצדי לנהוג ככה כלפיו וכלפי מי שזו לא תהיה שהוא אולי מחויב אליה.
אני אחזור לחדר ואנהג באופן מקצועי, כמו שאני יודעת לעשות ואסיים את המקלחת שלו ואמשיך לשאר החדרים והמטופלים. "חזרתי, אז בוא נסיים עם המקלחת, כי אני חייבת להגיע למטופלים נוספים". אמרתי בטון חזק ורציני ולקחתי שוב את הספוג והפעם דאגתי לשפשף בעיקר את הגב שלו ואת הידיים והתרחקתי מאזור החזה והבטן שגיליתי שהם האזורים הרגישים שלו. טוב לדעת מהם האזורים הרגישים שלו, חשבתי לעצמי ומיד סטרתי לעצמי בדמיוני, מה פתאום טוב לדעת.. רע לדעת ... רע לדעת..אוף. הוא מבלבל אותי היצור היפה הזה. מה אני אעשה אית? ד"ר מילר אמר לי שיש סיכוי שעוד שבוע ישחררו אותו להמשך טיפול מחוץ לבית החולים. אבל לאן מיקי יילך?!
אני מסיימת לסייע לו להתלבש ואז אני פונה אליו בזהירות "אני יכולה לשאול אותך משהו?"
הוא מסתכל עליי ומחייך "כן זה אמיתי, לא עברתי הגדלה" וקורץ לי. אני צוחקת ומבינה שהוא רק מנסה לשבור את המבוכה מהרגע המביך שעמד בינינו מקודם.. ועוד איך עמד...אני מנענעת את הראש לצדדים, כי בנים תמיד יישארו בנים.
"ועכשיו ברצינות, תענה לי, מה תעשה בעוד שבוע כשתצא מהמחלקה? אם אתה לא זוכר מי אתה, איך תדע לאן ללכת?" מיקי שתק ונראה מהורהר. אני לא יודעת אם הוא בכלל חשב על זה עד עכשיו, עם כל הכאבים, הבדיקות והלחץ הכללי מאיבוד הזיכרון. עכשיו הוא כבר לא מחייך ואפילו נראה כאילו שהנחתי על כתפיו משקולת כבדה.
"אני לא ממש יודע" הוא עונה לי ומשפיל את עיניו לכיוון ידו הימנית ומעסיק את עצמו במשיכת חוט שהשתחרר מהשרוול של החולצה. השרוול הבלוי הזה מהחולצה של בית החולים גורם לי לחשוב על כך שיש לי בבית כמה חולצות של אבא שלי שלא הייתי מסוגלת לזרוק או למסור לאף אחד, אבל נראה לי שיכולות להתאים למיקי. אמנם אבי היה קצת יותר מלא אבל מיקי גבוה יותר ואולי זה יתאים. אני רשמת לעצמי בראש תזכורת להביא איתי למשמרת מחר כמה מהחולצות שאהבתי לראות על אבי ולתת אותם למיקי. אולי זה יעודד אותו קצת לצאת מבגדי בית החולים, כפי שעושים חלק מהמטופלים שבני משפחתם מביאים להם בגדים מהבית למשך השהות.
"אני חושבת שיש לי משהו שיעזור לך" אני אומרת בלי ממש לחשוב על זה עד הסוף, כי אני לא באמת יודעת איך אוכל לעזור בזה. או שאולי בעצם אני כן יודעת, אני יכולה להתייעץ עם קארין, העו"ס של המחלקה מה אפשר לעשות איתו. היא בחורה מקסימה ומאד חכמה ואני ממש מחבבת אותה. אני אוהבת שהיא תמיד הולכת עם בטחון עצמי שמשדר את כל מה שאני הייתי רוצה בעצמי. היא מאד יפה ומטופחת, מבלי להתנשא ואף פעם לא נתנה גם לאחת כמוני להרגיש רע לידה. התגובה של מיקי למשפט שלי הוא חיוך ענק שחושף את שיניו והנה בשנייה אחת הוא חזר להיות אותו מיקי שלמדתי להכיר מהימים האחרונים, פלרטטן וחמוד. אני אוהבת את העובדה שאני יכולה להיות זו ששמה לו חיוך על הפנים היפות שלו. אני ממהרת לסדר את עגלת הטיפולים שלי ומגלגלת אותה החוצה מהחדר. אני מתקשרת מהדלפק לחדר של קארין והיא עונה לי אחרי הצלצול השני. אני מספרת לה את כל הסיפור של מיקי והיא מקשיבה לי בסבלנות. בסוף השיחה היא קובעת איתי שניפגש אצל מיקי בחדר בעוד שעה ועד אז היא תחשוב על כמה פתרונות.
שני שוטרים עומדים בפתח של החדר של מיקי והדבר היחיד שמונע מהם להיכנס לחדר הוא ד"ר מילר שמנסה להסביר להם שמצבו של מיקי לא השתנה מאז ביקורם האחרון, ולכן ביקורם לא יהיה יעיל בדיוק כפי שלא היה יעיל לפני מס' ימים. בדיוק באותו רגע, קארין מגיעה בצעדים בטוחים ואלגנטיים על עקבים ומיד מזהה את הבעיה ויחד עם ד"ר מילר משכנעת אותם לעזוב סוף סוף, לפחות עד הפעם הבאה.
"אני כל כך שמחה שיכולת להגיע לעזור לו" אני אומרת לה. " ברור שאני אבוא, זאת העבודה שלי וחוץ מזה, את יודעת שאני מחבבת אותך כל כך. בואי ניכנס ונכיר את מיקי".
אנחנו נכנסות לחדר וקארין ישר ניגשת לעניינים, "שלום מיקי, אני קארין רחמני, עו"ס של המחלקה ואני כאן לעזור לך למצוא פתרונות למצבך, מה שלומך היום?". מיקי מסתכל עליה כאילו נפלה מהשמים ושואל "למה קראת לי מיקי, האם זהו שמי?" הוא שואל ואז אני נזכרת שבעצם הוא היחיד שלא שיתפנו אותו בכינוי שהדבקתי לו.. אני מחייכת וקארין מסתכלת עליי בפליאה. "אני אסביר", אני אומרת להם. "לא ידענו איך קוראים לך אז קראנו לך מיקי על שם סרט קולנוע שאני אוהבת, אני מקווה שזה לא מפריע לך, אבל זמנית עד שתזכור את שמך, לפחות יהיה לך שם שכולם יוכלו לקרוא לך בו". מיקי וקארין מהנהנים יחד ומחייכים אליי ומיקי קורץ לי קריצה סקסית כזו שאני לא יודעת למה בדיוק לשייך אותה וליד קארין אני גם מעדיפה לא לפתח את זה. קארין מציעה מספר אפשרויות למיקי והוא בינתיים רק מקשיב ומעבד אותם במוחו מבלי להגיב. אני לא ממש אוהבת את האפשרויות שלו, במיוחד לנוכח מצבו הבריאותי, שדורש מקום מגורים נקי ומסודר ואנשים שיוכל להיעזר בהם. בראש שלי נרקמת לה מחשבה בודדת ומתוקה, אבל אני לא מעזה לומר אותה בקול רם, כי אפילו לי היא נשמעת קצת קיצונית.
קארין נפרדת מאתנו בחדר ומבטיחה להעביר לי פרטים נוספים בהמשך על חלק מהרעיונות. אני בוהה קצת בחלל כשמיקי פונה אליי "היי, את קצת שקטה שם בפינה, אולי תתקרבי אליי קצת, אני מבטיח שאני לא נושך". אני מביטה בו בחשדנות ומחליטה שאם יש רגע אחד שאני צריכה לשחרר זה עכשיו כי נשארו לי עוד ארבעים וחמש דקות עד סוף המשמרת שלי ואני אחזור רק למשמרת לילה מחר וזהו עד שבוע הבא. אני מחליטה להתקרב למיטה שלו ובשניה שאני מתיישבת על הקצה של צד המיטה, אני מרגישה את היד של מיקי נוגעת במעין ליטוף על היד שלי ואז הוא ממש עוטף את היד שלי ומעלה אותה לפיו. אני מביטה בפעולה שלו כאילו שאני בכלל לא שם. העיניים שלי מביטות בכל נשיקה שהוא מרעיף על כל אצבע בנפרד ואני תוהה אם הייתי יכולה להשאיר את היד שלי אצלו עד מחר, כי אצלו בפה היד שלי מרגישה כל כך בבית. אני רוצה לנתק את היד שלי משאר הגוף ופשוט לשבת על הספה וליהנות מהנוף. אני לא זוכרת פעם אחת בחיי שמישהו השקיע כל כך הרבה רגש ביד הקטנה שלי. באופן טבעי היד השניה שלי עולה לכיוון הצוואר שלו ואני מתחילה ללטף את שיערו החלק שזקוק כבר לתספורת ואני מעבירה את אצבעותיי בתוך שיערו שוב ושוב. מיקי עוצם את עיניו ואני לא צריכה להביט לו על הגוף כדי לדעת מה זה עושה לו. הוא משחרר את היד שנישק ותופס לי את המותן ובמשיכה אחת דוחף אותי צמוד אליו. המבנה של המיטה הזו מסרבלת את הרגע המושלם הזה שיכול להצית שריפה ביערות הכרמל מחדש, אבל אנחנו לא מוותרים. היד החופשייה שלי עוברת על הבטן שלו ונתקלת באיבר הכי קשיח בגוף שלו כרגע ורק בזכות כמה מעגלים חשמליים שעוד פועלים אצלי במוח, אני לא מתנפלת עליו ובולעת אותו בין השפתיים שלי כדי לו את המציצה הכי טובה שהוא קיבל בחיים שלו. אני מסתפקת בליטופים מתחת לתחתונים שלו,מעלה ומטה לאורכו ומגבירה את הקצב כשאני רואה שהוא מתקרב לפורקן. העיניים שלו עצומות אבל שלי מהופנטות על הפעולה של היד שלי ואני מרגישה כמו בטראנס. הגוף שלו מתקשח בשניה של הפורקן ומיד מתרפה, ואני מרגישה את שאריות נוזל התשוקה החמה שלו על היד שלי. אני משאירה את היד שלי לעוד כמה שניות שם כדי לא לשכוח את ההרגשה למקרה שזו הפעם האחרונה. אני מרימה את עיניי לפגוש את עיניו שנפתחו כבר ואני מחייכת אליו ואז מתרוממת על רגליי ומנגבת את היד שלי ובלי לומר מילה יוצאת מהחדר, המומה ממה שקרה שם עכשיו והמומה ממני. המחשבה האחרונה שחולפת לי בראש לפני שאני מתיישבת בדלפק האחיות כדי לסיים את המשמרת, היא שכל זה באמת קרה עכשיו, אבל הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו, הוא שאפילו לא התנשקנו פעם אחת. אני מחייכת לעצמי בלב כי איך אני יכולה להתגעגע לנשיקה שבכלל לא התקיימה מעולם.
"אה... אני מצטערת.. אני ... אהה.. אני כבר חוזרת", הייתי חייבת לברוח מהחדר. אני חושבת שעגבנייה לידי היתה ממש לבנה בשלב הזה. מה זה היה?! זו לא המקלחת הראשונה שאני עושה למטופל גבר, אבל דבר כזה אף לא היה לי. אם לרגע חשבתי שמיקי היה אדיש אליי,אחרי שהגבר הזר עזב את החדר באופן מוזר, אז קיבלתי כאן חתיכת הוכחה שההיפך הוא הנכון. נכון שקצת נגעתי בו אחרת מהרגיל וגם הסבון שהבאתי מהבית, באמת נתן תחושה אחרת. האמת היא, שאם גם אני הייתי עוצמת את עיניי כמו שהוא עצם, ברגע שהתחלתי לסבן אותו, כנראה שגם אני הייתי יכולה לחשוב שאנחנו נמצאים בספא של בית מלון או במקום אקזוטי והייתי נותנת דרור למחשבות קצת יותר רומנטיות, שלא לומר ארוטיות לחדור לי לראש.
אסור לי לעשות את זה, זה לא מקצועי ואני עדיין לא יודעת אם למיקי יש חברה או גרוע מכך אישה שהוא נשוי לה והוא פשוט לא זוכר. זה יהיה לא רק לא מקצועי, אלא לא מוסרי מצדי לנהוג ככה כלפיו וכלפי מי שזו לא תהיה שהוא אולי מחויב אליה.
אני אחזור לחדר ואנהג באופן מקצועי, כמו שאני יודעת לעשות ואסיים את המקלחת שלו ואמשיך לשאר החדרים והמטופלים. "חזרתי, אז בוא נסיים עם המקלחת, כי אני חייבת להגיע למטופלים נוספים". אמרתי בטון חזק ורציני ולקחתי שוב את הספוג והפעם דאגתי לשפשף בעיקר את הגב שלו ואת הידיים והתרחקתי מאזור החזה והבטן שגיליתי שהם האזורים הרגישים שלו. טוב לדעת מהם האזורים הרגישים שלו, חשבתי לעצמי ומיד סטרתי לעצמי בדמיוני, מה פתאום טוב לדעת.. רע לדעת ... רע לדעת..אוף. הוא מבלבל אותי היצור היפה הזה. מה אני אעשה אית? ד"ר מילר אמר לי שיש סיכוי שעוד שבוע ישחררו אותו להמשך טיפול מחוץ לבית החולים. אבל לאן מיקי יילך?!
אני מסיימת לסייע לו להתלבש ואז אני פונה אליו בזהירות "אני יכולה לשאול אותך משהו?"
הוא מסתכל עליי ומחייך "כן זה אמיתי, לא עברתי הגדלה" וקורץ לי. אני צוחקת ומבינה שהוא רק מנסה לשבור את המבוכה מהרגע המביך שעמד בינינו מקודם.. ועוד איך עמד...אני מנענעת את הראש לצדדים, כי בנים תמיד יישארו בנים.
"ועכשיו ברצינות, תענה לי, מה תעשה בעוד שבוע כשתצא מהמחלקה? אם אתה לא זוכר מי אתה, איך תדע לאן ללכת?" מיקי שתק ונראה מהורהר. אני לא יודעת אם הוא בכלל חשב על זה עד עכשיו, עם כל הכאבים, הבדיקות והלחץ הכללי מאיבוד הזיכרון. עכשיו הוא כבר לא מחייך ואפילו נראה כאילו שהנחתי על כתפיו משקולת כבדה.
"אני לא ממש יודע" הוא עונה לי ומשפיל את עיניו לכיוון ידו הימנית ומעסיק את עצמו במשיכת חוט שהשתחרר מהשרוול של החולצה. השרוול הבלוי הזה מהחולצה של בית החולים גורם לי לחשוב על כך שיש לי בבית כמה חולצות של אבא שלי שלא הייתי מסוגלת לזרוק או למסור לאף אחד, אבל נראה לי שיכולות להתאים למיקי. אמנם אבי היה קצת יותר מלא אבל מיקי גבוה יותר ואולי זה יתאים. אני רשמת לעצמי בראש תזכורת להביא איתי למשמרת מחר כמה מהחולצות שאהבתי לראות על אבי ולתת אותם למיקי. אולי זה יעודד אותו קצת לצאת מבגדי בית החולים, כפי שעושים חלק מהמטופלים שבני משפחתם מביאים להם בגדים מהבית למשך השהות.
"אני חושבת שיש לי משהו שיעזור לך" אני אומרת בלי ממש לחשוב על זה עד הסוף, כי אני לא באמת יודעת איך אוכל לעזור בזה. או שאולי בעצם אני כן יודעת, אני יכולה להתייעץ עם קארין, העו"ס של המחלקה מה אפשר לעשות איתו. היא בחורה מקסימה ומאד חכמה ואני ממש מחבבת אותה. אני אוהבת שהיא תמיד הולכת עם בטחון עצמי שמשדר את כל מה שאני הייתי רוצה בעצמי. היא מאד יפה ומטופחת, מבלי להתנשא ואף פעם לא נתנה גם לאחת כמוני להרגיש רע לידה. התגובה של מיקי למשפט שלי הוא חיוך ענק שחושף את שיניו והנה בשנייה אחת הוא חזר להיות אותו מיקי שלמדתי להכיר מהימים האחרונים, פלרטטן וחמוד. אני אוהבת את העובדה שאני יכולה להיות זו ששמה לו חיוך על הפנים היפות שלו. אני ממהרת לסדר את עגלת הטיפולים שלי ומגלגלת אותה החוצה מהחדר. אני מתקשרת מהדלפק לחדר של קארין והיא עונה לי אחרי הצלצול השני. אני מספרת לה את כל הסיפור של מיקי והיא מקשיבה לי בסבלנות. בסוף השיחה היא קובעת איתי שניפגש אצל מיקי בחדר בעוד שעה ועד אז היא תחשוב על כמה פתרונות.
שני שוטרים עומדים בפתח של החדר של מיקי והדבר היחיד שמונע מהם להיכנס לחדר הוא ד"ר מילר שמנסה להסביר להם שמצבו של מיקי לא השתנה מאז ביקורם האחרון, ולכן ביקורם לא יהיה יעיל בדיוק כפי שלא היה יעיל לפני מס' ימים. בדיוק באותו רגע, קארין מגיעה בצעדים בטוחים ואלגנטיים על עקבים ומיד מזהה את הבעיה ויחד עם ד"ר מילר משכנעת אותם לעזוב סוף סוף, לפחות עד הפעם הבאה.
"אני כל כך שמחה שיכולת להגיע לעזור לו" אני אומרת לה. " ברור שאני אבוא, זאת העבודה שלי וחוץ מזה, את יודעת שאני מחבבת אותך כל כך. בואי ניכנס ונכיר את מיקי".
אנחנו נכנסות לחדר וקארין ישר ניגשת לעניינים, "שלום מיקי, אני קארין רחמני, עו"ס של המחלקה ואני כאן לעזור לך למצוא פתרונות למצבך, מה שלומך היום?". מיקי מסתכל עליה כאילו נפלה מהשמים ושואל "למה קראת לי מיקי, האם זהו שמי?" הוא שואל ואז אני נזכרת שבעצם הוא היחיד שלא שיתפנו אותו בכינוי שהדבקתי לו.. אני מחייכת וקארין מסתכלת עליי בפליאה. "אני אסביר", אני אומרת להם. "לא ידענו איך קוראים לך אז קראנו לך מיקי על שם סרט קולנוע שאני אוהבת, אני מקווה שזה לא מפריע לך, אבל זמנית עד שתזכור את שמך, לפחות יהיה לך שם שכולם יוכלו לקרוא לך בו". מיקי וקארין מהנהנים יחד ומחייכים אליי ומיקי קורץ לי קריצה סקסית כזו שאני לא יודעת למה בדיוק לשייך אותה וליד קארין אני גם מעדיפה לא לפתח את זה. קארין מציעה מספר אפשרויות למיקי והוא בינתיים רק מקשיב ומעבד אותם במוחו מבלי להגיב. אני לא ממש אוהבת את האפשרויות שלו, במיוחד לנוכח מצבו הבריאותי, שדורש מקום מגורים נקי ומסודר ואנשים שיוכל להיעזר בהם. בראש שלי נרקמת לה מחשבה בודדת ומתוקה, אבל אני לא מעזה לומר אותה בקול רם, כי אפילו לי היא נשמעת קצת קיצונית.
קארין נפרדת מאתנו בחדר ומבטיחה להעביר לי פרטים נוספים בהמשך על חלק מהרעיונות. אני בוהה קצת בחלל כשמיקי פונה אליי "היי, את קצת שקטה שם בפינה, אולי תתקרבי אליי קצת, אני מבטיח שאני לא נושך". אני מביטה בו בחשדנות ומחליטה שאם יש רגע אחד שאני צריכה לשחרר זה עכשיו כי נשארו לי עוד ארבעים וחמש דקות עד סוף המשמרת שלי ואני אחזור רק למשמרת לילה מחר וזהו עד שבוע הבא. אני מחליטה להתקרב למיטה שלו ובשניה שאני מתיישבת על הקצה של צד המיטה, אני מרגישה את היד של מיקי נוגעת במעין ליטוף על היד שלי ואז הוא ממש עוטף את היד שלי ומעלה אותה לפיו. אני מביטה בפעולה שלו כאילו שאני בכלל לא שם. העיניים שלי מביטות בכל נשיקה שהוא מרעיף על כל אצבע בנפרד ואני תוהה אם הייתי יכולה להשאיר את היד שלי אצלו עד מחר, כי אצלו בפה היד שלי מרגישה כל כך בבית. אני רוצה לנתק את היד שלי משאר הגוף ופשוט לשבת על הספה וליהנות מהנוף. אני לא זוכרת פעם אחת בחיי שמישהו השקיע כל כך הרבה רגש ביד הקטנה שלי. באופן טבעי היד השניה שלי עולה לכיוון הצוואר שלו ואני מתחילה ללטף את שיערו החלק שזקוק כבר לתספורת ואני מעבירה את אצבעותיי בתוך שיערו שוב ושוב. מיקי עוצם את עיניו ואני לא צריכה להביט לו על הגוף כדי לדעת מה זה עושה לו. הוא משחרר את היד שנישק ותופס לי את המותן ובמשיכה אחת דוחף אותי צמוד אליו. המבנה של המיטה הזו מסרבלת את הרגע המושלם הזה שיכול להצית שריפה ביערות הכרמל מחדש, אבל אנחנו לא מוותרים. היד החופשייה שלי עוברת על הבטן שלו ונתקלת באיבר הכי קשיח בגוף שלו כרגע ורק בזכות כמה מעגלים חשמליים שעוד פועלים אצלי במוח, אני לא מתנפלת עליו ובולעת אותו בין השפתיים שלי כדי לו את המציצה הכי טובה שהוא קיבל בחיים שלו. אני מסתפקת בליטופים מתחת לתחתונים שלו,מעלה ומטה לאורכו ומגבירה את הקצב כשאני רואה שהוא מתקרב לפורקן. העיניים שלו עצומות אבל שלי מהופנטות על הפעולה של היד שלי ואני מרגישה כמו בטראנס. הגוף שלו מתקשח בשניה של הפורקן ומיד מתרפה, ואני מרגישה את שאריות נוזל התשוקה החמה שלו על היד שלי. אני משאירה את היד שלי לעוד כמה שניות שם כדי לא לשכוח את ההרגשה למקרה שזו הפעם האחרונה. אני מרימה את עיניי לפגוש את עיניו שנפתחו כבר ואני מחייכת אליו ואז מתרוממת על רגליי ומנגבת את היד שלי ובלי לומר מילה יוצאת מהחדר, המומה ממה שקרה שם עכשיו והמומה ממני. המחשבה האחרונה שחולפת לי בראש לפני שאני מתיישבת בדלפק האחיות כדי לסיים את המשמרת, היא שכל זה באמת קרה עכשיו, אבל הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו, הוא שאפילו לא התנשקנו פעם אחת. אני מחייכת לעצמי בלב כי איך אני יכולה להתגעגע לנשיקה שבכלל לא התקיימה מעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה שביקרתם. אשמח לתגובות.