"הפצוע"-פרק 8

-אדם-

החיוך לא ירד לי מהפנים כל היום, גם כאשר נכנס בוריס הפיזיותרפיסט שבא להתחיל לעבוד איתי על הירידה שלי מהמיטה והליכה עם קביי היום וידעתי שזה יהיה יום עם הרבה כאבים וקשיים. היתה לי מטרה לפניי וקראו לה רונה. כל עוד ידעתי שאמא שלי ואחי ומשפחתו נמצאים רחוק מכאן ומוגנים הייתי רגוע ויכולתי להתרכז בהחלמה שלי ועכשיו גם ברונה.

חלק נכבד מהלילות שלי האחרונים ביליתי ברגשות אשמה על אלי שהשארתי מאחור ורחוק ואפילו לא נתתי לה אות חיים. קיוויתי שהאיש הזר שביקר אותי לפני מספר ימים, העביר מסר למשפחתי והם לאלי על כך שאני חי ומתאושש, אבל בעיקר קיוויתי שאף אחד מהם לא יגלה על רונה. לא יכולתי להביא את עצמי לגלות לה את אמת על עצמי גם כדי להגן עליה מעסקי הנקמה שמשפחתי מעורבת בהם ועכשיו גם אני ובעיקר כי לא ידעתי מה הלאה. האם אחזור אחרי שיקום קצר לניו יורק ואמשיך את חיי עם אלי ומשפחתי לצידי? האם הימים האחרונים עם רונה שינו במשהו את תוכניתי המקורית וגרמו לי לחשוב שיש יותר מאשר הצלחה בעבודה וחברה שמחכה לך ואוהבת אותך? מעולם לא הייתי הטיפוס הבוגדני כמו הרבה מחבריי, אבל עם רונה זה לא הרגיש כמו בגידה, זה הרגיש כאילו שמחקתי את חיי עד לאותו רגע שעיני פגשו את עיניה בפעם הראשונה. אם לא הייתי ממציא את עניין איבוד הזיכרון, היא היתה יודעת על אלי ועל הקשר המשפחתי המפוקפק שלי וספק אם היתה בכלל מתקרבת אליי. ומה אז? הייתי מפסיד את ההזדמנות הגדולה והיחידה של חיי למשהו אמיתי?!

"יאללה, גבר, בוא נראה איך אתה יורד מהמיטה ועושה כאן ספרינטים עד הדלת וחזרה" אמר לי עם חיוך בוריס הבחור השרירי והגבוה, שהכרתי אתמול בערב לפני שרונה הגיעה וידעתי כבר מה בתוכנית השיקום הארוך והקשה שעומד בפניי. כל הכאבים וכל הסבל שווה את זה כדי שאוכל כבר לחזור לחיים הרגילים שלי, למרות שמה זה כבר החיים הרגילים שלי? עם אלי בניו יורק? כאן בארץ עם רונה שאני בקושי מכיר? האם אני באמת מוכן לסכן את שנינו כאן ולהשאיר את כל מה שבניתי שם בשביל בחורה שרק פגשתי? ומה עם אמא שלי ואחי, שרק הגיעו לשם ואני צריך לעזור להם לבנות את חייהם מחדש במקום שרק אני יודע איך לעזור?

אני אקח את זה צעד אחרי צעד מילולית ומעשית, כי אני באמת רק יכול לעשות כמה צעדים בכל פעם.

"יופי תמשיך ככה, אין דרך אחרת מלבד לעבוד עם הכאב ולמרות הכאב, עם הזמן זה ישתפר אני מבטיח לך ובסוף זה יהיה שווה את זה. לפעמים זה עוזר לחשוב על משהו או מישהו שרואים בסוף הדרך שרוצים להגיע אליו, תנסה את השיטה הזו" בוריס אמר לי בזמן שהושיט לי את הקביים החדשות שלי שילוו אותי בשבועות הקרובים.

זה לא לקח לי הרבה זמן לדמיין בסוף הדרך שלי ,שכרגע היתה מורכבת מרק כמה מטרים ספורים, את רונה. זה היה סימן די מובהק בשבילי שכנראה זו גם צריכה להיות המטרה שלי בסוף כל התהליך הזה. עכשיו אני רק צריך לפתור את הבעיה של שילוב רונה בחיים שלי מבלי לסכן אותה.

התמקדתי במטרה ועשיתי את כל התרגילים שבוריס דרש ממני בלי רחמנות ורק חשבתי על ארוחת הערב שצפויה לי עם רונה בסוף היום וההכרזה המשונה שלה כשנפרדה ממני. זה היה מקסים לראות אותה כל כך מתרגשת ומתלהבת ממשהו. בימים האחרונים היא הפכה מאדם כבוי וביישן לאשה בטוחה וחייכנית ואני רוצה להאמין שאני השפעתי עליה כפי שהיא השפיעה עליי.

רופאים ואחיות נכנסו ויצאו מהחדר שלי כל היום עם סדרת בדיקות שהיתה אמורה להכריע אם בסוף השבוע הקרוב כבר אוכל להשתחרר מבית החולים ולהמשיך להגיע רק לטיפולים וחבישות כל יום. הייתי חסר אונים ובעיקר חסר תוכנית, בנוגע לאיך אני ממשיך מכאן ויוצא מבית החולים מבלי שאויביי משפחתי יגלו אודות הימצאותי בארץ וללא שום הגנה. לא סמכתי על אף אדם בקרבתי מלבד רונה ולא יכולתי לבקש ממנה משהו כל כך גדול ולסכן אותה ואת אחיה, מבלי שהיא אפילו מודעת לסכנה שבאה איתי.

כשהגיע הערב וכבר התקלחתי והתגלחתי בפעם הראשונה בעצמי, הייתי גאה בהתקדמות שלי ופיזרתי חיוכים לכל מי שנכנס לחדרי, אבל אז ראיתי אותה חולפת במסדרון ושמעתי את קולה– את אלי. היא אמרה למישהו באנגלית שבאה לחפש מישהו שאולי שוכב בבית החולים כאן או במחלקה – היא באה לחפש אותי.

הייתי חייב להיעלם ועכשיו, איך היא הגיעה לכאן? אני לא מאמין שמישהו גילה לה שאני כאן וסיכן גם אותה וגם אותי ואפילו את שאר המאושפזים במחלקה. משפחת חג'אג' לא בוחלת בשום אמצעים. הם יטמינו פצצה מתחת למיטה שלי גם אם ישכבו במחלקה ילדים וזקנים. אני לא יכול להרשות לאלי למצוא אותי, זה יהיה הסוף של שנינו ואז גם אמא שלי ואחי יהיו בסכנה. האדם היחיד שיודע שאני כאן הוא הזר שהיה כאן ואני לא הייתי בטוח עד לרגע זה אם שייך למחנה שלי או של חג'אג' וכרגע זה גם לא משנה. אני חייב לצאת מכאן עכשיו. עשיתי את הדרך הקשה לשירותים הפרטיים שלי בחדר והתכוונתי להישאר שם נעול עד שארגיש בטוח, שאלי יצאה מהמחלקה והבינה שאני לא כאן. קיוויתי שאף אחד לא יעזור לה וייתן לה מידע עליי במחלקה. נכנסתי לשירותים והתיישבתי על המכסה של האסלה כמה דקות עד שפתאום שמעתי דפיקה חלשה בדלת. "מיקי, אתה שם? זאת רונה", נרגעתי ששמעתי את קולה מצד אחד ואז נחרדתי לחשוב שאולי פגשה באלי והבינה שאני בעצם אדם החבר שלה שנפצע והגיע למחלקה הזו. הייתי חייב תוכנית במיידי כדי לצאת מהמצב המסובך הזה שהכנסתי את עצמי אליו. אלי צדקה כשהתחננה שלא אסע לכאן לטפל במצב שידעה שהוא מסוכן, גם אם לא ידעה את כל הפרטים המורכבים של מצב משפחתי. אני חושב שאלי בחורה מספיק חכמה כדי להבין שמשהו לא ממש כשר במשפחה שלי ומעולם לא שאלה שאלות מיותרות ושמחתי על כך.

"אני יכולה להיכנס לעזור לך שם?" רונה שאלה. "כן, תעשי לי טובה ותנעלי את הדלת של החדר כדי שאוכל לצאת חזרה למיטה, כי אני עירום אחרי מקלחת ושכחתי לקחת איתי בגדים נקיים. לא בטוח שאצליח עם המגבת הקטנה הזו להצניע את איבריי הפרטיים והם שמורים רק לאנשים מיוחדים" אמרתי וחייכתי.

"רק לאנשים מיוחדים אמרת הא?!" שמעתי את צחוקה של רונה. "אוקיי, נעלתי, אתה יכול לצאת, אני חושבת שאני מספיק מיוחדת כדי לראות את המקומות הקדושים שלך" אמרה לי בצחוק.

חייכתי ופתחתי את דלת השירותים לאט, מוודא שאנחנו לבד בחדר ושהדלת באמת סגורה מאחורי רונה. טרחתי בזמן שדיברתי איתה להתפשט כדי שסיפור הכיסוי שלי יהיה אותנטי. לא אהבתי לשקר לרונה, אבל תירצתי לעצמי שזה לטובתה לא פחות מאשר לטובתי.

רונה פתחה שתי עיניים גדולות למראה הכמעט עירום שלי ובלעה גוש רוק בגרון ליד לחיים מאד סמוקות, לפני שפתחה את פיה בזמן שהלכתי לאט עם הקביים שלי ומגבת בית חולים קטנה מדי להסתיר משהו הקשורה סביב מותניי.

"אני מבינה למה ביקשת לסגור את הדלת" הצליחה לומר בלי לגמגם יותר מדי.

עברתי לידה ונישקתי את הפה שלה נשיקה קצרה והמשכתי ללכת בעזרת הקביים לאט לכיוון המיטה שלי. "יש שיפור לא?!" שאלתי את רונה שהלכה לאט מאחוריי וראיתי כעת שתי שקיות גדולות בידיים שלה שהריח שלהם הזכיר לי בישולים מהבית שלי כילד. . "מדהים, אתה ממש התקדמת יפה עם בוריס היום" אמרה לי והניחה את השקיות לידי. נזכרתי שלא אכלתי כלום מהצהריים והבטן שלי קרקרה בקול, ואפילו רונה שמעה את זה "מישהו כאן רעב" רונה צחקה. כעת שהחדר היה נעול קיוויתי שאף אחד לא יטריד אותנו ואלי תעזוב לזמן הקרוב. אני מכיר אותה היא לא תוותר בקלות, אבל קיוויתי שהערב יהיה רק שלי ושל רונה.

תקוות לחוד ומציאות לחוד, הספקתי לאכול בקושי חצי מהמטעמים הנפלאים שרונה הביאה, איתה וכך גיליתי שהיא כשרונית גם בבישול ביתי לא פחות מאשר בעבודתה ובעבודת הידיים שלה שגרמה לי להנאה רק לא מזמן. אבל אז הגיעה הדפיקה בדלת שהוציאה לי את כל התיאבון. לא רציתי שרונה תפתח את הדלת, אבל לא יכולתי להגיד לה למה כי אז היא היתה מגלה. החלטתי ללכת עד הסוף עם הסיפור ובכך להציל את כולנו.

 

רונה ניגשה לדלת והתנצלה בפני מישהו שפשוט לא הייתי לבוש אחרי המקלחת ולכן נעלה את הדלת ושאלה על מטרת הביקור את האדם הזר בדלת.

שמעתי את קולה של אלי ברור וחזק באנגלית "זה החבר שלי אדם ששוכב כאן במיטה, והגעתי במיוחד מניו יורק כדי למצוא אותו ולהחזיר אותו הביתה". ברגע שהמילה "הביתה" סיימה לצאת מפיה של אלי הבנתי שאני חייב לעשות משהו לפני שרונה תברח ואני יודע שהיא תעשה את זה כי יכולתי לשמוע את הלב שלה מתחיל להיסדק גם ממרחק.

צעקתי מהמיטה כאילו לא יודע במה מדובר לרונה "רונה מי זה בדלת?"

רונה הסתובבה אליי עם דמעות בעיניה ואמרה לי "מישהי שטוענת שהיא חברה שלך מניו יורק שמצאה אותך ובאה להחזיר אותך הביתה" את המילה האחרונה היא הדגישה עם עצב, כעס ואכזבה יחד. לבי כאב עליה ועדיין לא ויתרתי על התוכנית שלי.

"רונה, את יודעת שאיבדתי את זכרוני ואני לא מכיר אף אחד ועד כמה שידוע לי, אין לי בכלל חברה" אמרתי לה ולפני שהספקתי לסיים את המשפט רצה אליי אלי עם דמעות בעיניים וחיבקה ונישקה אותי . " אדם, סוף סוף, מצאתי אותך, אתה לא יודע כמה חיפשתי אותך בכל מקום, ידעתי שאתה חי ולא ויתרתי, אני אחזיר אותך הביתה והכל יהיה בסדר, אתה תראה" בכל הזמן שאלי חיבקה אותי הבטתי מעבר לכתף שלה, בפניה של רונה שעמדה לא רחוק והסתכלה על הסצנה בהפתעה ובאכזבה. הדמעות החלו לגלוש לאט על לחייה וכל מה שרציתי היה לקום מהמיטה ולחבק אותה ולהגיד לה שלא תדאג, אני לא אעזוב אותה, אני שלה.

"אני מצטער, אבל אני לא מכיר אותך" אמרתי לאלי והבטתי בה כאילו באמת איני מכיר אותה. "הוא איבד את הזיכרון שלו, הוא לא זוכר אפילו את התאונה" רונה אמרה באנגלית לאלי. אלי ניתקה את חיבוקה ממני ונראתה מזועזעת.

"אדם, זאת אני, אלי, אתה אוהב אותי ואני אותך, איך שוכחים דבר כזה?!" השבתי לאלי שכבר התחילה לבכות "אני באמת מצטער גברת, אבל אני לא שולט בענין הזה שקרה לי. אני מאמין לך, אבל מבחינתי את אדם זר שהרגע פגשתי".

לא יכולת בחיים שלי לנחש מצב כל כך מביך ונוראי מבחינתי, מולי בחדר עמדו שתי נשים, את שתיהן אני אוהב והן עומדות ובוכות על האכזבה והלב השבור שגרמתי כרגע לשתיהן .שתי נשים שלא מגיע להם לב שבור או הסכנה שאני מעמדי אותן ברגע זה מבלי שיהיו אפילו לא מודעות לכך.

אני ההתגלמות של כל מה שלא רציתי להיות כגבר בחיים שלי ובפעם הראשונה אני לא יודע מה לעשות עם זה.